יעקב תומסיוס: צייד הכפירה שייסד תחום דעת
בשנת 1661 הגיע נער בן ארבע-עשרה לאוניברסיטת לייפציג ונפל תחת השגחתו של הפרופסור לרטוריקה ולפילוסופיה של המוסר. הנער היה גוטפריד וילהלם לייבניץ, והפרופסור, יעקב תומסיוס (Jakob Thomasius), הפך למורהו, ליועצו, ולמשך שארית חייו של תומסיוס, להתכתב איתו. לייבניץ יתאר אותו לימים כ"פריפטטיקן הגרמני המפורסם ביותר". תומסיוס כבר לימד בעבר את אביו של לייבניץ. הוא עתיד היה ללמד את המאה ה-17 כיצד לכתוב את ההיסטוריה של הפילוסופיה, במידה רבה על ידי ניסיון להוכיח שרובה המכריע הוא כפירה.
חיים בתוך עיר אחת
תומסיוס נולד בלייפציג ב-27 באוגוסט 1622 ומת בלייפציג ב-9 בספטמבר 1684, ובתווך הוא כמעט לא עזב את העיר. הוא השלים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה שם ב-1642 ואת התואר השני ב-1643, כשלמד תחת פרידריך לייבניץ — אביו של לייבניץ המפורסם יותר, מה שהופך את תומסיוס לחוליה באחת השרשראות המסודרות ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית.
הוא החזיק בקתדרה לרטוריקה, דיאלקטיקה ופילוסופיה של המוסר בלייפציג, ומ-1670 עד 1676 שימש גם כרקטור של בית הספר הישן על שם ניקולאוס הקדוש באותה עיר. אוטו מנקה (Otto Mencke) היה בין תלמידיו לדוקטורט. זוהי קריירה של אקדמאי עובד — ללא מינוי בחצר המלוכה, ללא גלות, ללא שערוריות — והתפוקה היא בהתאם עצומה ובהתאם מקומית.
ההתכתבות עם לייבניץ
הדבר המשמעותי ביותר שקיבל תומסיוס אי פעם היה מכתב. באפריל 1669 כתב לייבניץ למורהו הוותיק והציע שהפילוסופיה האריסטוטלית והפילוסופיה המכניסטית החדשה ניתנות ליישוב — שהמודרניים לא הפריכו את הסכולסטים אלא תיארו אותם מחדש. לייבניץ פרסם זאת ב-1670 תחת כותרת המופנית לאדם בעל למדנות מעודנת ביותר, וזהו המצג הפומבי הראשון שלו לתאוריית העצם שתעסיק אותו במשך חמישים השנים הבאות.
כך שהמכתב נכתב לתומסיוס אינו מקרי. תומסיוס היה המפשר בפילוסופיה הגרמנית, האיש שסבר כי אריסטו והדוקטרינה הנוצרית מתיישבים זה עם זה ושהמודרניים לא הפכו את הסכולסטיקה למיושנת. לייבניץ כתב לאדם שכל עמדתו נועדה להצדיק את הצעתו. הזרע של אחת המערכות המטפיזיות הגדולות באירופה נטמן במכתב לפרופסור לרטוריקה מלייפציג.
סכדיהסמה היסטוריקום (Schediasma Historicum)
ספרו המכריע של תומסיוס הופיע ב-1665. ה-Schediasma historicum היה, על פניו, עבודה פולמוסית: ניסיון רדיקלי ושיטתי להפריד בין פילוסופיה פגאנית לדת המקראית, למתוח קו נוקשה ולהציב את אפלטון בצד הלא נכון שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שיטתו, לעומת זאת, הייתה היסטורית. כדי להראות שהפילוסופיה הפגאנית אינה תואמת את הנצרות, תומסיוס נדרש להתחקות אחר דוקטרינות פגאניות דרך מקורותיהן, לקבוע מי לקח מה ממי, ולעקוב אחר רעיונות לאורך מאות שנים כרעיונות — גנאלוגיה של טעות. הליך זה, שבוצע מסיבות עוינות, הוא באופן מזוהה ההליך של ההיסטוריה של הפילוסופיה כתחום מחקרי. הוא נחשב לדמות מייסדת חשובה בחקר האקדמי של ההיסטוריה של הפילוסופיה, ווטר האנגראף (Wouter Hanegraaff) טען כי ה-Schediasma הוליד את המחקר הממשי הראשון של האזוטריות המערבית. תומסיוס בנה את התחום תוך כדי בניית התיק התביעה.
שתי השגיאות
כתב האישום שלו היה מדויק. שתי הנחות פגאניות, הוא טען, לעולם לא יוכלו להיות מיושבות עם הנצרות: שהעולם הוא נצחי יחד עם אלוהים, וכי בני אדם יכולים להשיג ידע על טבעם האלוהי באמצעות גנוזיס (gnosis). שתיהן מפרות את הנקודה שעליה תומסיוס היה בלתי מעורער — ההפרדה המוחלטת בין הבורא לנברא. הפילוסופיה, לפי תפיסתו, צריכה לנבוע מהאריסטוטליות הנוצרית, והסטואיציזם והנאופלאטוניזם לא היו אפשרויות חלופיות אלא זיהומים. עבודתו Dissertationes ad stoicae philosophiae משנת 1682 רדפה את הסטואים על אותם בסיסים.
הוא גם ערך תחזית, והיא הייתה טובה. צורות חדשות של רוחניות אפלטונית, הוא כתב, ימשיכו להופיע כל עוד אנשים יאמצו את הדוקטרינות האפלטוניות של אצילות (emanation) והצלה עצמית. ההיסטוריה של שלוש מאות השנים הבאות של האזוטריות המערבית היא, מזווית מסוימת, אישור ארוך.
הירייה הראשונה לעבר שפינוזה
באותה רוח לוחמנית, תומסיוס הפיק את מה שנחשב לביקורת המפורסמת המוקדמת ביותר על מאמר תיאולוגי-מדיני של שפינוזה — האיש הראשון באירופה שהדפיס נגד הספר שיגדיר את הוויכוח של המאה בנוגע לאלוהים, טבע ומדינה. האישום שהעלה היה נטורליזם והסכנות הפוליטיות שבו, כלומר אותה האשמה כתמיד: פילוסופיה שממוטטת את המרחק בין הבורא לנברא. מה שלא יחשבו על הטיעון, הרפלקס הוא אופייני. הוא קרא את העבודה החדשה והמדאיגה ביותר שהייתה בנמצא וענה עליה בפומבי לפני שכל אדם אחר עשה זאת.
תחומי העניין שלו לא הוגבלו לקרבות. הוא כתב על פלגיאט, וב-1671 פרסם את De foeminarum eruditione — על השכלת נשים — נושא שפילוסוף מוסר מלייפציג של שנות ה-70 של המאה ה-17 לא היה מחויב בשום אופן לעסוק בו.
מדוע יעקב נקרא גאון
הטענה נשענת על סוג מוזר ונדיר של הישג אינטלקטואלי: המצאת שיטה שמאריכה ימים מעבר למטרה שלשמה הומצאה. תומסיוס רצה לגנות את הפילוסופיה הפגאנית. כדי לגנות אותה במדויק הוא נדרש לשחזר אותה במדויק — מקורות, תמסורת, תלויות, הסחף של דוקטרינה מפלטינוס לאורך מאות שנים. איש לא עשה זאת באופן שיטתי. בעשייתו זאת, הוא הפיק את התבנית להיסטוריה של הפילוסופיה כדיסציפלינה, ועל פי קריאתו של האנגראף, המסמך המכונן של המחקר האקדמי של האזוטריות המערבית. התחזית לגבי הרוחניות האפלטונית החוזרת ונשנית מראה את אותה יכולת: יכולת לראות גוף של רעיונות כמבנה בעל מסלול ולא כערימת דעות. שיקול דעתו לגבי כישרון היה חד באותה מידה — הוא לקח ברצינות נער בן ארבע-עשרה, ואותו נער בן ארבע-עשרה שלח לו את הטיוטה הראשונה של תורת המונאדות.
מקרה הנגד הוא ממשי ולא צריך להיות מרוכך. תומסיוס לא יצר שום עמדה פילוסופית משלו. מחויבותו המהותית הייתה לאריסטוטליות נוצרית, פעולת החזקה שמרנית, וה-Schediasma הוא ביסודו הריוגרפיה (תיעוד כפירה) — מחקר בשירותה של מסקנה ידועה מראש, שהיא מתכון גרוע לדיוק. השימוש של האנגראף עצמו בו הוא כמקור לזלזול ארוך, מסגרת שהמשיכו לאחר מכן הוימן (Heumann) וברוקר (Brucker), שחסמה מסורת שלמה ממחקר רציני במשך מאתיים שנה. עבודות עיון מודרניות מציינות את ברוקר, לא את תומסיוס, כאבי ההיסטוריוגרפיה הפילוסופית. תומסיוס היה אקלקטי, חרוץ ומלומד בצורה מעוררת אימה; האם האדם שהמציא בטעות תחום תוך כדי הרעלת נושאו ראוי למילה "גאון" תלוי בכמה קרדיט המקריות מרוויחה.
מורשת
שיטותיו עברו לבנו. כריסטיאן תומסיוס (1655–1728) לקח את הגישה האקלקטית של אביו והפך לפילוסוף ומשפטן בעל תהילה גדולה בהרבה מהאדם שאילף אותו. האב סיפק את הכלים; הבן מצא להם שימוש רחב יותר.
לייבניץ המשיך לכתוב לו עד מותו. זהו מדד הגון למורה, שהמוח החזק ביותר של התקופה מעולם לא הפסיק לדווח לו בחזרה.