איזבל גארו: מרקס ללא מוזיאון
צרפת הפיקה יותר פרשנויות על מרקס מכל מדינה מחוץ לגרמניה, אך מעולם לא הייתה בה מהדורה צרפתית מלאה של מה שמרקס ואנגלס כתבו בפועל. האדם המוביל את הניסיון לתקן זאת אינו פרופסור בקולז' דה פראנס (Collège de France), אלא מורה לפילוסופיה בבית ספר תיכון בפריז. איזבל גארו (Isabelle Garo) עומדת בראש ה-Grande Édition Marx et Engels, כותבת ספרים המעמידים למשפט את פוקו (Foucault) ודלז (Deleuze), ועומדת על כך – בניגוד לקונצנזוס של שלושה עשורים – שהמטרה בקריאת מרקס היא עדיין לשנות משהו.
העמדה שממנה היא מדברת
גארו נולדה ב-5 בספטמבר 1963. היא מלמדת פילוסופיה בתיכון שאפטאל (Lycée Chaptal) בפריז – תפקיד בבית ספר תיכון, לא קתדרה אוניברסיטאית – ובנתה גוף עבודה משפיע באופן חריג מחוץ להיררכיה האקדמית המעניקה בדרך כלל סמכות פילוסופית צרפתית.
תפקידיה המוסדיים הם כמעט כולם קולקטיביים. היא עומדת בראש ה-GEME, המהדורה הגדולה של מרקס ואנגלס בצרפתית, הפרויקט להפקת המהדורה המלאה הראשונה של כתבי הזוג בשפה הצרפתית. היא מובילה במשותף את הסמינר "מרקסיזמים במאה ה-21" (Marxismes au XXIe siècle). היא מנהלת במשותף את כתב העת ContreTemps ואת סדרת הספרים "Mouvement réel" בהוצאת לה ויל ברולה (La Ville Brûle). מאז 2018 היא חברה במועצת ההכוונה של קרן קופרניק (Fondation Copernic), צוות החשיבה הצרפתי מהשמאל. התבנית עקבית: היא פועלת על ידי בניית דברים שאנשים אחרים יכולים להשתמש בהם.
קריאת מרקס כביקורת של הפילוסופיה
ספרה הראשון, Marx, une critique de la philosophie (2000), קבע את המסגרת שמעולם לא נטשה. כותרתו מכילה דו-משמעות שהיא מנצלת: מרקס מציע ביקורת על הפילוסופיה, ויש לקרוא את מרקס עצמו כמי שאינו פילוסוף המייצר דוקטרינה. לפי קריאה זו, הדבר המעניין במרקס אינו מערכת שיש לסכם, אלא טיעון מתמשך שהפילוסופיה מתארת באופן שגוי את יחסה שלה לעולם שבו היא מהרהרת.
L'idéologie ou la pensée embarquée (2009) – אידיאולוגיה, או מחשבה מועלית – עקבה אחר ההשלכות. הביטוי הוא הטיעון: רעיונות לעולם אינם מרחפים מעל הסיטואציה שהם מפרשים; הם על הסיפון, נישאים יחד, מעורבים. דאגתה של גארו לאורך כל הדרך הייתה לעבוד על מה שזה אומר מבלי לקרוס למסקנה העצלה שכל מחשבה היא רק אינטרס בתחפושת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Marx et l'invention historique (2012) פנה להיסטוריה – השאלה מה המשמעות לומר שמרקס המציא, במקום גילה, דרך לקרוא שינוי היסטורי. L'or des images: art, monnaie, capital (2013) לקח את הניתוח לאסתטיקה, בוחן מה קורה כאשר תמונות, כסף והון מסתובבים באותה כלכלת ערך. עבודתה תוארה כקריאה של מרקס ואנגלס בהקשרם, מזוויות תיאורטיות ופוליטיות כאחד, וכעיסוק במיקומו של המסורת המרקסיסטית בתוך הקפיטליזם העכשווי ומשבריו.
המריבה עם התאוריה הצרפתית
ספרה השנוי ביותר במחלוקת הוא Foucault, Deleuze, Althusser & Marx: la politique dans la philosophie (2011). שלושת השמות הם עמודי התווך של מה שהעולם דובר האנגלית מכנה "תאוריה צרפתית", ולכל אחד יש יחס מורכב למרקס – אלתוסר (Althusser) כמרקסיסט סטרוקטורליסטי דגול, פוקו ודלז כהוגים שספגו את מרקס ועברו למקום אחר. הנושא של גארו הוא פוליטיקה בתוך הפילוסופיה: איזה תוכן פוליטי הפילוסופיות הללו נושאות בפועל, בניגוד למה שמעריציהן מניחים. זהו ספר שנכתב על ידי מי שחושבת שהחלפתו של מרקס על ידי דמויות אלו גבתה מחירים שמעולם לא נספרו כראוי, והוא נקרא כך – כאתגר שקול להסדר הפילוסופי הצרפתי הדומיננטי של ארבעים השנים האחרונות.
Communisme et stratégie (2019) הציג את הטיעון החיובי. נושאו הוא המילה שאף אחד בשמאל הצרפתי לא רצה להגן עליה והמושג שהשמאל איבד באופן המובהק ביותר: אסטרטגיה, שאלת הקשר בין מטרה פוליטית לרצף פעולות ממשי. באותה שנה פרסמה את Avec Marx, philosophie et politique, כרך של ראיונות שנערכו עם אלן באדיו (Alain Badiou), אטיין באליבאר (Étienne Balibar) ואחרים – ניסיון לדופק של דור שלם של קוראי מרקס על ידי שאלתם ישירות.
היא גם כתבה שירה: L'île, légendes définitives (2001) ו-Consignes pour un communisme du XXIe siècle (2011), האחרון שבהם נתפס כספר-חפץ.
הפוליטיקה
גארו אינה מפרידה בין המלגה שלה למחויבויותיה, ואינה מתיימרת לעשות זאת. היא תמכה בחזית השמאל (Front de Gauche) ובמועמדה ז'אן-לוק מלנשון (Jean-Luc Mélenchon) בבחירות לנשיאות בשנת 2012. בנובמבר 2015 חתמה על "הקריאה של ה-58" (Appel des 58), הקריאה למחאה על מצב החירום שהוכרז לאחר פיגועי פריז – עמדה שהציבה אותה נגד רוב דעת הקהל הצרפתית ברגע של פחד לאומי מקסימלי.
מדוע איזבל מכונה גאונה
הטענה אינה למערכת אלא לשילוב נדיר של סבלנות מלומדת וסירוב. גארו לקחה על עצמה את העבודה העריכתית שהמרקסיזם הצרפתי איכשהו מעולם לא השלים – מרקס ואנגלס צרפתי מלא – משימה של עשור, כפוית טובה ברובה, שאינה מעניקה תהילה תיאורטית. במקביל, היא הציבה אתגר אינטלקטואלי ישיר לפוקו, דלז ואלתוסר בשיא סמכותם, בטענה שהתוכן הפוליטי של הפילוסופיות שלהם נקרא בצורה שגויה לחלוטין. ביצוע שניהם בבת אחת דורש סוג יוצא דופן של אומץ: הקפדנות הארכיונית של עורכת והנכונות להסתכסך עם כל התחום. התיאור שלה את האידיאולוגיה כ"מחשבה מועלית" הוא ניסוח חסכוני באמת לבעיה קשה, והתעקשותה שקומוניזם דורש תאוריה של אסטרטגיה זיהתה, לפני רובם, את הדבר הספציפי שהשמאל האירופי איבד.
טיעון הנגד אמיתי. גארו היא פרטיזנית, והיא אומרת זאת; קריאותיה לפוקו ודלז שנויות במחלוקת על ידי חוקרים שמוצאים אותן לא הוגנות כלפי הטקסטים ומונעות על ידי פסק דין פוליטי מוקדם. חלק גדול מעבודתה החשובה ביותר הוא עריכתי וקולקטיבי ולא מחבר בודד, וזה ראוי להערצה אך אינו זהה למקוריות. היא לא הפיקה ספר אחד שארגן מחדש את התחום כפי שעשו קריאת הקפיטל או לפקח ולהעניש, והשפעתה נותרה מוגבלת במידה רבה לשמאל המרקסיסטי דובר הצרפתית – היא אינה, לפי העדויות הנוכחיות, דמות בקנה מידה של בני שיחה שהיא מראיינת. התיאור הכנה הוא חוקרת-מארגנת פורמדית של מסורת ולא מחברת של אחת חדשה, וראוי לציין שהיא מעולם לא טענה אחרת.
מורשת
ה-GEME יאריך ימים יותר מכל ויכוח שהיה לגארו, כי מהדורה מלאה היא סוג של תשתית הקובעת מה המאה הבאה יכולה בכלל לקרוא. מעבר לכך, השפעתה הייתה לשמור בחיים הצעה ספציפית ולא אופנתית: שמרקס אינו פרק בהיסטוריה של הפילוסופיה אלא טיעון פוליטי לא גמור, ושהתייחסות אליו כאל פריט מוזיאוני היא כשלעצמה מעשה פוליטי. בתרבות אינטלקטואלית צרפתית שבילתה עשורים בהכרזה על סגירת השאלה, הדיון עליה מתוך כיתת לימוד בתיכון – תוך עריכת הטקסטים, ניהול הסמינר וניהול משותף של כתב העת – התברר כדרך עמידה לפתיחתה מחדש.