ג'יימס מונרו: המייסד האחרון בשלטון
בשנת 1820 בחר ציבור הבוחרים האמריקאי להחזיר נשיא לתפקידו עם כל הקולות למעט אחד בחבר האלקטורים – פער שאיש לא השתווה לו מאז. ארבע שנים קודם לכן ג'יימס מונרו (James Monroe) זכה ב-183 מתוך 217 קולות אלקטורליים. הוא התנגד לחוקה שעליה נשבע כעת לשמור, נורה בעת שהוביל הסתערות בטרנטון, והוחזר מפריז בבושת פנים. השליח המושפל סיים את דרכו כאדם שאמר לאירופה להתרחק מיבשת אמריקה.
מחלקה, כיתת לימוד וארסנל בוזזים
מונרו נולד ב-28 באפריל 1758 במחוז וסטמורלנד שבווירג'יניה, לספנס מונרו ולאליזבת ג'ונס מונרו. אביו מת ב-1774 והותיר לו אדמות, עבדים ואפוטרופוס בדמות דודו ג'וזף ג'ונס. מגיל אחת עשרה למד אצל הכומר ארצ'יבלד קמפבל, בכיתה שחלק עם ילד בשם ג'ון מרשל, לימים נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-1774 החל ללמוד בקולג' ויליאם ומרי.
הוא לא סיים את לימודיו בשקט. כסטודנט בויליאמסבורג הוא הצטרף לפשיטה על הנשקייה בארמון המושל, ולקח משם מוסקטים וחרבות עבור המיליציה של וירג'יניה. הייתה זו תחילתה של מלחמה וסופה של השכלתו.
טרנטון
עד חורף 1776 הצטרף מונרו לחיל הרגלים של וירג'יניה והפך לקצין בצבא הקונטיננטלי תחת פיקודו של וושינגטון. הוא נלחם בקרבות טרנטון, ברנדיוויין, ג'רמנטאון ומונמות'. בטרנטון, בעת שהוביל הסתערות, הוא ספג את מה שמרכז מילר מכנה "פצע כמעט קטלני בכתפו". הוא עלה לדרגת רב-סרן, שירת כקצין מטה, והתפטר משירותו הצבאי ב-1779.
תלמידו של ג'פרסון ומתנגד החוקה
הוא למד משפטים אצל תומאס ג'פרסון ועבר את בחינות הלשכה של וירג'יניה ב-1782, השנה שבה נבחר לאספה של וירג'יניה; הוא כיהן במועצת המדינה והחל מ-1783 בקונגרס הקונטיננטלי, שם דחף לקידום נושאי התפשטות מערבה וזכויות שיט על נהר המיסיסיפי. ב-16 בפברואר 1786 נשא לאישה את אליזבת קורטרייט בניו יורק, והזוג השתקע בפרדריקסבורג.
לאחר מכן הגיע המעשה שמסבך כל תיאור פשוט שלו. כנציג לוועידת האשרור של וירג'יניה, מונרו הצביע נגד החוקה. הוא רצה שהסנאטורים והנשיא ייבחרו ישירות על ידי העם וביקש שמגילת זכויות חזקה תיכתב מלכתחילה. הוא הפסיד במירוץ לבית הנבחרים לג'יימס מדיסון בהפרש של 300 קולות, וב-1790 שלח אותו בית המחוקקים של וירג'יניה לסנאט של ארצות הברית, שם התייצב לצד מדיסון וג'פרסון נגד המדיניות הפדרליסטית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דיפלומט בשתי בירות
וושינגטון שלח אותו לצרפת כשגריר ב-1794. שם הוא השיג את שחרורו של תומאס פיין מכלא צרפתי ואירח אותו במעון השגריר האמריקאי. אך הסכם ג'יי הכעיס את הממשלה הצרפתית, הפדרליסטים בבית האשימו את מונרו בקריסת היחסים, והוא הוחזר ב-1796.
הוא נבחר למושל וירג'יניה ב-1799, תוך שהוא תומך בחינוך ציבורי ובקמפיין הנשיאותי של ג'פרסון, וב-1803 שלח אותו ג'פרסון חזרה לפריז כשליח מיוחד כדי לסייע בהשלמת רכישת לואיזיאנה. בין השנים 1803 ל-1807 כיהן כשגריר בבריטניה, עם משימה צדדית חסרת פירות בספרד ב-1805. בלונדון נאבק בגיוס הכפוי של מלחים אמריקאים וחתם על הסכם ב-1806 שנכשל באיסור הנוהג; ג'פרסון סירב אפילו להציגו בפני הסנאט. הדבר עלה לשלושת הווירג'ינים בתקופה של יחסים קרירים. ב-1808 הציבו רפובליקנים מורדים את שמו מול מדיסון למועמדות לנשיאות; הוא מעולם לא קידם זאת, ומדיסון ניצח בקלות.
האיש שהזהיר את וושינגטון
לאחר שנבחר שוב למושל וירג'יניה בינואר 1811, הפך מונרו למזכיר המדינה באפריל. המלחמה עם בריטניה פרצה ביוני 1812, והוא מילא פעמיים תפקיד כפול כמזכיר המלחמה – מדצמבר 1812 עד פברואר 1813, ומאוגוסט 1814 עד מרץ 1815 – כשהוא מארגן מחדש את הצבא ומוביל את מאמצי המלחמה. באוגוסט 1814 הוא רכב באופן אישי לסיור באזור הפוטומק, הזהיר את מדיסון שהבריטים צועדים לעבר וושינגטון, וסייע בארגון ההגנה על הבירה לאחר ששרפו את בנייני הממשלה. ביצועים אלו, יותר מכל הסכם, הפכו אותו למועמד הרפובליקני המובן מאליו ב-1816.
עידן הרגשות הטובים
מונרו ערך שלושה סיורים במדינה בין 1817 ל-1819 – במדינות הצפון, צ'ספיק, הדרום והמערב – ורצון הטוב שיצרו העניק לעידן שלו את שמו. "הייתי נטול רגש אם לא הייתי מושפע עמוקות מההוכחה החזקה שהעניקו לי אזרחי חברי", אמר ב-1817. הוא מינה אנשים ללא קשר לשיוך מפלגתי, וריהט מחדש את הבית הלבן, שנבנה מחדש לאחר השריפה ב-1814, בסגנון שיורשיו העתיקו.
הרוגע לא היה מוחלט. ב-1819, מזכיר המדינה שלו, ג'ון קווינסי אדמס, ניהל משא ומתן על הסכם אדמס-אוניס עם ספרד, שהביא את פלורידה לאיחוד. ב-1820 חתם מונרו על פשרת מיזורי, שקיבלה את מיזורי כמדינת עבדות ואת מיין כמדינה חופשית, ואסרה על עבדות מצפון וממערב לגבולה הדרומי של מיזורי. הוא התנגד לעבדות ברמה האישית; הוא היה גם בעל עבדים, ובתפקידו הציב את מניעת הקרע המגזרי המיידי מעל כל צעד לקראת ביטול העבדות. דניאל פרסטון, עורך "כתבי ג'יימס מונרו", זוקף לזכותו את ניווט הפשרה באמצעות עבודה שקטה מאחורי הקלעים.
2 בדצמבר 1823
במסר השנתי השביעי שלו לקונגרס, הציג מונרו את הדוקטרינה הנושאת את שמו. יבשות אמריקה, הוא הצהיר, "בזכות המצב החופשי והעצמאי שהן נקטו ושומרות עליו, אינן נחשבות מעתה כנושאים להתיישבות עתידית מצד כוחות אירופיים כלשהם". כל ניסיון אירופי לשלוט באומה אמריקאית עצמאית ייראה כ"מסוכן לשלומנו וביטחוננו" וכעדות ל"יחס עוין כלפי ארצות הברית". בתמורה, ארצות הברית תתרחק מסכסוכים פנימיים של אירופה. המסר כוון לרפובליקות העצמאיות החדשות באמריקה הלטינית, לשאיפות ההתערבות של הברית הקדושה, ולתביעות הרוסיות והבריטיות לאורך חוף צפון-מערב האוקיינוס השקט.
מדוע ג'יימס נחשב לגאון
הטיעון הכנה לטובת מונרו אינו טיעון על אינטלקט, ועורכו המלומד מודה בכך. פרסטון מציין כי מונרו "סובל לעיתים מהשוואה" לשאר חברי שושלת וירג'יניה – וושינגטון, ג'פרסון, מדיסון – וכי בניגוד לג'פרסון בעל הטווח האינטלקטואלי העצום, הנושא של מונרו היה פוליטיקה ופוליטיקה בלבד. הוא לא כתב את "הערות על מדינת וירג'יניה" ולא ניסח אף חוקה.
מה שפרסטון כן מייחס לו הוא יכולת אחרת: מונרו היה "הוגה שקול", המסוגל לעבוד על שאלה מכל צדדיה, וחשוב מכך, לרצות בוויכוח סביבו במקום בהסכמה. זה יצר את הקבינט החזק ביותר של התקופה ושותפות עבודה עם ג'ון קווינסי אדמס שהולידה את הסכם פלורידה, הסכמי הגבול הבריטיים ואת דוקטרינת 1823. המיומנות היא ביצועית ולא אינטלקטואלית – שיקול דעת, מזג, והביטחון להעסיק אנשים חכמים יותר בתחומים מסוימים ממנו. פרסטון מוסיף את התכונות שהפכו זאת לאפשרי: "יושרה, כנות ואישיות לבבית", וחוסר יומרנות שפרק אנשים מנשקם.
טיעון הנגד הוא אמיתי. הישגיו הגדולים ביותר של מונרו היו שיתופיים, ושניים מהמפורסמים ביותר – פלורידה והדוקטרינה – שייכים במידה רבה לדיפלומטיה של אדמס כמו גם לסמכותו של מונרו. הוא הוחזר מפריז ככישלון והביא הביתה מלונדון הסכם שג'פרסון אפילו לא רצה להציג לסנאט. ובעניין העבדות, השאלה האמריקאית המגדירה, הוא איזן במקום להוביל. אם מונרו הוא גאון, זה במלאכה הלא-זוהרת של הממשל: הכנה, סבלנות, וידיעה בדיוק כמה קונפליקט רפובליקה יכולה לשרוד.
מורשת
הכרעת דינו של פרסטון היא ש"ניהול מדיניות החוץ התקיף והמוצלח של מונרו ללא ספק חיזק את הנשיאות עצמה", והניח את היסודות לכוח הביצועי המורחב שאנדרו ג'קסון יירש. הדוקטרינה מדצמבר 1823 האריכה ימים אחרי מחברה בשתי מאות והפכה לעיקרון המארגן של המדיניות האמריקאית בחצי הכדור – עבודה עמידה של אדם שהצביע נגד החוקה.