ג'יימס הורנר: מכונת המלודיה
הוא למד אצל ג'רג' ליגטי (Gyorgy Ligeti) בקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון, אחד המלחינים האוונגרדיים הבלתי מתפשרים ביותר שחיו. בשנים 1979 ו-1980 הוא כתב מוזיקה עבור רוג'ר קורמן, והלחין את "הגברת באדום", "יצורים מן המעמקים" ו"קרב מעבר לכוכבים". שמונה-עשרה שנים לאחר מכן, הוא עמד על בימת טקס פרסי האקדמיה כשהוא מחזיק בשני פרסי אוסקר עבור סרט על אוניית נוסעים. כמעט אף אחד לא עבר מרחק כזה, וכמעט אף אחד לא היה נתון לוויכוח כה עז בדרך.
בנו של מעצב תפאורה
ג'יימס רוי הורנר (James Roy Horner) נולד בלוס אנג'לס ב-14 באוגוסט 1953 להורים מהגרים יהודים. אביו, הארי הורנר, עזב את העולם האוסטרו-הונגרי של הוליצה ב-1935 ובנה קריירה כמעצב תפאורה; אמו, ג'ואן רות פרנקל, הגיעה ממשפחה קנדית. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל חמש. ההכשרה הפורמלית הייתה רצינית ובינלאומית: הקולג' המלכותי למוזיקה אצל ליגטי, לאחר מכן תואר ראשון ב-USC ועבודת מוסמך ב-UCLA אצל פול צ'יהארה. הוא הגיע לתעשיית הקולנוע עם השכלה קונסרבטוריונית שרוב מתחריו לא החזיקו בה.
זעמו של חאן
הפריצה הגיעה ב-1982 עם "מסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן", שהעביר אותו מסרטי סוג ב' לרשימה המובילה במכה אחת. הבמאי ניקולס מאייר סיפר את הסיפור נגד עצמו, וציין שהאולפן כבר לא יכול היה להרשות לעצמו את ג'רי גולדסמית', שהלחין את הסרט הראשון, ושדי מהר הוא לא יכול היה להרשות לעצמו גם את הורנר. הפסקול עשה את מה שהורנר ימשיך לעשות במשך שלושה עשורים: הוא גרם לסרט ז'אנר להרגיש גדול ומרגש יותר מכפי שהתסריט הצדיק במדויק.
שובו של הנוסע השמיני, ובעיית קמרון
הסרט "שובו של הנוסע השמיני" (Aliens) מ-1986 הביא לו את מועמדותו הראשונה לפרס האקדמיה וקשר עבודה שכמעט לא שרד את תחילתו. הורנר כינה את סשנים ההקלטה סיוט ונשבע לעולם לא לעבוד עם ג'יימס קמרון שוב. לאחר מכן הוא הלחין את "טיטניק" ב-1997 ואת "אוואטר" ב-2009, שהשני מביניהם הפך לסרט המכניס ביותר שנוצר אי פעם. הדפוס נשמר גם עם במאים אחרים, אם כי בצורה ידידותית יותר: שיתופי פעולה נרחבים עם רון הווארד, ג'ו ג'ונסטון, אדוארד זוויק, מל גיבסון וז'אן-ז'אק אנו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הריצה הגדולה
"שדה חלומות" ב-1989 העניק לו את אחד הצלילים המחוקים ביותר שלו. לאחר מכן הגיעה 1995, השנה שהגדירה אותו, עם "אפולו 13" ו"לב אמיץ" שיצאו בהפרש של חודשים זה מזה ושניהם היו מועמדים לפרסי האקדמיה. "טיטניק" בא בעקבותיהם ב-1997 וזיכה אותו בשני פרסי אוסקר בלילה אחד: הפסקול הדרמטי המקורי הטוב ביותר, ויחד עם הפזמונאי ויל ג'נינגס, השיר המקורי הטוב ביותר עבור "My Heart Will Go On". "נפלאות התבונה", "בית של חול וערפל" ו"אוואטר" הביאו מועמדויות נוספות, והוא סיים עם עשר בסך הכל, לצד שישה פרסי גראמי, שני פרסי גלובוס הזהב, שלוש מועמדויות לפרס באפט"א ופרס מקס שטיינר ב-2013.
הצליל היה מזוהה תוך כארבע תיבות: מרקמים כוראליים ואלקטרוניים שהונחו על תזמור קונבנציונלי, וחיבה למוטיבים השואבים ממוזיקה קלטית. זו הייתה מוזיקה שנבנתה כדי לגרום לקהל להרגיש דבר ספציפי בשנייה ספציפית, והיא עבדה על מאות מיליוני אנשים.
שאלת ההשאלה
בלתי אפשרי לכתוב בכנות על הורנר ללא ההאשמות, שהיו מתמידות, ספציפיות ולעיתים קרובות נכונות. עבודתו ב"מסע בין כוכבים" שילבה קטעים מ"אלכסנדר נבסקי" ו"רומיאו ויוליה" של פרוקופייב. הפסקול של "שובו של הנוסע השמיני" השתמש בנושא המרכזי מתוך סוויטת הבלט "גאינה" של חצ'טוריאן. הנושא ההרואי של "ווילו" התבסס על "הסימפוניה הריינית" של שומאן. "שדה חלומות" שאב מ"רודאו" ו"העיירה שלנו" של קופלנד. מאמר מערכת מ-1997 בכתב העת Film Score Monthly הגיש את הגרסה החריפה ביותר להאשמה, ותיאר אותו כ"מיומן בעיבוד מוזיקה קיימת לסרטים עם מספיק שינויים כדי להימנע מצרות משפטיות". הנושא של "לב אמיץ" דמה ל-"Pai Longing" של קאורו ואדה מ-1991, והפסקול שלו ל"מותק, הילדים התכווצו" הכיל חומר שלא קיבל קרדיט מ-"Powerhouse" של ריימונד סקוט, מה שגרם לדיסני להגיע להסדר עם עזבונו של סקוט. הוא גם מיחזר את עצמו, עד לנקודה שבה הקטלוג שלו הפך למחצבה.
מדוע ג'יימס מכונה גאון
הטענה נשענת על יכולת צרה ולא אופנתית: הוא ידע לכתוב לחן שגרם לקהל לבכות, לפי דרישה, מול תמונה, שוב ושוב, במשך שלושים שנה. זו לא אותה רעיון כמו מקוריות הלחנתית, וההבחנה הזו היא כל הוויכוח אודותיו. מה שהורנר החזיק בו היה אינסטינקט יוצא דופן לאדריכלות רגשית בקולנוע, בידיעה בדיוק היכן בסצנה המלודיה צריכה להיכנס, כמה זמן אפשר להחזיק קהל לפני השחרור, ואיזה גוון תזמורתי ישא תחושה שדיאלוג אינו יכול. הכשרתו בקונסרבטוריון אצל ליגטי העניקה לו את האמצעים הטכניים; המזג שלו כיוון אותם לתחושות המונים ולא לאוונגרד. אשתו שרה אמרה בסרט תיעודי לאחר מותו שהוא תיאר את עצמו בשנותיו האחרונות כבעל אספרגר, ושהיה לו "בהחלט סוג אחר של חיווט נוירולוגי", מה שעשוי להסביר את העוצמה של יצירת דפוסים שזרמה דרך המוזיקה שלו ואוספי האוטומטים שלו.
מקרה הנגד הוא חזק באופן חריג ומגיע עם קבלות. מלחין שהקיו-ים (קטעים מוזיקליים) המפורסמים ביותר שלו ניתנים למעקב עד לפרוקופייב, חצ'טוריאן, שומאן וקופלנד אינו ממציא, במובן הרגיל. הביטוי של Film Score Monthly על שינויים שכוילו כדי להימנע מצרות משפטיות הוא האשמה מקצועית רצינית, וההסדר של ריימונד סקוט מראה שזה לא היה רק רטורי. פסק הדין הניתן להגנה ביותר הוא שהורנר היה גאון של יישום ולא של המצאה: דרמטיקן מעולה בצליל שהבין טוב יותר מכל אחד אחר מה מוזיקה עושה לקהל בחדר חשוך, והיה מוכן מדי להושיט יד לחומר שכבר עבד, כולל שלו עצמו.
מורשת
ב-22 ביוני 2015 המריא הורנר מנמל התעופה קמרילו במטוס הטורבו-פרופ שלו מסוג שורט טוקאנו והתרסק ביער הלאומי לוס פאדרס ליד ונטוקופה. הוא היה בן 61. ה-NTSB (המועצה הלאומית לבטיחות בתחבורה) מצאה שהגורם העיקרי היה אי-יכולתו לשמור על מרחק מהשטח במהלך טיסה בגובה נמוך; עדים ראו את המטוס מתמרן בין 500 ל-750 רגל ומרחף מעל קווי רכס בפחות ממאה רגל, ובדיקות טוקסיקולוגיות מצאו כי בוטליביטל וקודאין שניתנו במרשם היו גורמים תורמים. בוחן מקרי המוות קבע כי מדובר במוות בתאונה שלושה ימים לאחר מכן.
שלושה פסקולים יצאו לאחר מותו: "מגנוליה" (Southpaw), שאותו כתב בחינם, "33 כנגד כל הסיכויים" (The 33), ו"שבעת המופלאים" ב-2016, שאותו הלחין בסתר כהפתעה. הסרטים "הסרבן" (Hacksaw Ridge) ו"אוואטר: דרכם של המים" נושאים הקדשות לו, ומסמכיו מוחזקים בספריית המחקר צ'ארלס א' יאנג של UCLA. המורשת היומיומית יותר היא שהמלודיות שלו הן עדיין אלו שאנשים מזמזמים כשהם חושבים על חללית, שדה תירס, שדה קרב סקוטי או ספינה שוקעת.