ג'יימס ג'ויס: האיש שבנה מחדש את הרומן
ב-16 ביוני 1904, דבלינאי בן 22 יצא לטייל ברינגסנד עם משרתת מגולוויי בשם נורה ברנקל. זה היה הבילוי הראשון שלהם. שמונה-עשרה שנים לאחר מכן הוא העניק את התאריך הזה לליאופולד בלום והפך אותו ליום היחיד שבו מתרחש יוליסס. בלומסדיי (Bloomsday) מצוין כיום מדי שנה בערים שג'ויס מעולם לא ביקר בהן, וזו סוג של אנדרטה מוזרה: הרגע הפרטי ביותר בחייו של אדם, שהומר לחג לאומי לספרות.
רת'גר, ושקיעת האב
ג'ויס נולד ב-2 בפברואר 1882 בברייטון סקוור 41, רת'גר, דבלין, הבכור מבין עשרה ילדים ששרדו לג'ון סטניסלאוס ג'ויס ומרי ג'יין מארי. הידרדרות המשפחה הייתה תלולה ומעצבת. עד 1891 השתייה והניהול הפיננסי הכושל של אביו דחפו אותם לעוני ומשכו את ג'יימס מבית ספרו הראשון. האב הוא הנוכחות החוזרת הגדולה ביצירה – מקסים, הרסני, בלתי ניתן להריגה – ודבלין הענייה-מכובדת שהמשפחה נפלה דרכה הפכה לנוף היחיד שג'ויס כתב עליו אי פעם.
ישועים ושפות
הוא התחנך על ידי ישועים: קולג' קלונגוס ווד ליד קליין מ-1888 עד שהשכר הפך לבלתי אפשרי ב-1891, ואז קולג' בלוודר מ-1893 עד 1898 ללא תשלום באמצעות התערבות של כומר, שם זכה בפרסים על חיבור באנגלית. באוניברסיטת קולג' דבלין, 1898 עד 1902, הוא קרא אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ספג סכולסטיקה תוממיסטית, והפך לבולט בחוגים הספרותיים של דבלין. הוא למד נורווגית מספיק טוב כדי לכתוב מכתב מעריץ להנריק איבסן ומאוחר יותר קלט יוונית מודרנית בציריך. הרב-לשוניות אינה קישוט ביוגרפי; היא חומר הגלם של הספר האחרון.
נורה, והעזיבה
הוא פגש את נורה ברנקל ב-10 ביוני 1904. באוקטובר הם עזבו את אירלנד יחד, במטרה להגיע למשרת ברליץ בציריך שלא הייתה קיימת והופנו מחדש לפולה, במה שהיא כיום קרואטיה, שם לימד אנגלית לקציני צי אוסטרו-הונגריים. עד מרץ 1905 הם היו בטריאסטה, שם נשארו, עם הפסקות, עד 1915. הוא מעולם לא חי באירלנד שוב אחרי 1912. הם נשארו יחד שלושים-ושבע שנים ונישאו, בנישואים אזרחיים, בלונדון ב1931.
עשר שנים לפרסום 'דבלינאים'
דבלינאים הוא הפחות ניסיוני מבין ספריו והיה בעל היסטוריית הפרסום הגרועה ביותר מביניהם. גרנט ריצ'רדס בלונדון קיבל אותו, ואז נסוג כאשר המדפיסים שלו סירבו להדפיס קטעים שחשבו שניתן לתבוע בגינם. ג'ורג' רוברטס ממאונסל בדבלין משך את ג'ויס במשך שלוש שנים בגלל פחדים מתביעות דיבה ואז השמיד את הדפסת דבלין מ-1912. ריצ'רדס פרסם אותו סוף סוף ב-15 ביוני 1914, שמונה שנים וחצי לאחר שג'ויס הגיש אותו לראשונה. העיכוב לימד אותו משהו שלעולם לא שכח: שהמכשול לעבודתו יהיה צנזורה, ושהוא יצטרך לכתוב מעבר לה ולא סביבה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טריאסטה, ציריך, פריז
טריאסטה הייתה בית המלאכה שלו. שם הוא סיים את דבלינאים, עיבד את סטיבן הגיבור הנטוש ל-דיוקן האמן כאיש צעיר, כתב את המחזה גלות, והגה את יוליסס – במקור, במהלך תקופה קצרה ואומללה כפקיד בנק ברומא ב-1906–07, כסיפור קצר. דיוקן פורסם בהמשכים ב-The Egoist מ-1914 ופורסם במלואו על ידי ב. וו. יובש ב-1916. כשאיטליה נכנסה למלחמה ב-1915 הוא העביר את המשפחה לציריך הנייטרלית, אירי עם דרכון בריטי נשוי לטריאסטינית בשחרור על תנאי מאוסטרו-הונגריה. ביולי 1920 הוא נסע לפריז במטרה לעצור לזמן קצר ונשאר עשרים שנה.
הוא היה עני ברוב התקופה הזו. עזרא פאונד ו-וו. ב. ייטס השיגו לו מענקים מהקרן הספרותית המלכותית ומהרשימה האזרחית הבריטית. הארייט שו ויבר, עורכת The Egoist, תמכה בו במשך עשורים ובסופו של דבר שילמה על הלווייתו. אדית רוקפלר מקורמיק נתנה לו מלגה בציריך ומשכה אותה כשסירב לטיפול אצל יונג. סילביה ביץ' החזיקה אותו בפריז. ללא האנשים האלה הספרים הגדולים לא היו קיימים.
יוליסס במשפט
הוא החל לכתוב את יוליסס בסביבות 1914 וסיים בסוף 1921, כשהוא ממפה יום דבלינאי אחד על האודיסיאה של הומרוס ומחליף סגנון נרטיבי כמעט בכל פרק. ליאופולד בלום צויר בחלקו מאלפרד ה. האנטר, אדם שאסף את ג'ויס לאחר קטטה ברחוב, ובחלקו מתלמידו הטריאסטיני איטלו סבבו. מרגרט אנדרסון וג'יין היפ החלו לפרסם אותו בהמשכים ב-The Little Review במרץ 1918; שני פרקים מ-1919 דוכאו כגסים, ובספטמבר 1920 עותק לא מוזמן של פרק "נאוסיקה" הגיע לבתו של עורך דין מניו יורק. האגודה הניו-יורקית לדיכוי סגן העמידה לדין. בפברואר 1921 אנדרסון והיפ נקנסו ב-50 דולר כל אחת וצוו להפסיק.
סילביה ביץ' פרסמה את הספר מ-Shakespeare and Company ב-1922. רשויות הדואר החרימו עותקים; מבריחים העבירו אותם לבריטניה ולאמריקה. בריטניה אסרה עליו עד 1936 והוא לא היה ניתן לפרסום חוקי בארצות הברית עד אמצע שנות ה-30.
שש-עשרה שנים של 'פיניגנס וייק'
הוא החל את הספר האחרון ב-1923 ופרסם אותו ב-1939. פיניגנס וייק נוטש את האנגלית כמדיום קבוע לטובת בנייה של מילים מורכבות ומשחקי מילים רב-לשוניים – ניב טריאסטיני צף לאורך כל הספר – המאורגן כחלום מחזורי של היסטוריה אוניברסלית. הוא כתב אותו כשהוא מתעוור. דלקת ענייה כרונית, שראשיתה בהתקף קדחת שיגרונית ב-1907, דרשה ניתוחים חוזרים ונסיעות מתמידות לשווייץ. בתו לוסיה, שנולדה ב-26 ביולי 1907, סבלה ממחלת נפש קשה שצרכה את כספו ותשומת ליבו לאורך שנות ה-30.
מדוע ג'יימס מכונה גאון
הטענה כאן קלה במיוחד לציון כי היא טכנית. ג'ויס פתר בעיה שהביסה את הרומן של המאה ה-19: איך להציג תודעה כפי שהיא פועלת בפועל, לא ממוינת, ללא מספר שעומד בין הקורא לבין המוח. מונולוג פנימי היה קיים לפניו בקטעים; הוא הפך אותו למבני, קיים אותו לאורך ספר שלם, ואז הוכיח שניתן לווסת אותו – המוח של בלום לא נשמע כמו של סטיבן, ואף אחד מהם לא נשמע כמו של מולי. לאחר מכן הוא עשה משהו נדיר יותר, שהיה להדגים שהסגנון עצמו יכול להיות הנושא, כשהוא מעביר את יוליסס דרך פרודיה, קטכיזם, עיתונאות ופסטיש כך שהצורה של כל פרק מגיבה לתוכן שלו. הסיכום של קרן השירה הוא שטוח ומדויק: הוא "אחד הסופרים המשפיעים והחדשניים ביותר של המאה ה-20". התיאור שלו עצמו לשיטה היה שטוח באותה מידה: "אם אני יכול להגיע ללב של דבלין אני יכול להגיע ללב של כל הערים בעולם. בפרט טמון האוניברסלי".
טיעון הנגד לא ניתן לביטול. הקושי אמיתי ובספר האחרון, קרוב למוחלט. פיניגנס וייק הפיק מנגנון מלומד גדול בהרבה מהקהל שלו, ואדם סביר יכול לטעון שיצירה הדורשת הערות של חיים שלמים כדי להניב את הנאותיה נכשלה במשהו בסיסי. אפילו יוליסס נמצא בבעלות יותר מאשר נקרא עד סופו. וההשפעה לא אחידה: סופרים שאלו את המונולוג הפנימי שלו בהתלהבות וכמעט אף אחד לא עקב אחריו לתוך ה-וייק. ג'ויס הוא גאון של טכניקה שהטכניקה שלו הקדימה את הקהל שלה – שזה דבר שונה, וקטן יותר, מאשר להיות הסופר הגדול ביותר.
מורשת
ג'ויס נמלט מצרפת הכבושה לציריך ב-1940 ומת שם ב-13 בינואר 1941, בגיל 58, לאחר ניתוח לכיב מנוקב. הוא מעולם לא חזר לאירלנד. שני אוספי השירה שלו, מוזיקה קאמרית (1907) ו-Pomes Penyeach (1927), זכו לתשומת לב מצד פאונד ואליוט – פאונד שמע ניסוחים ומקצבים אליזבתניים שהזכירו את הריק – אך הוא נטש את השירה לחלוטין עד 1932. מה ששרד הוא גוף של פרוזה שהרחיב לצמיתות את מה שמותר לרומן לעשות, ועיר שהוא עזב בגיל עשרים-ושתיים ומעולם לא הפסיק לתאר.