ג'. מ. קוטזי: המפקפק המדוקדק
בשנת 1962 עזב דרום אפריקאי צעיר בעל תארים בהצטיינות באנגלית ובמתמטיקה את קייפטאון לאנגליה ולקח עבודה כמתכנת מחשבים, כשהוא מבלה את שעות הפנאי שלו במחקר על פורד מדוקס פורד. שום דבר באותו עשור לא רמז על סופר; זה רמז על מנתח מערכות עם תחביב ספרותי. ארבעה עשורים לאחר מכן, האקדמיה השוודית תתאר את הסופר שהוא הפך להיות כ-"מפקפק מדוקדק, חסר רחמים בביקורתו על הרציונליזם האכזרי והמוסר הקוסמטי של הציוויליזציה המערבית" – ביטוי שנקרא פחות כמו שבח ויותר כמו אבחנה, שזה בערך איך שהקוראים של קוטזי חוו אותו תמיד.
קייפטאון, ווסטר וספה לא בדיוק שלו
ג'ון מקסוול קוטזי נולד ב-9 בפברואר 1940 בקייפטאון. אמו הייתה מורה בבית ספר יסודי; אביו הוכשר כעורך דין אך עסק בכך רק לסירוגין, ושירת בכוחות דרום אפריקה בצפון אפריקה ובאיטליה בין 1941 ל-1945. למרות שהמשפחה לא הייתה ממוצא בריטי, אנגלית הייתה שפת הבית ובתי הספר שאליהם נשלח – עקירה קטנה עם השלכות גדולות עבור סופר שכל נושאו הוא אנשים המדברים מעבר לפער שהם לא יכולים לסגור.
הוא הלך לבית ספר יסודי בקייפטאון ובווסטר, ואז לבית ספר תיכון קתולי שנוהל על ידי האחים המריסטים, וסיים את לימודיו ב-1956. הוא לקח את התארים בהצטיינות שלו באוניברסיטת קייפטאון ב-1960 וב-1961, באנגלית ובמתמטיקה – כפל לא שגרתי שמופיע בארכיטקטורה של כל מה שכתב מאוחר יותר.
בקט, טקסס, באפלו
שנות התכנות באנגליה נמשכו מ-1962 עד 1965. הוא נשא את פיליפה ג'אבר ב-1963; בנם ניקולס נולד ב-1966 ומת ב-1989, ובתם גיזלה נולדה ב-1968. הוא לקח את הדוקטורט שלו באוניברסיטת טקסס באוסטין ב-1968, כשהוא עובד על הסיפורת המוקדמת של סמואל בקט – הסופר שהתחביר המופשט שלו והסירוב לנחמה הם האבות הברורים ביותר של קוטזי עצמו. לאחר מכן הוא לימד כפרופסור עוזר ב-SUNY באפלו מ-1968 עד 1971 לפני שחזר לאוניברסיטת קייפטאון, שם נשאר מ-1972 עד 2000, כשהוא מסיים כפרופסור מכובד לספרות. מינויים אורחים לקחו אותו בקביעות לג'ונס הופקינס, הרווארד, סטנפורד ושיקגו.
רומני הסירוב
ארצות דמדומים (1974) הכריז על השיטה מיד: שתי נובלות המציבות מיזנתרופיה אינטלקטואלית ומגלומנית מול אחת חיונית וברברית, ומסרבות להעדיף אף אחת. בלב המדינה (1977) סיפק התפרקות פסיכולוגית דרך מספר לא מהימן שהערותיו מערבבות, בביטוי של האקדמיה, שקרים ואמיתות, גסות ועידון.
מחכים לברברים (1980) עשה את המוניטין הבינלאומי שלו וזכה בפרס הספרותי של סוכנות החדשות המרכזית של דרום אפריקה. זהו מותחן פוליטי שבו, כפי שהאקדמיה ניסחה זאת, התמימות של האידיאליסט פותחת את השערים לאימה – רומן אנטי-אפרטהייד שלעולם לא שם את האפרטהייד, המתרחש באימפריה ללא שם על גבול ללא שם. ההפשטה הייתה הטיעון: קוטזי סירב לתת לקוראים לתייק את האימה תחת מדינה אחת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חייו וזמניו של מייקל ק. (1983) זכה בפרס בוקר. הגיבור שלו הוא אדם שבורח מהלוגיקה של כוח על ידי הפיכה לאדיש אליו; האקדמיה קראה את הספר כעבודתו של סופר של בדידות. פו (1986) שכתב את רובינזון קרוזו כרומן-על שובב על חוסר התאימות של ספרות וחיים. עידן הברזל (1990) חזר לדרום אפריקה ישירות. האמן מפטרסבורג (1994) הוא פרפרזה של דוסטויבסקי על רוע וטרור.
ואז חרפה (1999), ששואל האם מישהו יכול להתחמק מהיסטוריה בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד, ושזיכה אותו בבוקר שני – מה שהופך את קוטזי לסופר הראשון שלוקח את הפרס פעמיים. הוא כינה אותו הפרס האולטימטיבי לזכייה בעולם דובר האנגלית. הוא יהיה מועמד שש פעמים בסך הכל, מאוחר יותר עבור אליזבת קוסטלו, איש איטי, ימי קיץ ו-ימי הלימודים של ישו.
לצד הסיפורת רצו הזיכרונות – ילדות ו-נעורים, עבודות אוטוביוגרפיות של טראומה משפחתית ובחינה עצמית שנכתבו, באופן אופייני, בגוף שלישי – פלוס ביקורת עבור ה-ניו יורק ריוויו אוף בוקס, אוספי מסות כולל כתיבה לבנה (1988) ו-חופים זרים (2001), ותרגומים מהולנדית ואפריקאנס.
הנובל והמעבר דרומה
הציטוט מ-2003 כיבד סופר "שבאינספור תחפושות מתאר את המעורבות המפתיעה של האאוטסיידר." האקדמיה שיבחה את ההרכב המעוצב היטב, הדיאלוג ההריוני והגאונות האנליטית של הרומנים. באותה שנה הופיעה אליזבת קוסטלו, ספר שממיס את הגבול בין המסה לרומן על ידי הפיכת הגיבורה שלו לסופרת שנותנת הרצאות.
הוא כבר עזב. ב-2002 קוטזי עבר לאדלייד, לקח תפקיד כבוד באוניברסיטת אדלייד, והפך לאזרח אוסטרלי ב-2006.
מדוע ג'ון מכונה גאון
הכישרון המדובר הוא דחיסה אנליטית. ההבחנה של קוטזי אינה המצאה או שפע – הוא כותב ספרים קצרים במרווחים ארוכים – אלא יכולת לבנות סיפורת שמתפקדת בו-זמנית כנרטיב, כטיעון פילוסופי וכמלכודת לשביעות הרצון המוסרית של הקורא עצמו. התואר במתמטיקה אינו סקרנות ביוגרפית. הרומנים שלו מתנהגים כמו הוכחות: הנחות שצוינו במינימום קישוט, השלכות שנעקבו לכל מקום שהן מובילות, אין ערעור לסנטימנט מותר בכל שלב. מחכים לברברים עובד בדרך זו, וכך גם חרפה. המילים של האקדמיה השוודית לכך היו גאונות אנליטית וספק מדוקדק.
פסק הדין החיצוני קונקרטי באופן יוצא דופן. שני פרסי בוקר, הראשון אי פעם שהוענק פעמיים לסופר אחד, שש מועמדויות ברשימה הקצרה, ונובל מהווים הסכמה בין חבר מושבעים שלעיתים רחוקות מסכימים.
טיעון הנגד הכנה הוא שאותה קפדנות נקראת על ידי רבים כקור, ושהיא מגבלה אמיתית ולא העדפה סגנונית. הפרוזה של קוטזי מונעת במכוון חום, הומור והנאות רגילות של חברה; הדמויות שלו הן עמדות לא פחות מאנשים; וסופר שמתואר על ידי ציטוט חתן הפרס שלו כחסר רחמים כלפי מוסר קוסמטי הוא מי שהחליט מראש שנוחות היא צורה של שקר. קוראים שמוצאים את הספרים חסרי אוויר אינם קוראים אותם לא נכון. הוגן גם לציין שהכוח המוסרי של הרומנים הדרום אפריקאיים שואל מהעצום של הנושא ההיסטורי שלהם – הגבול, המחנה, החווה – ושהסיפורת האוסטרלית המאוחרת, שעובדת ללא המטען הזה, חילקה את המבקרים בצורה חדה הרבה יותר.
מורשת
קוטזי שינה את מה שרומן פוליטי יכול להיות על ידי הסרת כמעט כל מה שבדרך כלל עושה אחד: המשטר בשם, הגיבור האמפתי, הסיום המנחם. מה שנשאר הוא גוף עבודה על שותפות – כולל של הקורא – שנכתב בדיוק ששמר אותו בדפוס ובוויכוח במשך חמישים שנה.