ז'אן בליבו: האיש שבשבילו מונטריאול קנתה ליגה
בשנת 1953 רצו המונטריאול קנדיאנס (Montreal Canadiens) נוכחות של מרכז מקוויבק סיטי במידה כזו שהם רכשו את הליגה כולה שבה שיחק. חברת הקנדיאן ארנה קומפני (Canadian Arena Company) רכשה את ליגת ההוקי הבכירה של קוויבק (Quebec Senior Hockey League) במלואה והפכה אותה מחובבנית למקצוענית, מה שגרם לכך שז'אן בליבו (Jean Béliveau) – שהיה מרוצה לחלוטין בקוויבק, שם השתכר יותר מרוב שחקני ה-NHL – הפך כעת למקצוען, והסכם ישן חייב אותו לחתום במונטריאול. זהו גיוס השחקנים הראוותני ביותר בהיסטוריה של הספורט בצפון אמריקה, והוא התברר כעסקה משתלמת.
ויקטוריוויל
ז'וסף ארתור ז'אן בליבו נולד ב-31 באוגוסט 1931 בטרואה-ריבייר (Trois-Rivières), הבכור מבין שמונת ילדיהם של ארתור בליבו, חשמלאי בחברת Shawinigan Water and Power, ולורט דובה (Lorette Dubé). המשפחה עברה לפלסיסוויל (Plessisville) כשהיה בן שלוש ולוויקטוריוויל (Victoriaville) כשהיה בן שש, שם קיבל את מחליקיו הראשונים ושם שיחק על זירת ההחלקה בחצר האחורית שאביו הציף בכל חורף. הוא החל לשחק הוקי מאורגן בגיל שתים-עשרה.
הוא היה שחקן בייסבול טוב מספיק כדי לקבל הצעה לחוזה בליגה משנית בגיל חמש-עשרה; משפחתו דחתה את ההצעה. באותה שנה איתר אותו פרנק סלק (Frank Selke), המנהל הכללי של הקנדיאנס, והגיש לו "טופס C" של ה-NHL. אביו התנגד לתנאים, והנער חתם במקום זאת על "טופס B" – מחויבות קלה יותר המחייבת אותו למונטריאול רק אם יהפוך אי פעם למקצוען. איש לא שיער שיידרשו שבע שנים ורכישת ליגה כדי לממש זאת.
הבית שבנה בליבו
הוא שיחק בליגת הנוער עבור הויקטוריוויל טיגרס (Victoriaville Tigres) ולאחר מכן, מ-1949, עבור הקוויבק סיטדלס (Quebec Citadelles), שם סיים במקום השני בטבלת המבקיעים של הליגה אחרי ברנאר ז'ופריון (Bernard Geoffrion). העיתונאי רולאן סבורן (Roland Sabourin) העניק לו את הכינוי שדבק בו: "לה גרו ביל" (Le Gros Bill), על שם סרט קוויבקי משנת 1949.
בשנת 1951 הצטרף לקבוצת הקוויבק אייסס (Quebec Aces) הבכירה והפך, לזמן קצר, לספורטאי המפורסם ביותר בפרובינציה. קהל מילא את הקוליזה דה קוויבק (Colisée de Québec) החדש כדי לצפות בו – המבנה זכה לכינוי "הבית שבנה בליבו" – ובין המשכורת לחסויות הוא השתכר סביב 20,000 דולר בשנה, סכום משמעותי בעידן ה-NHL שכלל שש קבוצות בלבד. מונטריאול קראה לו פעמיים, בעונות 1950-51 ו-1952-53, למספר המשחקים המקסימלי שהותר לשחקן חובב. הוא הוביל את ה-QSHL בנקודות בשנת 1953 ועדיין לא הראה כל עניין להפוך למקצוען.
מכאן נבעה רכישת הליגה. בליבו חתם על חוזה לחמש שנים בשווי 105,000 דולר, החוזה הרב-שנתי הראשון שמונטריאול העניקה אי פעם לשחקן חדש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקפטן
גובהו היה 1.91 מטר ומשקלו 93 קילוגרם בתקופה שבה זה הפך אותו לענק, והוא שילב זאת עם מהירות אמיתית, שליטה עדינה במקל וזריקת פרק כף יד ששוערים זכרו היטב. תצפיותיו של בובי הול (Bobby Hull) העידו כי היריבים ניגשו אליו בכבוד מופגן. עד לעונתו המלאה השנייה ב-NHL הוא היה בין שלושת המבקיעים המובילים בליגה.
בשנת 1956 הוא זכה גם בגביע ארט רוס (Art Ross Trophy) כמבקיע המוביל וגם בגביע הארט (Hart Trophy) כשחקן הערך ביותר; הוא זכה בגביע הארט שוב ב-1964. הוא סיים במקום השני בהצבעות להארט ארבע פעמים נוספות ובמקום השלישי פעם אחת, במקום השני לארט רוס פעמיים ובמקום השלישי ארבע פעמים. בשנת 1965 הוא זכה בגביע קון סמיית' (Conn Smythe Trophy) הראשון שהוענק אי פעם, כ-MVP של הפלייאוף.
חבריו לקבוצה בחרו בו לקפטן ב-1961, והוא החזיק בתפקיד במשך עשור. הוא היה השחקן הרביעי בהיסטוריה שהבקיע 500 שערים והשני שהגיע ל-1,000 נקודות. הוא סיים עם 507 שערים ו-712 אסיסטים – 1,219 נקודות ב-1,125 משחקי עונה סדירה – ועוד 176 נקודות ב-162 משחקי פלייאוף, ופרש ב-1971 כמבקיע המוביל של הקנדיאנס בכל הזמנים והמבקיע המוביל בפלייאוף של ה-NHL. חולצתו מספר 4 הועלתה לתקרת האולם ב-9 באוקטובר 1971, והיכל התהילה ויתר על תקופת ההמתנה כדי להכניסו ב-1972.
שבעה-עשר גביעים
הוא זכה בעשרה גביעי סטנלי כשחקן. לאחר מכן הפך לסגן נשיא הקנדיאנס ומנהל יחסי הציבור שלהם, תפקיד בו החזיק במשך עשרים ושתיים עונות, וזכה בעוד שבעה – ב-1973, 1976, 1977, 1978, 1979, 1986 ו-1993. שבעה-עשר תארים הם המספר הרב ביותר שזכה בו אדם כלשהו בענף, והוא משתווה לשיאו של פרנקי קרוזטי (Frankie Crosetti) בכל הספורט המקצועני בצפון אמריקה.
האיש שאמר לא
בריאן מולרוני (Brian Mulroney) הציע לו פעמיים מושב בסנאט בתחילת שנות ה-90. בליבו סירב, בנימוק שמחוקקים צריכים להיבחר. בשנת 1994 הציע לו ז'אן כרטיאן (Jean Chrétien) את תפקיד המושל הכללי של קנדה, הפעם הראשונה ששחקן הוקי מקצועני התבקש לעשות זאת. גם לכך סירב, כדי להישאר קרוב לבתו הלן ולשתי נכדותיו, שאביהן התאבד.
הוא ייסד את קרן ז'אן בליבו לילדים נזקקים כשפרש ב-1971 והעביר אותה לאגודה לילדים בעלי מוגבלויות ב-1993. הוא קיבל תואר עמית במסדר קנדה ב-1998 ותואר קצין גדול במסדר הלאומי של קוויבק ב-2010. הוא איים להתפטר מהיכל התהילה של ההוקי אם חברותו של אלן איגלסון (Alan Eagleson) תימשך לאחר הרשעתו בהונאה.
מדוע ז'אן מכונה גאון
המוניטין של בליבו נשען על שני דברים, שרק אחד מהם הוא טענה קוגניטיבית. החלק הקוגניטיבי אמיתי: הוא היה מרכז בונה משחק שהאסיסטים שלו (712) עלו בבירור על שעריו (507) – טביעת האצבע של שחקן שראה את המהלך המתפתח לפני כולם והעביר את הדיסקית למקום שבו חבר לקבוצה עמד להיות. בשילוב עם גוף יוצא דופן, 1.91 מטר ו-93 קילוגרם בליגה שבה זה היה עצום, הדבר יצר שחקן שחברו לקבוצה דולאר סן-לורן (Dollard St. Laurent) תיאר באומרו: "צריכות להיות שתיים ליגות: אחת למקצוענים ואחת לז'אן." קון סמיית', שלא היה אדם סנטימנטלי ולא אוהד של מונטריאול, כינה אותו "הדבר הגדול ביותר שיכול היה לקרות למשחק המודרני."
הדבר השני הוא אופי, וזה המקום שבו המילה נמתחת. סמכותו הייתה מוסרית לא פחות מאשר אתלטית; הניסוח שלו היה ש"השם הטוב שלך הוא הנכס הגדול ביותר שלך", וסיכומו של מייקל פארבר (Michael Farber) – "ז'אן בליבו היה העצמי הטוב ביותר של קנדה" – עוסק בדימוי העצמי של אומה, לא באינטליגנציה של אדם. טיעוני הנגד באים בעקבות זאת. הוא שיחק עבור השושלת הדומיננטית ביותר שההוקי איגד, ועשרה גביעים הם הישג של קבוצה לפני שהוא של שחקן. בשני עשורים הוא זכה בתואר מלך שערים אחד ובשני פרסי MVP. מגזין ה-Hockey News דירג אותו במקום השביעי בין כל שחקני ה-NHL ב-1998 – יוצא דופן, אך לא ראשון. מה שהיה לבליבו, במדויק, היה ציפייה והיעדר כמעט מוחלט של אגו בשימוש בה.
מורשת
שנותיו האחרונות היו קשות: אשפוז לבבי ב-1996, גידול בצוואר בשנת 2000, אירועים מוחיים ב-2010 וב-2012, ומחלת הסרטן. הוא הלך לעולמו בלונגיי (Longueuil) ב-2 בדצמבר 2014, בגיל שמונים ושלוש. אלפים עברו על פני ארונו במרכז בל (Bell Centre) ושלושה ראשי ממשלה השתתפו בהלוויה הציבורית בקתדרלת מרי מלכת העולם. דואר קנדה הנפיק בול עם דמותו, קנדיאן פסיפיק (Canadian Pacific) קראה תחנה על שמו, הקנדיאנס יצרו גביע על שמו לשירות הקהילה, והוא היה קפטן כבוד של הנבחרת הלאומית באולימפיאדת 2010. הוא כבר סירב לשמש כראש מדינה, וזהו הכבוד המעיד על הכל.