איגנץ זמלווייס: הרופא שצדק מוקדם מדי
באפריל 1847, נשים שהתקבלו למחלקת המיילדות הראשונה של בית החולים הכללי בווינה מתו בשיעור של 18.3 למאה. ביולי הנתון היה 1.2. במשך חודשיים מאוחר יותר באותה שנה, הוא היה אפס. דבר לא השתנה מלבד העובדה שהרופאים אולצו לשטוף את ידיהם בסיד כלורי. הרופא שכפה את הכלל בילה את שמונה-עשרה השנים הנותרות של חייו כשאומרים לו שהוא טועה, ומת בבית חולים לחולי נפש מפצע מזוהם.
שתי מחלקות, בניין אחד
איגנץ פיליפ זמלווייס נולד ב-1 ביולי 1818 בבודה, הונגריה, ועשה את הקריירה שלו בעולם הרפואי דובר הגרמנית של האימפריה ההבסבורגית. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הוא היה עוזר במחלקת המיילדות של בית החולים הכללי בווינה, מוסד עם אנומליה שהוא למד לחיות איתה.
בשירות היולדות היו שתי מחלקות. הראשונה אוישה על ידי רופאים וסטודנטים לרפואה. השנייה אוישה על ידי מיילדות. נשים שילדו בראשונה מתו מקדחת הלידה — קדחת הלידה — בשיעור של בערך פי שלושה מנשים שילדו בשנייה. זה לא היה סוד. נשים ידעו זאת. חלקן התחננו להתקבל למחלקת המיילדות; חלקן ילדו ברחוב במקום להיכנס למחלקת הרופאים, והצליחו בכך יותר.
ההסברים שהוצעו היו מיאסמטיים: אוויר רע, השפעות אטמוספריות, צפיפות יתר, שבריריות חוקתית של המטופלות. אף אחד מהם לא הסביר מדוע האוויר הרע נעצר במסדרון.
האצבע של קולטשקה
התשובה הגיעה דרך מוות. ב-1847 עמיתו של זמלווייס, יאקוב קולטשקה, נחתך על ידי אזמל של סטודנט במהלך נתיחה שלאחר המוות ומת. זמלווייס קרא את ממצאי הנתיחה וזיהה אותם: הפתולוגיה של קולטשקה הייתה זו של קדחת הלידה. קולטשקה לא היה בהריון. הוא נחתך בסכין שהייתה בתוך גופה.
ההסקה היא אחת הנקיות בתולדות הרפואה. רופאים וסטודנטים במחלקה הראשונה הגיעו למיטות הלידה היישר מחדר הנתיחות; מיילדות במחלקה השנייה לא ביצעו נתיחות. משהו נישא על הידיים מהמתים אל החיים. זמלווייס כינה זאת חלקיקים גופתיים. הוא לא יכול היה לומר מה זה — תורת החיידקים שתיתן לזה שם הייתה עשורים קדימה — אבל הוא לא היה צריך. הוא היה זקוק רק לחומר שהשמיד את הריח של חדר הנתיחות על העור, בהנחה סבירה שכל מה שהפיק את הריח היה הגורם. סיד כלורי עשה זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא הפך את שטיפת הידיים לחובה. התמותה במחלקה הראשונה קרסה.
הדחייה
היה לו השוואה מבוקרת, התערבות, תגובת מינון, ותוצאה שלא הייתה שולית אלא מוחלטת. זה לא שינה כמעט דבר.
ההתנגדויות היו בחלקן אינטלקטואליות וברובן חברתיות. זמלווייס לא הציע מנגנון, והרפואה של אמצע המאה ה-19, תחת אחיזת תורת המיאזמה והמסורת ההומורלית, לא קיבלה גורם שלא יכלה לתת לו שם. מאכלת יותר הייתה העלבון המוטמע בטענה. זמלווייס אמר לרופאים הבכירים ביותר באירופה שהם הרגו אישית את מטופליהם — שידיים של ג'נטלמנים שנראו נקיות היו הווקטור. הממונה עליו בווינה, יוהאן קליין, פיטר אותו ב-1849.
הוא לא התמודד היטב עם ההתנגדות, ולא ברור שמישהו היה יכול. הוא התמהמה בפרסום; הוא לא כתב את הצהרתו העיקרית, האתיולוגיה, המושג והמניעה של קדחת הלידה, עד 1861. כאשר גם היא התעלמה, הוא פנה למכתבים פתוחים שגינו את מבקריו כרוצחים. הטון איבד לו בעלי ברית שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד. "זה מעיק על מצפוני", כתב, "שאלפים על גבי אלפים של אימהות ותינוקות נספו".
הסוף
מצבו הנפשי הידרדר בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 בנסיבות שנותרו שנויות במחלוקת — הלחץ של הדחייה הוא הסבר אחד, מחלה אורגנית אחר. ב-1865 הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש. הוא הוכה על ידי השומרים שם. הוא מת תוך שבועיים, ב-13 באוגוסט 1865, בגיל 47, מזיהום נמק ביד: הקטגוריה המדויקת של מוות שעבודת חייו הוקדשה למניעתה.
בתוך דור, תורת החיידקים של לואי פסטר סיפקה את המנגנון שהיה חסר לזמלווייס, והחיטוי של ג'וזף ליסטר הפך את הפרקטיקה לאורתודוקסית. התיקוף היה מלא, ואחרי מותו.
מדוע איגנץ מכונה גאון
האיכות שיש לציין בזמלווייס היא הסקה סיבתית בתנאים של בורות תיאורטית מוחלטת. לא הייתה לו מיקרוביולוגיה, לא מושג של פתוגן, ולא מכשיר המסוגל לראות את מה שהוא רדף אחריו. מה שהיה לו היה ניסוי טבעי — שתי מחלקות, הבדל אחד — והמשמעת לחקור אותו כראוי: לחסל את המשתנים המתערבים אחד אחד, לתפוס את המקרה המקרי של קולטשקה כראיה המכרעת, להכליל ממנו, ואז לבחון את ההכללה עם התערבות ולספור את הגופות. זהו המבנה של טיעון אפידמיולוגי מודרני, שבוצע עשורים לפני שמישהו תיאר את הצורה. הוא גם החזיק ברצינות מוסרית שהמקצוע שלו לא החזיק: הוא היה מוכן להסיק שהרוצח הוא הוא ועמיתיו.
טיעון הנגד ראוי להיאמר בבירור, כי הקדושה עברה ליטוש יתר. זמלווייס טעה לגבי הפרטים — חלקיקים גופתיים אינם כל הסיפור, וקדחת הלידה ניתנת להעברה גם ממטופלים חיים, נקודה שהוא הגיע לקבל רק בחלקה. הוא היה איש יחסי ציבור גרוע לרעיון שלו, דחה את הפרסום ביותר מעשור ואז כתב בטון של זעם שהפך אותו לקל לפסילה כלא מאוזן. והלעג שפגש לא היה אי-רציונלי לחלוטין: הוא ביקש ממקצוע לשנות את התנהגותו על בסיס מנגנון שאף אחד לא יכול היה לציין. הוא נותר הדוגמה הסטנדרטית לרפלקס זמלווייס — הדחייה האוטומטית של ידע הסותר נורמה מבוססת — והמקרה אכן מרוויח את השם. אבל הלקח פועל לשני הכיוונים: הסיבה שעמיתיו היו אשמים אינה שהם דרשו מנגנון, אלא שהם התעלמו מהמספרים.
מורשת
שטיפת ידיים היא כעת ההתערבות הכי פחות זוהרת והכי יעילה ברפואה, והיא שלו. כך גם סיפור אזהרה קבוע על האופן שבו מוסדות מתייחסים לראיות המאשימות אותם. שמו של זמלווייס נמצא על אוניברסיטה בבודפשט ועל רפלקס בפילוסופיה של המדע — כבוד ואזהרה, המוענקים על ידי מקצוע שהרג אותו תחילה.