יצחק פרלמן: הכינור כמעשה של התרסה
יצחק פרלמן עולה לבמה בעזרת קביים, מתיישב על כיסא, ואז מנגן את הרפרטואר התובעני ביותר הקיים לכינור כאילו גופו מעולם לא היווה מכשול. הדימוי הפך לבלתי נפרד מהמוזיקה: ילד בן ארבע שלקה בשיתוק ילדים בתל אביב גדל והפך לכנר המוכר ביותר בעולם, אדם שהפך כניסה נגישה לכיסא גלגלים להערת שוליים ואת הסטרדיוואריוס לאירוע המרכזי.
רדיו, כינור צעצוע ודחייה
פרלמן נולד ב-31 באוגוסט 1945 בתל אביב, אז בתקופת המנדט הבריטי, להורים מהגרים מפולין, חיים ושושנה. הוא נמשך למוזיקה קלאסית דרך הרדיו כפעוט, וחיקה צלילים של כלי נגינה כבר בגיל שלוש. כשהוריו נתנו לו כינור מיניאטורי בגיל ארבע, הוא דחה אותו על הסף — הוא רצה כלי אמיתי, לאחר שקיבע את תשומת לבו להקלטות של יאשה חפץ (Jascha Heifetz). באותה שנה, שיתוק ילדים שיתק את רגליו. הוא המשיך לנגן בכל זאת, בישיבה, בעוד הכשרה פורמלית החלה בגיל חמש אצל רבקה גולדגרט בקונסרבטוריון שולמית בתל אביב, שם שלוש שעות אימון יומיות הפכו לבלתי ניתנות למשא ומתן. הוא נתן את הקונצרט הציבורי הראשון שלו בגיל עשר.
ג'וליארד, אד סאליבן והופעת בכורה אמריקאית בגיל שלוש-עשרה
בשנת 1958 עברה המשפחה לניו יורק כדי שפרלמן יוכל ללמוד בג'וליארד אצל איוון גלאמיאן (Ivan Galamian) וחשוב מכך, אצל עוזרתו של גלאמיאן, דורותי דליי (Dorothy DeLay). בעוד שהשיטה של גלאמיאן הדגישה משמעת טכנית קפדנית, דליי דחפה את תלמידיה לעבר גילוי עצמי, ושאלה שאלות אבחנתיות במקום להכתיב פתרונות — גישה שפרלמן אימץ מאוחר יותר במלואה כמורה בעצמו. הוא למד בחינוך ביתי כדי להגן על זמן האימון ומעולם לא למד בבית ספר תיכון קונבנציונלי. באותה שנה, אד סאליבן העלה את בן השלוש-עשרה לטלוויזיה הלאומית; פרלמן יחזור לתוכנית פעמים רבות, ויהפוך את הסלונים האמריקאיים לקהל ההמונים הראשון שלו שנים לפני קרנגי הול.
קרנגי הול, תחרות לבנטריט וקריירה שהוצתה
פרלמן ערך את הופעת הבכורה שלו בקרנגי הול ב-1963 בגיל שבע-עשרה, ובשנה שלאחר מכן זכה בתחרות לבנטריט (Leventritt Competition), הפרס שהשיק היסטורית מוזיקאי צעיר להופעות תזמורתיות מרכזיות כמעט בן לילה. זה בדיוק מה שקרה לו. במהלך שנות ה-60 וה-70 הוא בנה מוניטין של צליל בעל חמימות יוצאת דופן ושליטה טכנית שהפכה את הקונצ'רטי המפרכים ביותר של התקופה — בטהובן, ברהמס, צ'ייקובסקי — להישמע פחות כהישגי סיבולת ויותר כשיחות. הוא החל להקליט בשפע, והפרסים הגיעו בזרם: חמישה-עשר פרסי גראמי בין 1977 ל-1995 לבדם, ומאוחר יותר פרס גראמי למפעל חיים בשנת 2008.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רשימת שינדלר וסוג שני של תהילה
בשנת 1993, ג'ון ויליאמס (John Williams) ביקש מפרלמן לנגן את קטעי הסולו בכינור עבור הפסקול של הסרט "רשימת שינדלר" (Schindler's List) של סטיבן ספילברג. ההקלטה הציגה את הצליל של פרלמן לקהל שמעולם לא קנה אלבום קלאסי, והטמיעה את הכינור שלו בתוך אחד הסרטים המטלטלים ביותר של התקופה, ובהרחבה, בתוך הזיכרון התרבותי של השואה — נושא בעל תהודה אישית עבור מוזיקאי שהוריו שלו נמלטו מפולין. הוא כבר חצה לנראות מיינסטרים דרך הופעות ב"רחוב סומסום" (Sesame Street) וב"תוכנית הלילה" (The Tonight Show); פסקול הסרט ביסס אותו כמוזיקאי קלאסי המוכר היטב מחוץ למעגלי המוזיקה הקלאסית.
מסולן למנצח
סביב שנת 2000, פרלמן החל לבנות קריירה מקבילה על הפודיום, ובסופו של דבר ניצח על הפילהרמונית של ניו יורק והפילהרמונית של ברלין, בין היתר. הוא כיהן כמנצח אורח ראשי של התזמורת הסימפונית של דטרויט מ-2001 עד 2005 וכיועץ מוזיקלי לסימפונית של סנט לואיס מ-2002 עד 2004. השינוי אפשר לו להרחיב את המוזיקליות שלו מעבר למגבלות הטכניות של כלי בודד, ולעצב את הצליל התזמורתי במקום רק לספק קו סולו מעליו.
תוכנית המוזיקה של פרלמן
בשנת 1995, אשתו טובי פרידלנדר פרלמן (Toby Friedlander Perlman) — בעצמה כנרית, ולדבריו, מי שהציעה לו נישואין לאחר ששמעה אותו מנגן — ייסדה את תוכנית המוזיקה של פרלמן (Perlman Music Program), מכון קיץ לנגני כלי קשת מוכשרים במיוחד בגילאי אחת-עשרה עד שמונה-עשרה בערך, שהתרחב מאוחר יותר להדרכה לאורך כל השנה. פרלמן מאמן שם ישירות, והתוכנית זכתה להכרה של פרס אמי על התיעוד החינוכי שלה. פילוסופיית ההוראה שלו, שירש מדליי, מתייחסת לצבע ולהבעה כדברים שניתן לטפח אך לעולם לא פשוט למסור: לחץ קשת, מהירות וויברטו הם כלים, אך הדחף שמאחוריהם, הוא מתעקש, אינו ניתן ללימוד באותו אופן שבו ניתן ללמד אצבוע.
הסברה והכרה
מעבר למוזיקה, פרלמן השתמש בבמה שלו כדי לדחוף לנגישות לנכים במרחבים ציבוריים ותרבותיים, מטרה שאינה ניתנת להפרדה מעשרות השנים שלו בניווט על במות, שדות תעופה ואולמות קונצרטים על קביים או בקלנועית. הכבוד שקיבל מקביל להישגיו האמנותיים: המדליה הלאומית לאמנויות בשנת 2000, פרס מרכז קנדי בשנת 2003, מדליית החירות הנשיאותית מהנשיא אובמה בשנת 2015, ופרס בראשית של ישראל בשנת 2016.
מדוע יצחק מכונה גאון
המילה מוצמדת לפרלמן ללא הרף בסיקור עיתונאי ובהערות תוכנייה, אך פרלמן עצמו מתנגד למונח הרופף יותר, "ילד פלא". הוא אמר בחדות שמוצרט היה ילד פלא אמיתי, ושרב המוזיקאים הצעירים המוכשרים — כולל הוא עצמו, לפי דבריו שלו — מתוארים טוב יותר כ"מוכשרים מאוד" או "מוכשרים בצורה קיצונית", הבחנה שהוא מחשיב ככנה יותר מאשר מחמיאה. מה שבאמת מצדיק את תווית הגאונות במקרה שלו אינו מוקדמות גולמית אלא שילוב משולב בצורה יוצאת דופן: טכניקה פיזית כה שלמה שהיא נעלמת מתשומת הלב של המאזין, איכות צליל שעמיתים ומבקרים מתארים כניתנת לזיהוי מיידי בתוך כמה תווים, ואינסטינקט פרשני שמתייחס ליצירה שבוצעה אלף פעמים כאל משהו שעדיין מתגלה ולא רק משוחזר — הניסוח שלו הוא שמוזיקאי צריך "לנגן את היצירה כפי שהיא", לא "כפי שהיא הולכת". זוהי טענה על תחכום תפיסתי והבעתי, לא על אינטלקט טהור, ופרלמן מבהיר שזה דרש הישרדות של כישרון מוקדם לאורך עשורים, לא רק החזקה בו. טיעון הנגד הכנה הוא שנגינה בכינור ברמה זו היא מלאכת יד לא פחות מקוגניציה — אלפי שעות של חזרתיות פיזית ששוכללו תחת מורים ספציפיים — והצניעות של פרלמן עצמו לגבי המילה מרמזת שהוא היה מעדיף להיקרא ממושמע ובר מזל בהדרכתו מאשר יוצא דופן מלידה.
מורשת
השפעתו של פרלמן פועלת כעת בשני מסלולים בו-זמנית: ההקלטות וההופעות שעיצבו את האופן שבו קהלי סוף המאה העשרים שמעו את הכינור, והתלמידים בתוכנית שלו שמלמדים אותם, בצלמו, לשאול שאלות על המוזיקה במקום פשוט לבצע אותה. שני המסלולים חוזרים לאותה נקודת מוצא — ילד בדירה בתל אביב, נכה טרי, שלא הניח את הכלי מידו.