ג'ספר ג'ונס: דברים שהתודעה כבר מכירה
בשנת 1954, בסטודיו לופ בדרום מנהטן, בחור בן עשרים וארבע מדרום קרוליינה השמיד כמעט כל דבר שיצר אי פעם והחל מחדש. מה שהתחיל בו הגיע בחלום: דגל ארצות הברית. הוא צייר אותו באנקוסטיקה (encaustic) — פיגמנט המושעה בשעווה חמה, המונח על רצועות עיתון — כך שהכוכבים והפסים הופיעו לא כדגל אלא כאובייקט בעל עור, שבו כל משיכת מכחול קבועה במקומה כפי שהתקררה. "מה שמעניין אותי הוא העובדה שזה לא מתוכנן, אלא לקוח," אמר ג'ונס. "זה לא שלי." הציור האמריקאי מתווכח עם המשפט הזה מאז ועד היום.
ילדות באלנדייל
ג'ספר ג'ונס הבן נולד ב-15 במאי 1930 באוגוסטה, ג'ורג'יה, והחל לצייר בגיל שלוש. לאחר שהוריו התגרשו הוא עבר מבית לבית: לסבתו וסבו מצד אביו באלנדייל, דרום קרוליינה; לאחר מות סבו ב-1939, לאמו ואביו החורג בקולומביה; שש שנים עם דודתו גלדיס באגם מאריי; ואז לאביו ולאמו החורגת ג'רלדין, שקנתה לו כלי אמנות. דרום קרוליינה הכפרית כמעט ולא הציעה אמנות. הציורים היחידים שראה בילדותו היו ציורי נוף של אוולינה (Evalina), אשתו הראשונה של סבו, שהיו תלויים בבתי המשפחה — מה שאומר שהצייר הגדול של השפה החזותית האמריקאית למד מהי תמונה מעבודתה החובבנית של קרובת משפחה שנפטרה.
הוא סיים את לימודיו כמצטיין בתיכון אדמונדס בסאמטר ב-1947, למד אמנות במשך שלושה סמסטרים באוניברסיטת דרום קרוליינה, ובעידוד פרופסורים שלו, עבר לניו יורק ולמד תקופה קצרה בבית הספר לעיצוב פרסונס (Parsons School of Design) ב-1949. בשנת 1951 גויס לצבא עבור מלחמת קוריאה; הוא שירת שנתיים, בפורט ג'קסון ואחר כך בסנדאי שביפן.
שנות הלופ
כשחזר לניו יורק בקיץ 1953, בזמן שעבד בסידור ספרים בחנות מארבורו (Marboro Books), פגש ג'ונס את רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg). הקשר שהתפתח ביניהם — רומנטי ואמנותי, שנמשך עד 1961 — היה נקודת המפנה בקריירה של שניהם, כשכל אחד מהם מתפקד כאישור המאפשר לשני לפעול. סביבם התקבצו ג'ון קייג' (John Cage) ומרס קנינגהם (Merce Cunningham), ודרך מעגל זה חלחל צילו הארוך של מרסל דושאן (Marcel Duchamp), שה"רדי-מייד" שלו העניקו לג'ונס תקדים להתייחסות לחפץ קיים כנושא מוגמר.
הגילוי של קסטלי
במרס 1957 הגיע הסוחר ליאו קסטלי (Leo Castelli) לראות את ראושנברג ומצא במקומו את ג'ונס. הוא זכר "תצוגה מופלאה של דגלים ומטרות... דגל לבן גדול, דגל לבן קטן יותר, מספרים, האלף-בית, כל דבר — כל יצירות המופת הנהדרות האלו." הוא הציע לו תערוכה במקום. תערוכת היחיד הראשונה של ג'ונס בגלריה של קסטלי בתחילת 1958 מכרה את כל יצירותיו למעט שתיים מתוך שמונה-עשרה. אלפרד ה. באר הבן (Alfred H. Barr Jr.), המנהל המייסד של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA), קנה שלוש — עבודות הג'ונס הראשונות שנכנסו למוזיאון כלשהו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →באר לא הצליח, עם זאת, לשכנע את חבר הנאמנים של ה-MoMA לרכוש את הדגל (Flag) עצמו. בטמפרטורה של המלחמה הקרה בסוף שנות ה-50, הם חששו שהעמימות שבו עלולה להזמין חרם או התקפה מצד קבוצות פטריוטיות. פיליפ ג'ונסון (Philip Johnson) קנה את הציור במקום זאת ותרם אותו למוזיאון ב-1973. הציור האמריקאי הקאנוני ביותר של העשור שלו נכנס לקאנון דרך דלת צדדית, כי המוסד פחד ממנו.
מטרות, מספרים, מפות
לאורך סוף שנות החמישים והשישים בנה ג'ונס רפרטואר מתוך מערכות סימנים שטוחות וקיימות מראש. מטרה ירוקה (Green Target, 1955), מטרה עם יציקות גבס (Target with Plaster Casts, 1955) ומטרה עם ארבעה פנים (Target with Four Faces, 1955) הציבו אובייקטים תלת-ממדיים — יציקות גבס, עיני פלסטיק — מעל מטרת ציור, ושברו את השטוחות של הציור מבפנים. מספרים בצבע (Numbers in Color, 1958–59) הציבו ספרות בשבלונה על רשת; מפה (Map, 1961) עשתה את אותו הדבר עבור ארצות הברית. ברונזה צבועה (Painted Bronze, 1960) יצקה פחית קפה של סבארין (Savarin) מלאה במכחולים משומשים — פסולת של שולחן סטודיו, שהפכה לקבועה במתכת. הפסל הראשון שלו, פנס יד I (Flashlight I, 1958), השתמש ב"סקאלפ-מטאל" (Sculp-metal), תרכובת גמישה שנמרחה כמו צבע.
הנקודה מעולם לא הייתה נוסטלגיה לדימויים אלו. זו הייתה הפחתה. בחירת נושאים שכולם כבר מכירים שחררה את ג'ונס מהצורך להמציא קומפוזיציה, מה שהותיר אותו חופשי לעבוד על כל השאר: משטח, עמימות, הפער בין חפץ לשמו. בהתחלה שגויה I (False Start I, 1962) הוא שידך בכוונה שמות של צבעים לצבעים שלא תאמו אותם. האוצר רוברט סטור (Robert Storr) עקב אחר כך ללודוויג ויטגנשטיין (Ludwig Wittgenstein) — העיסוק השובב של ג'ונס ב"זהות הדברים" ובסימנים ומשמעויות מוסכמים. בניגוד לאמני הפופ שהלכו בעקבותיו דרך הדלת שפתח, ג'ונס מעולם לא נגע בסלבריטאיות.
בית הדפוס
בשנת 1960 הזמינה אותו טטיאנה גרוסמן (Tatyana Grosman) ל-Universal Limited Art Editions בלונג איילנד, מה שהחל קריירת הדפסים שתגיע ליותר מ-180 מהדורות. בשנת 1971 הוא הפך לאמן ה-ULAE הראשון שעבד עם מכונת דפוס אופסט ליטוגרפי בהזנה ידנית, והפיק את פיתיון (Decoy) — דימוי שהתקיים כהדפס לפני שהתקיים כרישום או כציור, היפוך של הסדר הרגיל. הוא יצר ליטוגרפיות ותבליטי עופרת ב-Gemini G.E.L. בלוס אנג'לס, הדפסי רשת עם הירושי קאוואנישי (Hiroshi Kawanishi) ב-Simca Prints, ותחריטים ב-Atelier Crommelynck בפריז בין 1975 ל-1990. בשנת 1976 הוא וסמואל בקט (Samuel Beckett) יצרו את Foirades/Fizzles, שלושים ושלושה תחריטים מול קטעים של בקט. ב-1995 הוא שכר את המדפיס הראשי ג'ון לונד (John Lund) והקים את Low Road Studio בנכס שלו בקונטיקט.
במות והזמנות
בשנת 1963 הקימו ג'ונס וקייג' את הקרן לאמנויות ביצוע עכשוויות (Foundation for Contemporary Performance Arts) כדי לגייס כסף לאמנים דרך מופעים. הוא היה יועץ אמנותי ללהקת המחול של מרס קנינגהם מ-1967 עד 1980, ועבור המופע Walkaround Time (1968) של קנינגהם בנה תפאורות המשחזרות את הזכוכית הגדולה (The Large Glass) של דושאן. ההזמנה הציבורית היחידה שלו, מספרים (Numbers, 1964) — רשת ספרות בגודל של תשעה על שבעה רגל שהוזמנה על ידי פיליפ ג'ונסון — ניצבה בלובי של תיאטרון מרכז לינקולן במשך שלושים וחמש שנים. בשנת 1979 תכנן מרכז לינקולן למכור אותה תמורת סכום מדווח של 15 מיליון דולר, אך נסוג עקב ביקורת.
מדוע ג'ספר נקרא גאון
המילה דבקה בג'ונס מסיבה שקל להגדיר אותה, דבר נדיר. ההמצאה שלו הייתה פרוצדורלית: על ידי נטילת נושאים "שהתודעה כבר מכירה", הוא הסיר את הקומפוזיציה מרשימת ההחלטות של הצייר והפנה את כל תשומת לבו למשטח ולהחלקת המשמעות. זה לא מיסטיציזם; זה קרוב יותר למהלך הנדסי, וכל אמן העוסק בהשאלת דימויים מאז פעל בתוך התוצאות של זה. הכבוד הרשמי היה כבד בהתאם: אריה הזהב בביאנלה של ונציה ב-1988, המדליה הלאומית לאמנויות ב-1990, פרמיום אימפריאלה של יפן ב-1993, וב-2011 מדליית החירות הנשיאותית מברק אובמה — הצייר או הפסל הראשון שקיבל אותה מאז אלכסנדר קלדר (Alexander Calder) ב-1977. קסטלי, במבט ראשון, פנה ישר ל"יצירות מופת".
טיעון הנגד אמיתי ושווה ציון. המוניטין של ג'ונס אינו ניתן להפרדה ממכונת מחירים יוצאת דופן — 17.05 מיליון דולר עבור התחלה שגויה בסותבי'ס ב-1988, 80 מיליון דולר כשהמשפחה גריפין קנתה אותו מדיוויד גפן ב-2006, ודיווח על 110 מיליון דולר עבור דגל מ-1958 שנמכר באופן פרטי לסטיבן א. כהן (Steven A. Cohen) ב-2010. מחירים גדולים כל כך משכנעים בעצמם, והם אינם עדות לשום דבר מלבד ביקוש. יש גם את מקרה הבוחן המביך של פרוסה (Slice, 2020), שבו ג'ונס שכפל רישום של ברך מאת ז'אן-מרק טוגודג (Jéan-Marc Togodgue), סטודנט קמרוני מבית ספר ליד ביתו, מבלי להודיע לו; הסכסוך יושב בדרכי שלום, אך הוא הפך את האתיקה של "הלקיחה" לקונקרטית ולא לתיאורטית. ואפשר לטעון שההפחתה הגדולה הייתה רעיון אחד, שהתגלה בגיל עשרים וארבע, ורץ במשך שבעים שנה.
מורשת
מאז 2007 מחזיקה הגלריה הלאומית לאמנות בכ-1,700 מהדפסיו, האוסף המוסדי הגדול ביותר של עבודותיו. מוזיאון הוויטני (Whitney) ומוזיאון פילדלפיה לאמנות הציגו את התערוכה הרטרוספקטיבית הדו-עירונית Mind/Mirror ב-2021; תערוכת Night Driver בגוגנהיים בילבאו עקבה ב-2026. ג'ונס עדיין חי ועובד בשארון, קונטיקט; לאחר מותו הנכס, המשתרע על 170 דונם, יהפוך למקום שהייה עבור שמונה-עשר עד עשרים וארבעה אמנים, משוררים, מוזיקאים ורקדנים. סוף הולם לצייר שכל שיטתו הייתה להגיש לאנשים משהו שהם כבר החזיקו ולגרום להם להסתכל עליו שוב.