איזבל הופר: הפנים שמסרבות
עשרים ושניים סרטים בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן — יותר מכל אישה אחרת — זיכו אותה בתואר "מלכת קאן" מצד העיתונות הצרפתית, ובשנת 2020 הניו יורק טיימס דירג אותה במקום השני ברשימת השחקנים הגדולים ביותר של המאה ה-21. מה שמרשים הוא עד כמה מעט היא נראית כעושה כדי להשיג זאת. דייוויד דנבי, שכתב בניו יורקר על הסרט המורה לפסנתר, ניסח זאת במדויק: "רוב המשחק הטוב ביותר שלה אינו אלא הבהוב של תודעה".
מוויל-ד'אברה לקונסרבטוריון
איזבל אן מדלן הופר נולדה ב-16 במרץ 1953 ברובע ה-16 של פריז, הצעירה מבין חמשת ילדיהם של אניק בו, מורה לאנגלית, וריימון הופר, יצרן כספות, וגדלה בוויל-ד'אברה (Ville-d'Avray). אביה היה יהודי, עם שורשים משפחתיים באפרייש — כיום פרשוב, סלובקיה — ובאלזס-לורן; היא גדלה על פי דתה הקתולית של אמה. סבתא-רבתא מצד אמה הייתה קשורה לבית האופנה קאלו סר (Callot Soeurs), ואחת מאחיותיה, קרולין, הפכה לבמאית. בשנת 1968, בגיל 15, נרשמה לקונסרבטוריון האזורי בוורסאי וזכתה בפרס משחק; היא המשיכה ללימודים בקונסרבטוריון הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה (Conservatoire national supérieur d'art dramatique) ולמדה גם במכון הלאומי לשפות ותרבויות מזרחיות.
התחרה
הופעת הבכורה שלה בטלוויזיה הייתה בשנת 1971 בסרט הפרוסי (Le Prussien), הופעת הבכורה שלה על הבמה כלוסיל במחזה הנשים המגוחכות (Les Précieuses ridicules) בקומדי פראנסז בעונת 1971-72, והופעת הבכורה שלה בקולנוע ב-1972 עם פוסטין והקיץ היפה (Faustine et le Bel Été). בשנת 1974 הופיעה בסרט השערורייתי של ברטראן בלייה היצורים (Les Valseuses) לצד ז'ראר דפארדיה וז'אן מורו. הפריצה הבינלאומית הגיעה עם סרטו של קלוד שברול התחרה (La Dentellière) בשנת 1977, שהעניק לה את פרס באפט"א להבטחה חדשה. רוג'ר איברט זיהה את מה שהיא כבר עשתה טוב יותר מכל אחד אחר: "הופר, בתפקיד פום, טובה במשימה הקשה מאוד של הקרנת רגשותיה הפנימיים של דמות".
שברול
בשנה שלאחר מכן ליהק אותה קלוד שברול לתפקיד המרעילה בויולט נוזייר (Violette Nozière) והיא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. זה היה הראשון מבין שבעה סרטים עם שברול, שותפות שהגדירה את הקריירה של שניהם וקבעה את הטריטוריה של הופר: נשים המבצעות מעשים נוראים שאינם זוכים למחילה או לגינוי מצד המצלמה. הסרט סיפור נשים (Une affaire de femmes) הביא לה את גביע וולפי בפסטיבל ונציה בשנת 1988; הטקס (La Cérémonie) הביא לה גביע וולפי שני ב-1995 ואת פרס סזאר הראשון שלה לשחקנית הטובה ביותר. סביב זה עבדה עם מגוון לא צפוי של במאים — מייקל צ'ימינו בשערי גן העדן ומוריס פיאלה בלולו (Loulou), שניהם ב-1980, ומאוחר יותר עם פרנסואה אוזון, ז'אן-לוק גודאר והבמאי הקוריאני הונג סאנג-סו.
האנקה
סרטו של מיכאל האנקה המורה לפסנתר (The Piano Teacher) בשנת 2001 זיכה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בקאן בפעם השנייה והניב את ההופעה שלרוב מצוינת כשיא הקריירה שלה. התיאור של האנקה עצמו מזהה את היכולת הספציפית: "[להופר] יש כזו מקצועיות, הדרך שבה היא מסוגלת לייצג סבל... אין אף שחקן אחר שיכול לשלב את השניים". השילוב אליו הוא מתכוון הוא שליטה טכנית וכאב גלוי המתרחשים בו-זמנית, ללא ביטול של האחד על ידי השני — שחקנית השולטת לחלוטין בדמות שאיבדה שליטה לחלוטין.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אלה ואחרי
בשנת 2016 היא זכתה בשתיים מהביקורות הטובות בחייה באותה שנה, עבור סרטיה של מיה הנסן-לאב העתיד לבוא (Things to Come) ושל פול ורהובן אלה (Elle). האחרון הביא לה את פרס הסזאר השני שלה, את פרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בדרמה, וב-2017 את המועמדות הראשונה שלה לפרס האוסקר בגיל 63. ניק ג'יימס ממכון הסרטים הבריטי כתב שהיא נותנת "אחת ההופעות המרתקות בקריירה שלה... מסרבת לגלם את הקורבן", שזהו תמצית בת שתי מילים מצוינת לכל השיטה שלה: הסירוב.
היא המשיכה בקצב שהיה מתיש שחקנים צעירים ממנה. בשנת 2024 יצרה את סרטה השלישי עם הונג סאנג-סו, צרכיו של מטייל (A Traveler's Needs), שזכה בפרס חבר השופטים הגדול בברלין, וכיהנה כנשיאת חבר השופטים בפסטיבל הסרטים ה-81 בוונציה — לאחר שכבר עמדה בראש חבר השופטים בקאן ב-2009, שם העניק הצוות שלה את דקל הזהב לסרטו של האנקה סרט לבן.
הבמה והקולנוע
הקולנוע הוא רק חצי מהעניין. יש לה תשע מועמדויות לפרס מולייר והיא עבדה רבות בתיאטרון בפריז, לונדון וניו יורק, וזכתה בפרס אירופה לתיאטרון ב-17 בדצמבר 2017 ובפרס סטניסלבסקי ב-2008. היא מעולם לא נישאה; היא נמצאת בזוגיות עם הסופר, המפיק והבמאי רונלד שאמה (Ronald Chammah) מאז בערך 1982, ושלושת ילדיהם כוללים את השחקנית לוליטה שאמה, עמה הופיעה בחמישה סרטים כולל קופקבנה (2010) ומחסום (Barrage, 2017). היא הבעלים של שני בתי קולנוע רפרטואריים בפריז, כריסטין סינמה קלאב ואקול סינמה קלאב, האחרון מתוכנת על ידי בנה לורנצו, והיא משמשת כשגרירה עולמית של בלנסיאגה.
מדוע איזבל מכונה גאונה
זהו מקרה שבו הטענה נשענת על מיומנות ולא על אינטלקט, ויש לתאר את המיומנות במדויק ולא להעריץ אותה במעורפל. הטכניקה של הופר היא חיסורית. בעוד שרוב משחק המסך מוסיף — הבעה, מחווה, הדגשה — היא מסירה, מחזיקה את הפנים כמעט ללא תנועה ונותנת לקהל לבצע את עבודת הפרשנות. ה"הבהוב של תודעה" של דנבי הוא התצפית הטכנית: המידע מגיע בשינויים קטנים מכדי לתת להם שם, ומכיוון שהצופה חייב להתקרב כדי לקרוא אותם, הקריאה מרגישה כמו תגלית שלו ולא כהוראה של השחקנית. המרכיב השני הוא נייטרליות מוסרית. היא מגלמת רוצחות, מזוכיסטיות וניצולות אונס מבלי לסמן עמדה שיפוטית, מה שמחייב דיכוי של האינסטינקט של השחקן לרצות להיות אהוב — הדבר שניק ג'יימס כינה סירוב לשחק את הקורבן.
העובדה שזה חריג ולא רק זוכה לשבחים היא כמותית לא פחות מאשר ביקורתית: שבע עשרה מועמדויות לפרס סזאר, שיא עבור שחקנית, עם שני ניצחונות; שני פרסי שחקנית הטובה ביותר בקאן בהפרש של עשרים ושלוש שנים, ב-1978 וב-2001; שני גביעי וולפי בוונציה; אריה מיוחד ב-2005; חמישה פרסי לומינוס; שלושה פרסי הקולנוע האירופי; דוב הזהב של כבוד בפברואר 2022. המבקר ס. ט. ואן-איירסדייל כינה אותה ב-2010 "ניתן לטעון שחקנית המסך הגדולה בעולם".
טענת הנגד ההגונה היא שמדובר במיומנות פיזית ופרשנית, לא בהישג אינטלקטואלי, ושהופר לא חיברה דבר — היא שירתה תסריטים של אחרים, בצורה מבריקה ככל שתהיה. ניתן גם לטעון שהאיפוק הוא רגיסטר יחיד ששוכלל במשך חמישים שנה ולא הדגמה של טווח, ושהבמאים ששירתה, שברול והאנקה מעל כולם, בנו סרטים בדיוק סביב האפקט שהיא כבר יצרה. לשתי ההתנגדויות יש משקל. אף אחת מהן לא מסבירה מדוע אף אחד אחר לא עושה זאת.
מורשת
צרפת העניקה לה את תואר אבירת מסדר ההצטיינות הלאומי ב-8 בדצמבר 1994 ואת תואר הקצינה ב-2005, אבירת לגיון הכבוד ב-29 בספטמבר 1999 ואת תואר הקצינה ב-2009. היא נותרה השחקנית עם מספר המועמדויות הרב ביותר בתולדות הסזאר, האישה עם הכי הרבה סרטים בתחרות בקאן, ובגיל שבו רוב הקריירות הן רטרוספקטיביות, היא עדיין זו שבמאים מסיאול ועד לוס אנג'לס כותבים עבורה תפקידים.