ז'אן קוקטו: איש האשכולות שאיש לא בטח בו
בעת שנפרד מהתמכרותו לאופיום בשנת 1929, כתב ז'אן קוקטו (Jean Cocteau) את Les Enfants terribles בשבוע אחד. זהו עדיין הרומן המוכר ביותר שלו. הפרט הזה אופייני מכל בחינה: המהירות, ההרס העצמי שהומר לתוצר, והחשד העמום — שליווה אותו מהתבגרותו ועד קברו — שאדם המסוגל לעשות זאת אינו יכול להיות רציני באמת.
הנסיך קל הדעת
הוא נולד ב-5 ביולי 1889 במזון-לאפיט (Maisons-Laffitte), מחוץ לפריז, למשפחה בולטת בחברה. אביו, עורך דין וצייר חובב, התאבד כשהיה קוקטו בן תשע. הוא למד בתיכון קונדורסה (Lycée Condorcet) בין השנים 1900 ל-1904 ועזב את הבית בגיל חמש עשרה. בגיל תשע-עשרה פרסם את קובץ השירים הראשון שלו, La Lampe d'Aladin, ובראשית שנות העשרים לחייו כבר היה דמות קבועה בבוהמה הפריזאית תחת כינוי שלא עשה דבר כדי להתנער ממנו: הנסיך קל הדעת (Le Prince Frivole). הוא הכיר את פרוסט (Proust), ז'יד (Gide) ובארס (Barrès) עוד לפני שכתב דבר מה בעל חשיבות.
מצעד
בשנת 1912 עבד עם לאון באקסט (Léon Bakst) על Le Dieu bleu עבור הבלט רוס (Ballets Russes). לאחר מכן אתגר אותו סרגיי דיאגילב (Sergei Diaghilev) לכתוב תסריט לבלט, והתוצאה הייתה Parade בשנת 1917 — תפאורה מאת פיקאסו (Picasso), מוזיקה מאת אריק סאטי (Erik Satie), ודברי תוכניה מאת גיום אפולינר (Guillaume Apollinaire). זוהי אחת משערוריות היסוד של המודרניזם, וקוקטו, בגיל עשרים ושמונה, היה האמרגן שלה. הוא הפך לתומך מרכזי באוונגרד, עיצב את דמותם של המלחינים שנודעו כ"שישייה" (Les Six), וסייע להעניק את השם לקברט Le Boeuf sur le Toit, שעליו הוא עצמו הלין לעיתים קרובות ובכך הפך אותו למפורסם.
בשנת 1918 פגש את המשורר רמון רדיגה (Raymond Radiguet), שהיה אז בן חמש עשרה. הם עבדו וטיילו יחד במשך חמש שנים; קוקטו קידם אותו ללא הרף ודאג לפרסום ספרו Le Diable au corps. רדיגה מת בפתאומיות ב-1923. נאמר שקוקטו נשבר, אף על פי שעזב את פריז כמעט מיד עם דיאגילב להופעה של הבלט רוס — סוג של דו-משמעות שהמבקרים שלו מצאו תמיד כראיה חותכת, בעוד שתומכיו ראו בה אנושיות.
אופיום
ההתמכרות שבאה לאחר מכן שינתה את הפרוזה שלו. הוא תיעד את הגמילה שעבר בשנת 1929 בספרו Opium: Diary of a Cure, שאותו אייר ברישומי עט ודיו משלו, והפילוסוף הקתולי ז'אק מריטן (Jacques Maritain) ליווה אותו בתהליך ובזמן קצר החזיר אותו אל חיק הכנסייה; יחד הם ייסדו את כתב העת Le Roseau d'Or. הרומנים הגיעו בזה אחר זה: Le Grand Écart (1923), הספר שפורסם בעילום שם ובעל הגוון ההומו-ארוטי המובהק Le Livre blanc (1928), ו-Les Enfants terribles (1929).
לאחר מכן הגיעו המחזות, ורבים מהם עלו על הבמות: La Voix humaine (1930), מונולוג לאישה אחת וטלפון; La Machine infernale (1934), האדיפוס שלו; Les Parents terribles (1938); La Machine à écrire (1941); L'Aigle à deux têtes (1944). בשנת 1940 כתב את Le bel indifférent עבור אדית פיאף (Édith Piaf), שנחלה בו הצלחה עצומה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טרילוגיית אורפאוס
הקולנוע היה האחרון והטוב שבחייו. Le Sang d'un poète, שנוצר ב-1930 והוצג לציבור ב-1932, זכה להמשך כעבור שש-עשרה שנים בסרטים La Belle et la Bête (1946), Les Parents terribles (1948), Orphée (1950) ולבסוף Le Testament d'Orphée (1960), שבו מופיעים פיקאסו ומטאדור לואיס מיגל דומינגין (Luis Miguel Dominguín). הראשון, השלישי והאחרון מהווים את מה שמכונה כיום טרילוגיית אורפאוס.
מכון הסרטים הבריטי (BFI) ממליץ על La Belle et la Bête כנקודת התחלה, ומציין שקוקטו השיג באמצעות אפקטים במצלמה ושימוש בקיארוסקורו "כמה מהדימויים הבלתי נשכחים ביותר בכל הקולנוע", וכי Le Testament d'Orphée — לוגיקה חלומית יותר מאשר נרטיבית — הוא עבודתו המתגמלת אך גם הקשה ביותר. תיאור עבודתו שלו היה מכוון וחסר יומרות: עשיית סרט הייתה דומה לנגרות, ומה שבנה היו שולחנות שסביבם הקהל יכול לקיים סיאנסים משלו ולחולל משמעויות משלו. הוא חשד באינטלקטואלים ובאליטיזם אמנותי במידה שווה בקירוב. פאולין קייל (Pauline Kael) ציינה שהוצאת סרטיו מחדש לימדה את הקהל לראות בקולנוע אמנות ולא רק בידור.
הוא גם צייר, פיסל ויצר עבודות אמנות פלסטית. הוא עיצב תפאורות עבור ה-Théâtre de la Mode ב-1945, כיסה את הקפלה של סן-פייר (Chapelle Saint-Pierre) בווילפראנש-סור-מר (Villefranche-sur-Mer) בציורי קיר ב-1956, עיטר את אולם הנישואין במנטון (Menton) בשנה שלאחר מכן, ובשנת 1947 אייר מהדורה מחתרתית של Querelle de Brest מאת ז'נה (Genet) בעשרים ותשעה רישומים מפורשים.
מארה, והכיבוש
קוקטו מעולם לא הסתיר את נטייתו ההומוסקסואלית. Le Livre blanc נפתח בהצהרה על אהבה לכל החיים ל"מין החזק שאני מוצא לנכון לכנותו המין היפה". הקשרים הארוכים ביותר שלו היו עם השחקן ז'אן מארה (Jean Marais), בין השנים 1937 ל-1947, שאותו ליהק בסרטים The Eternal Return, La Belle et la Bête, Ruy Blas ו-Orphée, ועם אדואר דרמי (Édouard Dermit), מ-1947 ועד מותו, אותו אימץ כחוק.
עמדותיו הפוליטיות היו, לפי הודאתו שלו, "לא קיימות" — הוא דבק בפציפיזם ואנטי-גזענות, הילל את הרפובליקה כ"מקלט לנרדפים", והריע ליצירה גרניקה (Guernica) של פיקאסו. לאחר מכן, תחת הכיבוש, הצטרף לשולחן עגול של אינטלקטואלים צרפתים וגרמנים במלון ז'ורז' החמישי (Hôtel Georges V), תיעד ביומנו שצרפת התנהגה בחוסר כבוד כלפי היטלר, ופרסם את Salut à Breker בשנת 1942 בשבח ארנו ברקר (Arno Breker), הפסל המועדף על הרייך. הוא הואשם בשיתוף פעולה לאחר המלחמה וזוכה; ישנן ראיות שהשתמש בקשריו עם הגרמנים כדי לנסות ולהציל חברים, ביניהם מקס ז'אקוב (Max Jacob). מאוחר יותר התקרב לקומוניסטים, כולל לואי אראגון (Louis Aragon), וכינה את סטלין "הפוליטיקאי הגדול היחיד של התקופה". זה אינו רצף אירועים עקבי.
מדוע ז'אן מכונה גאון
הטיעון בעדו הוא היקף היצירה, והיקף הוא בדיוק מה שמעורר חשד אצל אנשים. קוקטו יצר שירים, רומנים, מחזות, בלט, סרטים, רישומים, ציורי קיר, פסלים ועיצובי תפאורה ברמה מקצועית בכל אחד מהם, וה-BFI מציין שהוא התייחס לחייו שלו כיצירה נוספת שיש להלחין. אנט אינסדורף (Annette Insdorf) כתבה שהוא "הותיר אחריו גוף עבודות שאין דומה לו במגוון הביטוי האמנותי שלו"; ה-National Observer קבע שבין דור האמנים שלו הוא היה "הקרוב ביותר להיות איש אשכולות". הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית (Académie française) ולאקדמיה המלכותית של בלגיה בשנת 1955.
היכולת הספציפית שלו היא טרנספוזיציה: כישרון לקחת דימוי אחד — המראה כדלת, המשורר הנצרך על ידי המיתוס של עצמו — ולהגשים אותו בכל מדיום שהיה בהישג יד, מבלי שהרעיון יאבד מעוצמתו בתרגום. Orphée הוא אותו רעיון כמו מחזה האדיפוס שלו ורישומיו, רק בביצוע בכלים שונים. מעטים האמנים שיכולים לעשות זאת אפילו פעמיים.
טיעון הנגד הוא זה שרדף אותו מאז שהיה בן עשרים. מבקרים כינו אותו דילטנט המקובע על פני השטח, אדם שהיה נוכח בכל רגע חשוב של התנועה המודרנית מבלי שיזם אף אחד מהם בעצמו — המעצב של פיקאסו, הלבריתן של סאטי, היחצן של רדיגה. ה-BFI מודה שהטענה קיימת וטוען שהיא מחמיצה "את הרומנטיקה הכואבת שנמצאת מתחת", המהווה הגנה על הרגש ולא על הקפדנות. פרק שיתוף הפעולה שלו היה אמיתי, הפוליטיקה שלו הייתה חסרת קוהרנטיות, והקלות שבה פעל הייתה כה גדולה עד שקשה באמת להבחין, בעבודותיו החלשות יותר, בין המצאה לקישוט. הוא לא היה הוגה שיטתי. הוא היה משהו נדיר ופחות מכובד: אדם שיכול לעשות הכל, במהירות.
מורשת
הוא כיהן כמפקד בלגיון הכבוד, כנשיא כבוד של פסטיבל קאן וכנשיא אקדמיית הג'אז. הוא מת מהתקף לב באחוזתו במיילי-לה-פורה (Milly-la-Forêt) ב-11 באוקטובר 1963, בגיל שבעים וארבע, שעות ספורות לאחר שנודע לו כי אדית פיאף מתה ביום הקודם. הוא קבור מתחת לרצפת הקפלה של סן-בלז-דֶה-סימפל (Chapelle Saint-Blaise des Simples) במיילי, תחת אפיטף שבחר לעצמו: Je reste avec vous — אני נשאר איתכם.