ג'ייקוב לורנס (Jacob Lawrence): ציור ההגירה הגדולה בגיל עשרים ושלוש
ג'ייקוב לורנס היה בן עשרים ושלוש, מעולם לא עבר הכשרה אקדמית רשמית מעבר לחוגי אמנות שלאחר שעות הלימודים בהארלם, ומעולם לא ראה את הדרום הכפרי שממנו נמלטו הוריו — וב-1941 השלים סדרה נרטיבית בת שישים פאנלים על אותה הגירה שהייתה כה סמכותית עד שמגזין פורצ'ן (Fortune) פרסם עשרים ושישה מהפאנלים ושניים מהמוזיאונים החשובים ביותר בניו יורק פיצלו את הבעלות על הסדרה כולה כדי שאף אחד מהם לא יאבד אותה. הוא יבלה את שלושת העשורים הבאים בציור ההיסטוריה האפרו-אמריקאית והחיים העירוניים בשפה ויזואלית שהמציא בעצמו, אך הוא מעולם לא השווה שוב את האימפקט של אותה סדרה יחידה ומזניקת קריירה שנעשתה עוד לפני שהיה מבוגר מספיק כדי לשכור מכונית.
מבית אומנה להארלם
ג'ייקוב ארמסטד לורנס נולד ב-7 בספטמבר 1917 באטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי, להורים שהמהגרו צפונה מהדרום הכפרי לפני לידתו — סיפור המקור שלו עצמו, במילים אחרות, היה ההגירה הגדולה עצמה. הוריו התגרשו ב-1924, ואימו הציבה את לורנס ושני אחיו הצעירים בבית אומנה בפילדלפיה. בגיל שלוש עשרה התאחד איתה בהארלם, שם רשמה אותו לחוגים שלאחר שעות הלימודים במרכז הילדים אוטופיה, חשיפתו הראשונה להדרכת אמנות רשמית. הוא המשיך בסדנת האמנות של הארלם תחת הצייר צ'ארלס אלסטון, ועם מלגה שהבטיחה עבורו הפסלת אוגוסטה סבאג', במרכז האמנות הקהילתי של הארלם. הוא למד גם בבית הספר לאמנים אמריקאים ועבד בתפקיד בתשלום דרך מינהל קידום העבודות (WPA) במהלך השפל הגדול — תוכניות סיוע פדרליות שדור של אמנים שחורים ללא גישה לאקדמיות מסורתיות שימשו עבורם כבית ספר אמיתי לאמנות.
קוביזם דינמי
מתוך הכשרה מעורבת זו פיתח לורנס סגנון שכינה "קוביזם דינמי", כשהוא שואב מסורות ויזואליות מערב-אפריקאיות ומזו-אמריקאיות ולא מהמודרניזם האירופי שרוב בני זמנו למדו. בworking בעיקר בטמפרה, הוא בנה קומפוזיציות מצורות חדות ושטוחות, צבע רווי, ודמויות הלכודות בתנוחות נחרצות ומונעות מחוות — דקדוק ויזואלי שנבנה עבור סדרה נרטיבית ולא עבור דרמה של תמונה בודדת. הוא תיאר את התקן שלו בבירור: "עבורי, ציור צריך להכיל שלושה דברים: אוניברסליות, בהירות ועוצמה. בהירות ועוצמה כדי שיהיה טוב אסתטית. אוניברסליות כדי שיהיה מובן לכל בני האדם." מורו צ'ארלס אלסטון, בסקירת עבודת הטמפרה המוקדמת של תלמידו, כינה זאת "עושר וברק של הרמוניות צבעים יוצאי דופן ומרגשים" שהושגו בתוך מה שנחשב בעיניו כמדיה מוגבלת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סדרת ההגירה
לורנס כבר השלים סדרות נרטיביות על טוסאן לוברטיר (41 פאנלים, בגיל 21), הריאט טבמן, ופרדריק דאגלס לפני שפנה, ב-1940–41, לנושא ללא גיבור היסטורי יחיד: תנועת ההמונים של כשישה מיליון אפרו-אמריקאים מהדרום הכפרי לצפון התעשייתי בעקבות מלחמת העולם הראשונה. התוצאה, שנקראה במקור "הגירת הנוצרי" וכעת ידועה פשוט כ-סדרת ההגירה (The Migration Series), מורכבת מ-60 פאנלים של טמפרה על לוח מורכב, המאורגנים סביב פלטה חוזרת של כחול-ירוק, כתום, צהוב ואפור-חום, ומאורגנים כנסע רכבת הנע תחנה אחר תחנה צפונה. עשרים ושבעה פאנלים הופיעו במגזין פורצ'ן בנובמבר 1941, והסדרה המלאה הופיעה לראשונה באותה שנה בגלריה דאונטאון של אדית הלפרט. העבודה הוכחה כחשובה היסטורית מספיק עד שאוסף פיליפס בוושינגטון והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק רכשו אותה במשותף וכעת מחזיקים בה במשותף, כשהם מחליפים את הפאנלים האי-זוגיים והזוגיים בין אוספיהם. אוצר ראשי של MoMA קירק וארנדו העניק מאוחר יותר קרדיט לסדרה עם "תפקידו החלוצי של מר לורנס", כשהוא מציין כי "יצירתיות מעורבת כזו בעלת שורשים עמוקים באמנות תחילת המאה העשרים" — דרך לומר שלורנס עשה משהו חדש באמת עם מסורת שעודנה נבנית תחתיו.
מלחמה, אשפוז, וסדרות מאוחרות
לורנס גויס למשמר החופים באוקטובר 1943, וירת כפותח יחסי ציבור על סיפון ה-USCGC Sea Cloud, הצוות המשולב גזעית הראשון בכוחות המזוינים של ארה"ב, כשהוא מפיק 48 ציורי מלחמה שאבדו בהמשך במהלך השחרור. ב-1949 אשפז את עצמו מרצון לטיפול פסיכיאטרי, חוויה שהולידה את סדרת בתי החולים המטרידה שלו. הוא חזר שוב ושוב לנרטיב היסטורי לאורך העשורים הבאים — סדרת ג'ון בראון בת 22 הפאנלים (1941–42, שהוצאה מאוחר יותר כהדפסי רשת ב-1977), סדרת Struggle: From the History of the American People בת 30 הפאנלים (1954–56), סדרת הירושימה בת שמונה הדפסים (1983), וסדרת בראשית (1990) — בעודו משלים גם את The Builders (1947), התלוי כעת בחדר הירוק בבית الלבן.
הוראה
לורנס לימד לאורך רוב חייו הבוגרים, החל ממושב קיץ ב-1946 במכללת בלאק מאונטיין בהזמנתו של יוסף אלברס, ומאוחר יותר החזיק בתפקידים בניו סקול, בליגת תלמידי האמנות, במכון פראט, ובבית הספר סקאווהגן. מ-1971 עד 1986 היה פרופסור באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, כשהוא צובר שש עשרה שנים שם בסך הכל בין מינויו האורח ב-1970 לבין פרישתו — המוסד שעיצב את עשוריו האחרונים ושם נשאר מבוסס עד מותו.
מדוע ג'ייקוב מכונה גאון
הטענה לגבי לורנס נשענת על הישג ספציפי ומתועד היטב: המצאת סגנון ציור נרטיבי קוהרנטי — ה"קוביזם הדינמי" שלו, הממזג מקורות ויזואליים מערב-אפריקאיים ומזו-אמריקאיים ולא שואל במלואו מהמודרניזם האירופי — ושימוש בו, בגיל 23 בלבד, להשלמת התיאור הוויזואלי השואף ביותר היסטורית של ההגירה הגדולה שהיה קיים באותה עת, ללא הכשרה אקדמית השוואתית לבני זמנו הלבנים. אוצר ראשי של MoMA עצמו כינה את ההישג "חלוצי", שפה השמורה לאמנים המיוחסת להם חדשנות צורנית אמיתית ולא ביצוע מיומן של סגנונות קיימים. הסיבוך הכן הוא שלורנס עצמו עוצב כמעט לחלוטין על ידי מוסדות קהילתיים מתקופת השפל הגדול — ה-WPA, תוכנית המלגות של אוגוסטה סבאג', סדנת האמנות של הארלם — ולא עבד בבידוד, כך שמקוריותו מובנת טוב יותר כתוצר של אקוסיסטם ספציפי, בלתי ניתן לשחזור היסטורית, של חונכות אמנותית שחורה מאשר של מוח יחיד בודד. הוגן לציין גם כי אף סדרה מאוחרת יותר, לאורך כמעט שישים שנות עבודה עקבית ומוערכת, לא השוותה לסדרת ההגירה מבחינת שאיפה או אימפקט, מה שמרמז כי תווית ה"גאון" עשויה להיקשר באופן המדויק ביותר להישג מוקדם יוצא דופן אחד ולא לקריירה בלתי רצופה של קפיצות דומות.
מורשת
לורנס קיבל את מדליית ספינגרן של ה-NAACP ב-1970, את המדליה הלאומית לאמנויות ב-1990, ושמונה עשר תוארי כבוד ממוסדות כולל הרווארד וייל, לצד חברויות באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות ובאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. הוא נפטר ב-9 ביוני 2000 בסיאטל. עבודתו תלויה כעת בבלמעלה מחמישים אוספי מוזיאונים מרכזיים, כולל המוזיאון מטרופוליטן לאמנות, מוזיאון ויטני, המוזיאון הבריטי, ומוזיאוני הוותיקן. ב-1999 הקים הוא ואשתו, הציירת גוונדולין נייט, את קרן ג'ייקוב וגוונדולין לורנס לתמיכה באמנות אמריקאית בדגש על אמנים שחורים, ומוזיאון האמנות של סיאטל ממשיך להעניק מלגה שנתית על שמם לאמנים צבעוניים עולים.