ז'אק שיראק: הנוכל שהצביעו עבורו
באביב 2002 הפגינו מפגינים צרפתים ברחבי פריז כשהם נושאים שלטים שעליהם נכתב: הצביעו לנוכל, לא לפשיסט. הנוכל היה הנשיא המכהן. ז'אן-מרי לה פן הגיע לסיבוב השני, וכל השמאל הצרפתי סתם את אפו והעניק לז'אק שיראק 82 אחוז מהקולות — המרווח הגדול ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה החמישית, שהוענק לאדם שחצי מהמדינה האמינה שגנב ממנה. תשע שנים לאחר מכן בית משפט הסכים, והרשיע אותו.
סיאנס פו, ה-ENA, ודרך אמריקאית
שיראק נולד בפריז ב-29 בנובמבר 1932. הוא עבר דרך המכונה שמייצרת את המעמד השליט הצרפתי: סיאנס פו, ואז ה-École Nationale d'Administration מ-1957 עד 1959, בית הספר לסיום של כל פקיד בכיר ברפובליקה. מה שהפריד בינו לבין הקבוצה שלו היה תיאבון. הוא עשה טרמפים ברחבי ארצות הברית בשנות ה-50, סיפור שסיפר לשארית חייו, והוא דיבר אנגלית שוטפת, בעלת מבטא כבד בתקופה שבה מעטים מהפוליטיקאים הצרפתים טרחו.
הוא עמד בגובה שישה רגל ושניים, נע כמו אדם שמאחר למשהו, ועבד את הקהל בתערוכות חקלאיות בהתלהבות פיזית שיריביו מצאו מביכה במקצת. הוא העדיף בירה על יין. הוא נקב בראש עגל כמנה האהובה עליו. שום דבר מזה לא היה מקרי: אנארק מהבירה בילה ארבעים שנה בשכנוע צרפת הכפרית שהוא אחד מהם, וזה עבד.
ראש עיריית פריז, מלך הימין
הוא היה ראש ממשלה פעמיים — מ-1974 עד 1976 ושוב מ-1986 עד 1988 — המנהיג היחיד של הרפובליקה החמישית שלאחר המלחמה שהחזיק בתפקיד פעמיים, בפעם השנייה בחלוקת הכוח הלא נוחה עם נשיא מהמפלגה היריבה שהצרפתים מכנים קוהביטציה.
ב-1976 הוא ייסד את ה-Rassemblement pour la République והוביל אותו עד 1994, נותן לימין הגוליסטי כלי שהוא שלט בו אישית. בשנה שלאחר מכן הוא לקח את ראשות עיריית פריז והחזיק בה במשך שמונה עשרה שנים, מ-1977 עד 1995. העיר הייתה המבצר שלו: פטרונות, חוזים, משרות, מכונה שיכולה לספק ברמה הלאומית. זה היה גם, בסופו של דבר, תיק הראיות.
ההמתנה הארוכה והניצחון הסוחף
הקריירה הפוליטית של שיראק נמשכה חמישה עשורים לפני שהגיעה ליעדה. הוא נבחר לנשיא הרפובליקה ב-1995 ונבחר מחדש ב-2002 — הנשיא החמישי של הרפובליקה החמישית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנשיאות המוקדמת הייתה לוחמנית. ב-1995 הוא חידש את הניסויים הגרעיניים הצרפתיים באוקיינוס השקט, סופג זעם בינלאומי ללא אי-נוחות נראית לעין. הוא ביטל את הגיוס הצבאי, מסיים קשר בן מאתיים שנה בין אזרחות צרפתית לצריפים והופך את הצבא לכוח מקצועי. הניצחון הסוחף ב-2002 נגד לה פן היה המנדט המוזר ביותר שקיבל נשיא צרפתי כלשהו: הצבעה גורפת שלא הביעה כמעט שום התלהבות מהאדם שניצח בה.
הנאום בוולודרום ד'איבר
המעשה היחיד שיאריך ימים יותר מכל דבר אחר לקח כעשרים דקות. ב-1995, נבחר טרי, שיראק עמד באתר של המצוד בוול ד'איב — שם משטרת צרפת, לא גרמנים, תפסה אלפי יהודים ביולי 1942 לגירוש — והכיר באחריות המדינה הצרפתית.
אף נשיא לא עשה זאת. כל אחד מקודמיו, כולל מיטראן, שמר על הבדיון המכונן של הרפובליקה שלאחר המלחמה: שווישי הייתה סוגריים לא לגיטימיים והמדינה הצרפתית לא נשאה באשמה. שיראק סיים זאת בסמכותו שלו, תוך שבועות מכניסתו לתפקיד, ללא שום דבר להרוויח פוליטית וסכום ניכר להפסיד. זה איפס את מערכת היחסים של צרפת עם ההיסטוריה שלה.
לא
ב-2003 הוא עשה את הדבר השני שהוא זכור בזכותו. נגד לחץ עצום מוושינגטון ומלונדון, שיראק סירב לתמוך בפלישה לעיראק, וסירב בקול רם — מרכיב גוש עם גרמניה ורוסיה, מאיים בווטו, וטוען שהמלחמה תלהיט רגשות אנטי-מערביים ברחבי המזרח התיכון. התגובה בארצות הברית הייתה פראית. הטיעון שלו הזדקן היטב. הוא גם לא יכול היה לעמוד בפיתוי של העקיצה, מציין לגבי הבריטים שלא ניתן לסמוך על אנשים שהמטבח שלהם כל כך גרוע.
החשבון
שנות פריז הגיעו לפירעון. טענות על משרות עירוניות פיקטיביות וכספים שגויסו שלא כדין העיבו על ראשות העיר שלו במשך עשורים, ולא ניתן היה ללחוץ עליהן בזמן שהחזיק בנשיאות. בדצמבר 2011, ארבע שנים לאחר שעזב את האליזה, הוא הורשע במעילה וקיבל עונש מאסר על תנאי של שנתיים — פסק דין חסר תקדים נגד ראש מדינה צרפתי לשעבר.
הוא ייסד את קרן שיראק ב-2008 כדי לעבוד על פיתוח בר-קיימא ודיאלוג בין תרבויות. הוא מת בפריז ב-26 בספטמבר 2019, בגיל שמונים ושש.
מדוע ז'אק מכונה גאון
הוא לא היה אינטלקטואל ולא טען להיות אחד; אויביו כינו אותו Girouette, שבשבת, ו"נפוליאון זיקית", על קריירה של החלפת עמדות בקלות ללא הפרעה. הגאונות, כזו שישנה, הייתה פוליטית ולא אנליטית — אינסטינקט פראי כמעט למה מדינה יכולה להיות מובאת לקבל ומתי. הוא בנה מפלגה מאפס, החזיק את פריז במשך שמונה עשרה שנים, כיהן כראש ממשלה פעמיים תחת שני נשיאים שונים, שרד חמישה עשורים של פוליטיקה צרפתית, והגיע לאליזה אחרי שרוב המשקיפים הספידו אותו.
שני רגעים מעלים זאת מעל עמידות גרידא. נאום הוול ד'איב היה מעשה של אדם שהבין שאומה לא יכולה להיות בריאה בזמן שהיא משקרת על עברה, ושהיה מוכן לשבור קונצנזוס פוליטי של חמישים שנה לבד, מיד, וללא שום יתרון. הסירוב לגבי עיראק ב-2003 דרש קריאת התוצאות הסבירות של פלישה בצורה מדויקת יותר ממה שעשו הממשלות האמריקאית והבריטית, ואז קבלת המחיר הדיפלומטי של אמירת זאת. שניהם היו שיחות שיפוט שנעשו נגד הזרם, ושניהם נראים טוב יותר עם כל שנה שעוברת. זו האיכות הספציפית: לא ברק, אלא עצבים מותכים עם אוזן טובה באופן יוצא דופן לאיך ההיסטוריה תקרא בסופו של דבר את הרגע.
טיעון הנגד חמור ולא ניתן לדבר סביבו. הוא הורשע במעילה — הכספים היו ציבוריים, המשרות היו פיקטיביות, והמכונה שגנבה אותם הייתה זו שהפכה אותו לנשיא. התיעוד המקומי שלו דק; הוא משל במשך שתים עשרה שנים ולא הותיר רפורמה שצרפתים נוקבים בשמה. ההרשעות שלו נעו עם הבוחרים מספיק פעמים כדי להפוך את כינוי השבשבת להוגן ולא אכזרי. וזה נשאר נכון שב-2002 בני ארצו בחרו בו מחדש במרווח הגדול ביותר שנרשם אי פעם תוך שהם מכנים אותו בגלוי נוכל, שזה פסק דין מסוג כלשהו על כל הקריירה. הוא היה מאלתר גדול ומנהל גרוע, ושני הדברים נכונים לצמיתות.
מורשת
צרפת התאבלה עליו בחמימות רבה יותר ממה שאי פעם משלה איתו. שתי ההחלטות שהוא זכור בזכותן — אמירת האמת על וישי וסירוב למלחמת עיראק — היו שתיהן סירובים ללכת יחד עם משהו חזק, ושתיהן נלקחו לבד. הרשעת השחיתות יושבת לצידן ולא תוסר. נראה שבני ארצו של שיראק החליטו, בסך הכל, שהם ייקחו את העסקה.