אידה פרסטי: יד ימין שאף אחד אחר לא יכול היה להעתיק
כאשר קיבלה יצירת מוזיקה חדשה לידיה בפעם הראשונה, אידה פרסטי הייתה קוראת אותה מהדף במלוא קצב הביצוע – סוג של נגינה שגיטריסטים אחרים היו זקוקים לשבועות כדי להתכונן להקלטה עבורה – ואז מתנצלת, כמעט בביישנות, על כך ש"רק קראה מהדף". תלמידתה אליס ארצט, עשורים לאחר מכן, ניסחה זאת באופן ישיר יותר: "היא יכלה לעשות הכול בכל מהירות, עם צליל שהיה יפהפה באופן מיידי. אף אחד לא יכול לעשות דברים כאלה." פרסטי פיתחה טכניקה ייחודית כל כך עד שהיא נלמדת עד עצם היום הזה, שותפות של נישואים וביצוע הגדירה מחדש כיצד צמד גיטרות יכול להישמע, וקריירה שהסתיימה בגיל ארבעים ושתיים, באמצע סיבוב הופעות, בבית חולים ברוצ'סטר.
שם במה שנבנה ממשפחת אמה
היא נולדה בשם איב מונטניון ב-31 במאי 1924 בסירן, סמוך לפריז. אביה, קלוד מונטניון, היה בעצמו גיטריסט והפך למורה הראשון שלה; אמה, אולגה-גרציה לו פרסטי, הייתה סיציליאנית, ומתוך שם משפחתה אימצה הנערה לבסוף את שם הבמה שלה, אידה פרסטי. מעבר להדרכתו של אביה, היא למדה הרמוניה ותורת המוזיקה עם הגיטריסט ובנה הכינורות/גיטרות מריו מקאפרי, אותו בונה שכלים שלו יגדירו לימים את הצליל של דז'אנגו ריינהארדט.
ילדת פלא בפריז
פרסטי ערכה את הופעת הבכורה הפומבית שלה בגיל שמונה ונתנה את קונצרט היחיד המלא הראשון שלה בגיל עשר, באולם פלייה בפריז ב-28 באפריל 1935 – אולם שאינו פותח בדרך כלל את במתו בפני ילדים. היא הקליטה עבור "לה וא-דה סון מטרה" (השלוחה הצרפתית של "קולו של אדונו") ב-1937, וטרם מלאו לה שתים עשרה כבר הופיעה בקונצרטים היוקרתיים של פסדלוף ועם האגודה לקונצרטים של הקונסרבטוריון. בגיל ארבע עשרה הופיעה בסרט משנת 1938 הדבר הקטן (La Petite Chose), ובגיל שש עשרה, במהלך אירועי המאה למותו של ניקולו פגานיני ב-1940, ניתן לה הכבוד לנגן בגיטרה של פגานיני עצמו.
בניית מוניטין של סולנית
פרסטי ביצעה את הבכורה הצרפתית של קונצ'רטו דה ארנחואס מאת חואקין רודריגו, ששודרה מפריז ב-16 בספטמבר 1948 – יצירה שתהפוך לקונצ'רטו המנוגן ביותר לגיטרה ברפרטואר, ואחת שאותה סייעה להציג לקהל הצרפתי. הופעת הבכורה שלה ברסיטל בלונדון התקיימה ב-1 בדצמבר 1951; העיתון הטיימס לשבח את "זריזות יד ימין המדהימה באמת והטמפרמטר הנמרץ שלה", ובביקורת מאוחרת ציין את "המוזיקאות המעולה" שלה – לשון ביקורתית שעברה מעבר לפלא טכני גרידא לעבר הכרה באמנית פרשנית בוגרת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נישואים, שותפות והצמד
נישואיה הראשונים של פרסטי להנרי ריגו ב-1943 הניבו בת ב-1944. ב-1951 היא פגשה את הגיטריסט הצרפתי יליד מצרים אלכסנדר לגויה, והשניים נישאו ב-1952, כשהקימו את צמד פרסטי-לגויה, אשר המשיך לקיים למעלה ממאתיים קונצרטים יחד במהלך חמש עשרה השנים הבאות. השותפות שלהם עיצבה מחדש את רפרטואר שתי הגיטרות: מלחינים ובהם מריו קסטלנובו-טדסקו, רודריגו, דניאל-לסור, פייר פטי וז'אן ויסמר כתבו יצירות במיוחד עבורם, והעניקו למתכונת הצמד – עד אז פינה שולית יחסית של הגיטרה הקלאסית – רפרטואר אולם קונצרטים רציני שלא היה לו קודם לכן.
יד ימין יוצאת דופן
במרכז הנגינה של פרסטי, ושל השפעתה המתמשכת על דורות מאחרים של גיטריסטים, עמדה טכניקת יד ימין ייחודית: במקום גישת הציפורן המקובלת שבה השתמשו רוב הגיטריסטים הקלאסיים, היא ניגנה באמצעות צדו הימני של הציפורן, שיטה שאליס ארצט – שלמדה אצלה וייחסה לאחר מכן לטכניקה את המהפך בקריירה של עצמה – תיארה כדורשת פחות כוח פיזי גולמי תוך מתן יציבות ושליטה רבות יותר. זהו פרט טכני, אך כזה בעל השלכות ממשיות: הוא שינה את מה שהיה אפשרי פיזית במהירות ובעוצמה עבור גיטריסטים שאיצו אותו אחריה, והוא נותר חלק מהאופן שבו מורשתה נלמדת ולא סתם נזכרת.
מוות באמצע סיבוב הופעות
פרסטי הלכה לעולמה ב-24 באפריל 1967 בבית החולים סטרונג ממוריאל ברוצ'סטר, ניו יורק, בגיל ארבע עשורים ושתיים, בעקבות שטף דם פנימי חמור מגידול ריאתי שהתגלה במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית עם לגויה. מותה אירע בעיצומו של סיבוב הופעות פעיל, וקטע באיבם שותפות וקריירת סולو ששתיהן המשיכו להתרחב בשאיפות ובמוניטין.
מדוע אידה מכונה גאונה
הגאונות המיוחסת לפרסטי היא ללא ספק בתחום המלאכה הפיזית והפרשנית ולא בחדשנות אינטלקטואלית או תיאורטית, והמקורות המעלים טענה זו הם ישירים באופן יוצא דופן באומרם זאת. ההערכה של אליס ארצט – "הדבר הקרוב ביותר שאי פעם אכיר לקדוש" וביתר פירוט, "היא יכלה לעשות הכול בכל מהירות, עם צליל שהיה יפהפה באופן מיידי. אף אחד לא יכול לעשות דברים כאלה" – מתארת תקרה ביצועית שאנשי מקצוע מנוסים אחרים חוו כבלתי ניתנת להשגה פשוט, ולא פריצת דרך מושגית בהלחנה או בתיאוריה מוזיקלית. אנקדוטת הקריאה מהדף, שבה ביצעה חלק סולו בלתי מוכר בקצב מלא היטב להקלטה מקצועית ואז המיטה אותו כקריאה פשוטה מהדף, היא מסוג הסיפורים המסתובבים סביב חריגים אמיתיים בדיוק משום שעדים אינם יכולים להסביר אחרת את מה שראו. טכניקת ציפורן יד הימנית שהמציאה מוסיפה שכבה שנייה וקונקרטית יותר לטענה: זה לא היה פשוט כישרון המיושם על השיטה הקיימת אלא חדשנות פיזית ששינתה את מה שהיה בר-השגה מבחינה מכנית בכלי, הניתנת להוראה ולהעברה באופן שכישרון גולמי לבדו אינו. הגבול הכנה על הטענה הוא שפרסטי לא הייתה מלחינה או תיאורטיקנית שעיצבה מחדש את רעיונות צורת האמנות – הגאונות שלה, על פי כל עדות זמינה, הייתה בידיה ובאוזניה, מקרה יוצא דופן של שליטה טכנית ופרשנית ולא מקוריות מושגית, ויש להבינה במונחים אלה.
מורשת
הטכניקה של פרסטי עדיין נלמדת על ידי מורי גיטריסטים העוקבים אחריה ישירות, בצורה הבולטת ביותר דרך עשרות שנות ההוראה של ארצט עצמה. הרפרטואר שהוזמן עבור צמד פרסטי-לגויה נותר חלק מהקאנון הסטנדרטי של שתי הגיטרות, ומבוצע על ידי צמדים שמעולם לא זכו לשמוע את הצמד שהשראה את לידתו בשידור חי. מותה בגיל ארבעים ושתיים קטע קריירה שעדיין הייתה בעלייה, אך המורשת הטכנית והרפרטוארית שהותירה אחריה האריכה ימים יותר מקוצר חייה המבצעים בקרוב לשישה עשורים.