ג'ק באטלר ייטס (Jack Butler Yeats): המאייר שהפך לחזוני
באולימפיאדת פריז ב-1924, כאשר המשחקים עדיין העניקו מדליות עבור אמנות, תושב דבלין (Dublin) בן חמיים ושתיים זכה במדליית כסף על ציור של אנשים הצופים במרוץ שחייה בנהר מלוכלך. שחיית הליפי (The Liffey Swim) – צופים מותחים צוארהם לעבר המים בעוד המתחרים דוחפים קדימה לעבר גשר או'קונל (O'Connell Bridge) – הפכה למדליה האולימפית הראשונה מכל סוג שהוא של אירלנד. במבט לאחור, זו הייתה גם פרידה. בתוך שנים ספורות, האמנות שיצר אותה עמדה לנטוש את הרישום החד שזיכה אותה ולהקדיש שלושה עשורים להפיכת עצמו למשהו שכמעט איש לא ציפה לו: אחד הציירים המוזרים והפיזיים ביותר באירופה של המאה ה-20.
סלייגו (Sligo), לונדון ובית הסבים
ג'ק באטלר ייטס נולד ב-29 באוגוסט 1871 בדרך פיצרוי 23 בלונדון, הצעיר מבין ארבעה ילדים של האמן ג'ון באטלר ייטס (John Butler Yeats) וסוזן ייטס (Susan Yeats), לבית פולקסטן (Pollexfen). משק הבית נדד ללא הרף בין לונדון, דבלין וסלייגו. מ-1879 עד 1887 הילד חי בנפרד מהוריו לחלוטין, אצל סביו משפחת פולקסטן בסלייגו, בטרם התאחד מחדש עם המשפחה בלונדון.
שמונה השנים הללו הן המפתח לכל מה שצייר מאוחר יותר. סלייגו העניקה לו נמלים, סוסים, מפגשי מרוצים, ימי יריד ואנשים נודדים, והוא בילה את שארית חייו בהסתמכות על מאגר התמונות הזה במקום לחדש אותו. אחיו, ויליאם באטלר ייטס (William Butler Yeats), כרה את אותו מערב אירלנד עבור שירה. שני הגברים עבדו באותה התפר בדיוק והניבו כמעט שום דבר משותף.
שנות השחור-לבן
הוא הכשיר את עצמו בבית הספר לאמנות דרום קנזינגטון ובבית הספר לאמנות צ'יزוויק (Chiswick School of Art) בלונדון – לימודים מוצקים ומעשיים – ובצ'יزוויק פגש סטודנטית עמיתה, מרי קוטנהאם ווייט (Mary Cottenham White), הידועה כקוטי (Cottie). הם נישאו בסארי (Surrey) ב-1894 ונשארו יחד ללא ילדים.
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 עבד ייטס כמאייר עיתונאי בשחור-לבן עבור מגוון פרסומים וקיבל עבודות עיצוב עבור אלן ובניו במנצ'סטר (Manchester). זה היה מקצוע, לא ייעוד, וזה לימד אותו את הדבר החשוב: כיצד קו נושא מידע, כמה מעט סימנים נדרשים כדי לגרום לדמות לנוע. ב-1897 הזוג השתקע בדבון (Devon), שם פנה לצבעי מים והציג נושאים מדבון בגלריה קליפורד בלונדון. ב-1907 איֵיֵר את איי אראן (The Aran Islands) מאת ג'ון מיילינג סינג (J. M. Synge), לאחר ששניהם טיילו יחד במחוזות הצפופים של מערב אירלנד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צבעי שמן, מאוחר
ייטס לא לקח על עצמו צבעי שמן ברצינות עד סוף שנות השלושים לחייו, לאחר שעבר לאירלנד ב-1910. בהתחלה, השמנים פשוט המשיכו את עבודת הגרפיקה באמצעים אחרים, תוך דבקות בגישה הריאליסטית של האיורים. שחיית הליפי שייכת לשלב ההוא: קריאה, תצפיתית, ספציפית מבחינה חברתית.
לאחר מכן, בשלהי שנות ה-20, הסגנון הששתנה באופן קיצוני. הוא דחף לתוך הצבע, עבר לבדים גדולים יותר, והניח לקו שבילה שלושה עשורים בשכלולו לנדוד מן הדף לתוך הצבע עצמו. ב-1929 הוא השתקע בכיכר פיצוויליאם 18 בדבלין, ומאותו סטודיו הפיק את היצירה שעבורה הוא מוכר כיום. מבקרים מתארים את האופן הבוגר במונחים של משיחות מכחול צלולות, פלטה רב-צבעונית חזקה המשמשת כנגד לבנים ושחורים מודגשים, ודמויות שיוצאות החוצה באופן מוזר חסרות תווי פנים אך נוכחות באופן חד-משמעי – אנשים המזוהים על ידי תנוחה ומשקל ולא על ידי פנים.
הזקנה המדהימה
הסטטיסטיקה היא הטיעון. ייטס צייר בערך 1,200 ציורי שמן בחייו, ויותר מחצי מהם הגיעו בשנות השבעעות והשמונים לחייו. במקום שבו רוב הציירים מתבססים, הוא האיץ, ועבד בסטודיו מתוך ספרי רישום נעורים וזיכרון ולא מתוך המודל, במה שתיאור אחד מכנה חקירה חסרת פחד הולכת וגוברת של האפשרויות הבעייתיות של קו, צבע ומרקם.
עד שנות ה-40 וה-50 התמונות הפכו קיצוניות פיזית: דמויות בנויות באימפסטו נמרץ ומוצבות מול רקעים שהוחלו בקושי, כאשר קנভাস גולמי לא מוכן משאיר הופעה, כך שציור בודד מחזיק קטעים גמורים וכמעט ריקים בסתירה פתוחה. מסתכל קדימה, מסתכל לאחור (Looking Forward, Looking Back) משנת 1945 מכניס את הצופה לתוך כלי רכב נעים הצופה בנוף החולף. בוקר (A Morning) משנת 1936, הנדומני בלבן, הוא בין הנערצים ביותר. האגן שבו רחץ פילטוס את ידיו (The Basin in which Pilate Washed his Hands), שצויור ב-1951, הוא דבר מסתורי באופן שובה לב ובעל מרקם מורכב המתנגד לחלוטין להסבר – וזה בערך מה שיוצרו התכוון.
לצד הציור הוא כתב: מחזות לתיאטרון צעצוע מיניאטורי, סיפורים קצרים ורומנים שפורסמו לאורך שנות ה-30 וה-40. באופן אישי הוא היה שתקן מפורסם וחשדן לגבי דיון בתמונות של עצמו.
מדוע ג'ק נקרא גאון
האיכות הספציפית ששווה לציין אצל ייטס אינה מבריקות טכנית – הייתה לו כזו, והיא הייתה הכשירות הרגילה של מאייר מיומן – אלא הנכונות לפרק אותה. סביב גיל שישים, לאחר שבנה מוניטין על דיוק תיאורי, הוא החל לצייר באופן שהפך את התיאור למשני לתחושה, והמשיך בכיוון ההוא במשך רבע מאה ללא קהל שדרש זאת או תנועה להשתייך אליה. התפוקה של עשורים האחרונים שלו היא העדות: חצי מעבודת חיים שנעשתה לאחר גיל שבעים, מתוך זיכרון, בסיכון הולך וגובר. מעטים מאוד האמנים שממציאים את עצמם מחדש מאוחר; מעטים עוד יותר עושים זאת באופן שלא היה לו שם ולא תקדים מקומי.
האנשים שהיו במצב הטוב ביותר לשפוט התייחסו אליו ברצינות. ג'יימס ג'ויס (James Joyce), גרהאם גרין (Graham Greene) וסמואל בקט (Samuel Beckett) אספו כולם את יצירותיו; בקט, לא אדם ששילם עבור הרגעה, קנה את בוקר בתשלומים משום שלא יכל להרשות לעצמו לשלם עליו במזומן. דייוויד בואי (David Bowie) היה בעלים של שינה עמוקה (Sleep Sound) משנת 1955, ושילם עליו 45,500 ליש"ט במכירה פומבית ב-1993. דונל מגווייר (Dónal Maguire) מהגלריה הלאומית של אירלנד מכנה אותו "אחד מהאמנים האירים האהובים והנחגגים ביותר."
המקרה הנגדי הוא אמיתי. "הכי אהוב" אינו זהה להכי חשוב, והמוניטין של ייטס נותר פרופורציונלי אירי – צייר לאומי שמעמדו הבינלאומי מעולם לא תאם לגמרי את החיבה בבית, בין היתר משום שהגיע לאקספרסיוניזם לבדו, מחוץ לדרכים האירופיות המרכזיות, ויכול להיראות בעיניים חיצוניות כבן דוד פרובינציאלי של תנועות שאליהן מעולם לא הצטרף. היצירות המאוחרות הן אלמוניות באמת, והאלמוניות שלהן הייתה מכוונת; צופה שמוצא אותן סתם בלתי גמורות אינו עמום. הטענה לגבי גאונות כאן נחה על אומץ ועל דמיון פרטי, מוזן זיכרון, ולא על בניית מערכת אינטלקטואלית. הוא לא בנה שום תיאוריה ולא הסביר דבר.
מורשת
ייטס מת ב-1957, בגיל שמונים וחמש, לאחר שהאריך ימים אחרי אחיו בשמונה עשרה שנים והפיק יותר ממנו בנפח עבודה טהור. מדליית שחיית הליפי נותרת סקרנות לאומית; הקנבסים המאוחרים הם הירושה האמיתית. הם עומדים בדבלין כהוכחה לכך שאמן יכול להקדיש ארבעים שנה ללמידת מלאכה ואז להקדיש ארבעים נוספות לביזבוז שלה, ושמערב אירלנד יכול להיות מצויר לא כנוף אלא כמשהו שנזכר, מואר בחצי, ובקביעות בתנועה.