ירוסלב סייפרט: המשורר שפראג לא ויתרה עליו
כאשר האקדמיה השוודית הכריזה על פרס נובל לספרות ב-1984, החתן היה חולה מכדי לנסוע לסטוקהולם; בתו נסעה במקומו. הוא היה בן שמונים ושלוש, גורש מהממסד הספרותי של ארצו, וחתם על מסמך שהמדינה החשיבה להמרדה. ירוסלב סייפרט (Jaroslav Seifert) האריך ימים יותר מאימפריה, רפובליקה, כיבוש, טיהור סטליניסטי ופלישה סובייטית, והמשיך לכתוב שירה לירית לאורך כל הדרך.
ז'יז'קוב, 1901
סייפרט נולד ב-23 בספטמבר 1901 בז'יז'קוב (Žižkov), פרבר של פראג שהיה אז עדיין חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא בילה את חייו בהישג יד מהעיר ההיא וחזר אליה ביצירתו פעם אחר פעם, עד שפראג הפכה פחות לתפאורה בשיריו ויותר לבן-שיח קבוע. הוא היה בן עשרים כשאוסף שיריו הראשון, עיר בדמעות (Město v slzách), הופיע ב-1921 — באותה שנה שבה הרפובליקה הצ'כוסלובקית הייתה בקושי בת שלוש וסופריה הצעירים החליטו איך צריכה להישמע ספרות של אומה חדשה.
דווייציסי והאוונגרד
תשובתו של סייפרט הייתה לסייע בהמצאתה. הוא היה ממייסדי כתב העת דווייציסי (Devětsil), ולאורך שנות ה-20 עמד במרכז האוונגרד האמנותי הצ'כוסלובקי — תנועה של משוררים, ציירים ותיאורטיקנים צעירים שרצו אמנות חופשית מהחגיגיות של המאה ה-19 ומותאמת למאה של רדיו, קולנוע ואור חשמלי. הקבצים הגיעו במהירות: אהבה בלבד (Samá láska) ב-1923, על גלי ה-TSF (Na vlnách TSF) ב-1925 — כותרת השואלת מעולם הטלגרפיה האלחוטית, המעידה על רוב מה שהתנועה חשבה ששירה צריכה לעשות — ושירים (Básně) ב-1929.
האוונגרד היה, באותו עשור, בלתי נפרד מהשמאל הפוליטי. סייפרט היה חבר במפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. הוא ערך את עיתוניה — רוֹבְנוֹסְט (Rovnost), סְרְשָׁאטֶץ (Sršatec), רֶפְלֶקְטוֹר (Reflektor) — ועבד בהוצאה לאור קומוניסטית. שירה ועבודה מפלגתית היו, לזמן מה, אותו משלח יד.
הפרידה, מרץ 1929
זה הסתיים מוקדם ובאופן נחרץ. במרץ 1929 חתמו סייפרט ושישה סופרים אחרים על מניפסט שמחה נגד מה שראו כנטיות בולשביקיות בהנהגה החדשה של המפלגה, ועזבו את המפלגה. זו הייתה פעולה בעלת תזמון מדהים. רוב האינטלקטואלים המערביים שנפרדו מהסטליניזם עשו זאת ב-1939, או ב-1956, או ב-1968; סייפרט עשה זאת ב-1929, כשלהוכחות לא היה משקל רב והמחיר היה גירוש מיידי מהתנועה שהעניקה לו את קוראיו, עורכיו ומחייתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →במקום זאת, הוא התפרנס מהעיתונות הסוציאל-דמוקרטית ומהעיתונות של איגודי העובדים לאורך שנות ה-30 וה-40, כשהוא כותב עיתונות כדי לממן את השירים. ידי ונוס (Ruce Venušiny) הופיע ב-1936, השנה שבה קיבל את הפרס הממלכתי הראשון מתוך שלושה לשירה. גשר האבן (Kamenný most) הגיע ב-1944, ופורסם בפראג תחת הכיבוש הגרמני.
משורר העיר
בשנת 1949 הפסיק סייפרט לעבוד כעיתונאי כליל והקדיש את עצמו לחלוטין לספרות — החלטה שהתקבלה, ראוי לציין, שנה לאחר תפיסת השלטון על ידי הקומוניסטים בצ'כוסלובקיה, כאשר העיתונות חדלה להיות מקום שבו אדם בעל היסטוריה כשל סייפרט יכול לעבוד ביושר.
מה שבא לאחר מכן היה גוף היצירה המרכזי והארוך, שחלקו הגדול סובב סביב אותו נושא. פראג וזר סונטות (Praha a Věnec sonetů) יצא ב-1956 ותורגם מאוחר יותר לאנגלית על ידי יאן קשדלו (Jan Křesadlo); ספר על פראג (Kniha o Praze) ב-1968. אדוארד אוזרס (Edward Osers) הפך למתרגמו העיקרי לאנגלית, האיש שדרכו פגשו אותו רוב הקוראים שאינם דוברי צ'כית. פרס ממלכתי שני הגיע ב-1955 ושלישי ב-1968, וב-1967 העניקה לו המדינה את התואר אמן לאומי — הכבוד התרבותי הגבוה ביותר שהיה לה להציע.
יו
הכיבודים לא קנו אותו. משנת 1968 עד 1970 כיהן סייפרט כיושב ראש איגוד הסופרים הצ'כוסלובקי, תפקיד שהשתרע בדיוק על פני קריסת האביב של פראג והטלת מה שהמשטר כינה נורמליזציה. לאחר מכן, ב-1977, בגיל שבעים וחמש, הוא חתם על אמנה 77 (Charter 77), ההצהרה שבאמצעותה מאות אזרחים צ'כוסלובקים התנגדו בפומבי להתנהלות ממשלתם. זו הייתה הפעם השנייה בחייו שהוא שם את שמו על מסמך שעלה לו בכל מה שהממסד יכול היה לשלול ממנו.
הוא המשיך לכתוב בכל מקרה. מטריה מפיקדילי (Deštník z Picadilly) הופיע ב-1979, וכל יופיו של העולם (Všecky krásy světa) ב-1979 וב-1981.
סטוקהולם, בהיעדרות
פרס נובל לספרות לשנת 1984 הוענק לסייפרט "על שירתו, שבעזרת רעננות, חושניות והמצאה עשירה מעניקה דימוי משחרר לרוחו הבלתי ניתנת לכיבוש ולרבגוניות של האדם". הציטוט נקרא כמעט כתיאור של האדם ולא רק של השיר: שישים ושלוש שנות פרסום תחת ארבע מערכות פוליטיות, שאף אחת מהן לא הצליחה לגרום לו לכתוב את מה שרצתה. בריאותו מנעה ממנו להשתתף בטקס, ובתו קיבלה את הפרס בשמו.
הלוויה תחת השגחה
סייפרט נפטר ב-10 בינואר 1986, בגיל שמונים וארבע, ונקבר בקבר המשפחתי בקרלובי נאד ולטאו (Kralupy nad Vltavou). שירותי הביטחון הממלכתיים הופיעו בכוח רב בהלוויה, צפו באבלים ופעלו לדיכוי כל ביטוי של התנגדות ביניהם — מחווה אחרונה ולא מכוונת. גם כשהיה מת, המשורר הלירי של פראג נחשב לסיכון פוליטי.