יאן שוונקמאייר: האלכימאי של הסטופ-מושן
בובה שניתנה לו בגיל תשע לעולם לא הרפתה מהדמיון של יאן שוונקמאייר (Jan Švankmajer), ושישה עשורים לאחר מכן היא עדיין אנימציה בסרטיו – פשוטו כמשמעו. שוונקמאייר הוא הבמאי הצ'כי שהפך בשר מת, בובות, תותבות וחימר לכלי מרד, בבנות גוף עבודה כה מוחשי עד שמבקרים מתארים אותו פחות כקולנוע ויותר כפיסול שמתרחש בתנועה. לאחר שהוחרם על ידי ממשלתו שלו במשך שבע שנים וזכה מאז לחיזוריהם של יורשי הוליווד, מטריי גיליאם ועד טים ברטון, הוא נותר אמן נדיר שסירובו להתפשר הפך, בסופו של דבר, לסימן ההיכר שלו.
ילד ותיאטרון הבובות שלו
נולד בפראג ב-4 בספטמבר 1934, להורים שהיו מעצב חלונות ראווה ותופרת, שוונקמאייר קיבל בילדותו תיאטרון בובות שעיצב את הפסיכולוגיה היצירתית שלו לצמיתות. הוא התמחה בסצנוגרפיה בבית הספר הגבוה לאמנות ותעשייה בפראג בין 1950 ל-1954, ולאחר מכן למד בימוי ועיצוב במה בפקולטה לתיאטרון של האקדמיה לאמנויות הבמה עד 1958, בטרם שירות צבאי חובה עיכב את כניסתו לחיי המקצוע. הבובה נשארה איתו: אפילו סרטיו המטרידים ביותר למבוגרים שומרים על ההיגיון של תיאטרון מריונטות של ילד, שבו לחפצים יש רצון משלהם.
מתיאטרון אור שחור ועד "הטריק האחרון"
דרכו המקצועית של שוונקמאייר עברה דרך תיאטרון ניסיוני לפני שהגיעה לקולנוע. הוא ייסד את תיאטרון המסכות ב-1960 בתיאטרון סמאפור (Semafor) בפראג, הזדהה עם הקבוצה האמנותית Máj 57, ועבד בתיאטרון אור שחור ב-Magician's Lantern בראשית שנות ה-60. סרטו הקצר הראשון, "הטריק האחרון" (The Last Trick), הגיע ב-1964, והשיק סדרה של סרטים קצרים לאורך שנות ה-60 וה-70 שמיזגו בובנאות, לייב-אקשן וקולאז' למשהו שאף אחד אחר באנימציה של מזרח אירופה לא עשה. הוא התייחס למצלמה כפי שצייר מתייחס לבד – כאובייקט שיש לגשת אליו, לא כחלון להביט דרכו.
השתיקה בת שבע השנים
ב-1972, לאחר ששוונקמאייר סירב לבצע פשרות פוסט-פרודקשן שנדרשו בסרט "טירת אוטרנטו" (The Castle of Otranto), הרשויות הצ'כוסלובקיות אסרו עליו לעסוק בקולנוע לחלוטין. במשך שבע שנים הוא עבד כמעצב הפקה באולפני ברנדוב (Barrandov Studios), כשהוא סופג את העונש במקום לכופף את עבודתו לטעם המדינה. האיסור הסתיים ב-1979, אך הוא חיזק אמונה שתגדיר את שאר הקריירה שלו: שחופש יצירתי מוחלט אינו נתון למשא ומתן, וכל מוסד המציע לתגמל אותו מציע גם לפגוע ביושרו המקצועי. מאוחר יותר הוא דחה את תואר "אמן מצטיין" של המדינה ב-1989, את מסדר האמנויות והספרות הצרפתי בשנות ה-90, ופרס שהוצע על ידי ואצלב האוול (Václav Havel) ב-2011 – כל סירוב הוא המשך של אותו ויכוח שהיה לו עם סמכות מאז שנות העשרים לחייו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אליס, פאוסט ושנות הסרטים באורך מלא
שוונקמאייר לא יצר סרט באורך מלא עד שהיה בשנות החמישים לחייו. "אליס" (Alice, 1988), עיבוד פנטסמגורי ללואיס קרול שנבנה מפוחלצים, בובות ובשר נא, ביסס את התבנית: חומר מקור ספרותי מפורק ומורכב מחדש דרך האלכימיה הפרטית שלו של סטופ-מושן ולייב-אקשן. "פאוסט" (Faust, 1994), "קושרי העונג" (Conspirators of Pleasure, 1996), "אוטייק הקטן" (Little Otik, 2000) – שזכה בפרס האריה הצ'כי לסרט הטוב ביותר – "שיגעון" (Lunacy, 2005), "לשרוד את החיים" (Surviving Life, 2010), ו-"חרקים" (Insects, 2018) עקבו אחריו, כל אחד מהם מקיף את האובססיות המתמשכות שלו עם לואיס קרול, אדגר אלן פו, המרקיז דה סאד, והמורשת הסוריאליסטית של אנדרה ברטון וקארל טייגה. בשנת 1991 ייסד את האולפן העצמאי אטאנור (Athanor) עם המפיק ירומיר קליסטה (Jaromír Kallista), מה שהעניק לו בסיס הפקה מבודד מהפשרות שבילה את הקריירה שלו בניסיון להימנע מהן.
מלאכת יד הבנויה על מגע
מה שמפריד את שוונקמאייר מאנימטורים אחרים הוא התעקשותו שעבודתו היא במהותה פיסולית ומוחשית ולא נרטיבית. הוא תיאר אנימציה כסוג של אלכימיה – טרנסמוטציה קסומה של חומר דומם למשהו טעון משמעות – והוא ניגש לסרט כפי שפסל ניגש לחפץ אמנות, לא כפי שתסריטאי ניגש לסיפור. אוצר המילים החזותי שלו נשען על הפנים המורכבות של ג'וזפה ארצ'ימבולדו, הירונימוס בוש, מקס ארנסט, ומסורת ה-kunstkammer של פראג של רודולף השני, מסוננים דרך צילום הטריקים של ז'ורז' מלייס והעריכה של סרגיי אייזנשטיין. כתב העת Senses of Cinema מתאר אותו כמי שעובד "בכעס ובתחושת חבלה" כדי לחשוף את הממדים המיתולוגיים הסוריאליסטיים החבויים בחפצים יומיומיים – שחזור זיכרונות אישיים, פוליטיים והיסטוריים שהתרבות הרשמית הייתה מעדיפה להשאיר קבורים. הוא הצטרף לקבוצה הסוריאליסטית הצ'כוסלובקית ב-1970 וכיהן בראש המערכת של כתב העת הסוריאליסטי Analogon במשך יותר ממאה גליונות.
הכרה בתנאים שלו
הכיבודים שקיבל שוונקמאייר עוקבים אחר עצמאותו העקשנית לא פחות מאשר כישרונו: פרס מקס ארנסט באוברהאוזן ב-1968, דוב זהב בתוספת פרס הגרנד פרי ופרס מבקרי הקולנוע הבינלאומי באנסי ב-1983 עבור "ממדי הדיאלוג" (Dimensions of Dialogue), פרס סרט האנימציה הטוב ביותר באנסי ב-1989 עבור "אליס", וכדור הבדולח בקרלובי וארי ב-2009 על תרומה יוצאת דופן לקולנוע העולמי. עד 2018 הוא צבר 36 פרסים מול 17 מועמדויות, בתוספת מדליית ריימונד רוסל על מפעל חיים – שלל גדול באופן יוצא דופן עבור במאי שבילה חלק ניכר מהקריירה שלו בדחיית כיבודים מממשלתו שלו.
מדוע יאן נקרא גאון
המילה דבקה בשוונקמאייר פחות בשל סיפור סיפורים גולמי ויותר בשל רגישות ייחודית: היכולת לגרום לחומר דומם – בשר, חימר, תותבות, חיות פרווה – להרגיש חיים פסיכולוגית כמו כל שחקן אנושי, ולעשות זאת באמצעות סטופ-מושן ידני ומפרך במקום קיצור דרך דיגיטלי. טריי גיליאם ציין את "ממדי הדיאלוג" כאחד מעשרת סרטי האנימציה הטובים ביותר שנעשו אי פעם, וטביעות האצבע של שוונקמאייר נראות בעבודתם של גיליאם, טים ברטון, האחים קוויי (Brothers Quay) והנרי סליק – מקרה נדיר שבו אובססיות פרטיות של אמן אחד הופכות לשפה חזותית משותפת עבור דור שלם של קולנוענים. זוהי טענה אמיתית לגאונות: לא ויכוח אינטלקטואלי אלא שליטה מוחלטת של אומן על מרקם, קצב, והמוזר (uncanny), שנשמרה לאורך שישה עשורים מבלי להתדלדל עבור קהל רחב יותר.
הטיעון שכנגד הוא שהגאונות של שוונקמאייר היא גאונות של מלאכה ושל שכנוע עצמי ולא של רעיונות מופשטים – סרטיו ידועים לשמצה כקשים, לעיתים קרובות דוחים במכוון, והתהילה שלו נותרה במידה רבה בתוך מעגלי האנימציה, הסוריאליזם והקולנוע האמנותי (ארטהאוס) ולא במיינסטרים. הוא בנה קריירה, במכוון, על היותו טעם נרכש, כשהוא מסרב לכל חיבוק מוסדי שנקרה בדרכו. האם עקשנות בסדר גודל כזה היא בעצמה צורה של גאונות, או פשוט המשמעת שנתנה לגאונות אמיתית לשרוד בשלמותה, היא עניין שהמקורות מותירים פתוח.
מורשת
שוונקמאייר הפך טירה בהורני סטנקוב (Horní Stankov), שנרכשה עם אשתו המנוחה והשותפה ליצירה אווה שוונקמאיירובה (Eva Švankmajerová) ב-1981, לקבינט סקרנות פרטי המכיל חיים שלמים של חפצים שנאספו ונוצרו – צורה סופית מתאימה לאמן שתמיד התייחס לעולם כאל חומר שמחכה להנפשה מחדש. כשהוא עדיין פעיל בשנות השמונים לחייו, הוא נותר, כפי שניסח זאת אחד מכלי התקשורת, הסוריאליסט החי האחרון, חוליה ישירה בין האוונגרד שבין שתי מלחמות העולם לבין קולנוע הסטופ-מושן העכשווי.