אידה הנדל: קריירת כינור ללא תאריך התחלה קבוע
אף אחד, כולל אידה הנדל עצמה, לא היה בטוח לחלוטין באיזו שנה היא נולדה. רשומות רשמיות אומרות 1928; מקורות אחרים אומרים 1923; אביה שלה נאמר שהתאים בשקט את גילה עבור אמרגן כדי שתוכל לעבור את הגבלת הגיל המינימלי של קובנט גארדן. מה שלא נתון במחלוקת הוא מה היא יכלה לעשות עם כינור בגיל שבו רוב הילדים עדיין לא יכולים לקרוא תווים – ומה היא המשיכה לעשות איתו במשך שמונת העשורים הבאים.
הכינור של אחות
הנדל נולדה בחלם, פולין, למשפחה יהודית פולנית, והרימה כינור – של אחותה הגדולה – בסביבות גיל שלוש, וחשפה כישרון מיידי מספיק כדי שהכשרה פורמלית תתחיל כמעט מיד בבית הספר למוזיקה על שם שופן בוורשה. עד גיל חמש היא זכתה במדליית הזהב של הקונסרבטוריון בוורשה ובפרס הוברמן הראשון, ב-1933, תוצאות רציניות מספיק כדי שמענק של בני ברית יממן לימודים מתקדמים בחו"ל, תחילה בלונדון עם קרל פלש ואז בפריז עם ג'ורג' אנסקו – שניים מהפדגוגים המשפיעים ביותר של הכינור במאה העשרים, שאת גישותיהם הנדל תיארה מאוחר יותר כהפכים: "פלש היה מאוד הכנר... אנסקו היה מחבק פשוט הכל". אימון עם שניהם, גב אל גב, חשף אותה לשתי פילוסופיות שונות לחלוטין של הכלי לפני שהייתה אפילו נערה.
מתחרה מול אויסטרך בגיל שבע
בשנת 1935, בגיל שבע שנים בערך לפי החשבון הרשמי, הנדל התחרתה בתחרות הכינור הראשונה על שם הנריק וייניאבסקי בפולין, אחת מתחרויות הכינור היוקרתיות בעולם, מול שדה שכלל את דוד אויסטרך וז'ינט נווה – שניהם ימשיכו להפוך בין הכנרים המפורסמים ביותר של המאה. תיאורי המיקום שלה שונים, כאשר חלקם מזכים אותה בין הזוכים ואחרים מתעדים סיום במקום השביעי, אך העובדה שילדה בגילה התחרתה בצורה אמינה מול השמות האלה בכלל הייתה יוצאת דופן. הופעת הבכורה שלה בלונדון הגיעה ב-1937 תחת המנצח הנודע הנרי ווד, ומשכה את מה שתואר כהערכה ביקורתית עולמית עבור מבצעת שעדיין הייתה ילדה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלחמה, הקלטות וקריירה ארוכה
הנדל ערכה את ההקלטה הראשונה שלה ב-1940 והופיעה עבור חיילים בריטים במהלך מלחמת העולם השנייה, כולל הופעות בסדרת הקונצרטים של הגלריה הלאומית שאורגנה על ידי הפסנתרנית מירה הס כדי לקיים חיים מוזיקליים ציבוריים בלונדון במהלך הבליץ. קריירת ההקלטות שלה השתרעה בסופו של דבר על פני שבעה עשורים ומספר לייבלים גדולים – Decca, EMI, Harmonia Mundi – המכסים את רפרטואר הקונצ'רטו המרכזי לכינור של בטהובן, סיבליוס, ברהמס וצ'ייקובסקי, והיא הייתה תומכת פעילה של מלחיני המאה העשרים כולל בארטוק, בריטן ו-וולטון בתקופה שבה סולנים רבים נצמדו לרפרטואר בטוח וישן יותר. היא זכתה ב-Diapason d'Or בשנת 2000 עבור עבודתה המוקלטת.
נוכחות פוליטית וסמלית
מעבר לתכנות קונצרטים, הקריירה של הנדל נשאה משקל היסטורי אמיתי. בשנת 1973 היא הפכה לסולנית הקלאסית המערבית הראשונה שהוזמנה להופיע בסין בעקבות מהפכת התרבות – הזמנה משמעותית מבחינה דיפלומטית ותרבותית ברגע שבו לאמנים מערביים לא הייתה גישה מהותית לחיי הקונצרטים הסיניים. בשנת 2006 היא הופיעה עבור האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר באושוויץ-בירקנאו, כנרית יהודייה שההיסטוריה המשפחתית שלה הייתה בלתי נפרדת מההיסטוריה של אותו מקום, והופיעה שם כאורחת מוזמנת של ראש הכנסייה הקתולית. היא בנתה קשרים משמעותיים גם לחיי המוזיקה הקנדיים, מבוססת במונטריאול מ-1952 עד 1989 לפני שעברה למיאמי, פלורידה, והיא ערכה 68 הופעות ב-BBC Proms לאורך הקריירה שלה – מספר שמציב אותה בין הסולנים המופיעים בתדירות הגבוהה ביותר בהיסטוריה של הפסטיבל. בשנותיה המאוחרות בפלורידה היא נשארה מחוברת לחיי המוזיקה שם דרך פסטיבל הפסנתר הבינלאומי של מיאמי, כשהיא ממשיכה להופיע ולהדריך זמן רב לאחר שרוב הסולנים מדורה פרשו מהבמה.
הכרה
הנדל מונתה ל-CBE ב-1991, קיבלה את מדליית סיבליוס ב-1982, והחזיקה בתארי דוקטור לשם כבוד מהקולג' המלכותי למוזיקה (2000) ומאוניברסיטת מקגיל (2006). היא ניגנה על כינור סטרדיוואריוס משנת 1699 במשך רוב הקריירה שלה, פרסמה אוטוביוגרפיה, Woman With Violin, ב-1970, ומאוחר יותר לימדה, בין היתר, את הכנר דייוויד גארט – כשהיא מרחיבה את שושלת ההכשרה הספציפית שלה, שירשה בעצמה מפלש ואנסקו, לדור הבא. סרט תיעודי מ-2018, The Haendel Variations, לכד את הרהוריה המאוחרים על אותה שושלת. היא מתה ב-1 ביולי 2020, בפמברוק פארק, פלורידה, בגיל – לפי הרישום הרשמי – 91, מסרטן הכליות.
מדוע אידה מכונה גאון
המקרה של הנדל נשען על צורה של כישרון שהיא פיזית ופרשנית ולא מושגית: מתקן אינסטרומנטלי מתקדם כל כך בילדות המוקדמת שהיא הושמה, בצורה אמינה, בתחרות בינלאומית מול כנרים שיהפכו בעצמם לטיטאנים של הכלי, בגיל שבו רוב הילדים טרם שלטו בטכניקה בסיסית. זהו ילד פלא במובן המחמיר ביותר שלו – שליטה מוקדמת במיומנות פיזית ומוזיקלית תובענית ביותר, מאומתת לא על ידי אנקדוטה אלא על ידי תוצאות תחרות והערכה ביקורתית לאורך עשורים של הופעה מקצועית. היכן שהמונח נמתח הוא בהבחנה בין וירטואוזיות למקוריות: הנדל הוערכה מעל הכל כפרשנית, מישהי שהביאה תובנה יוצאת דופן ועומק רגשי לרפרטואר קיים – כולל מלחיני המאה העשרים שלא זכו למספיק תשומת לב – ולא כמלחינה או חדשנית שהרחיבה את אוצר המילים של הכלי עצמו. הגאונות שלה, אם המילה משמשת בכלל בכתיבה ביקורתית עליה, מצביעה על עומק פרשני ושליטה אינסטרומנטלית שנשמרו לאורך קריירה ארוכה באופן בלתי סביר, לא על המצאה. אי-הוודאות אפילו לגבי שנת הלידה שלה היא פרט קטן אך מעיד: הרבה ממה שהפך אותה ליוצאת דופן תועד בהופעה ובהקלטה, לא ברישום ביוגרפי מסודר וניתן לאימות.
מורשת
הקריירה בת שבעים השנים של הנדל, והחלטתה לתמוך במלחיני המאה העשרים לצד רפרטואר הקונצ'רטו הסטנדרטי, הותירו מורשת מוקלטת משמעותית שעדיין מופנית על ידי כנרים ומבקרים. הכשרתה המוקדמת תחת קרל פלש וג'ורג' אנסקו, שהועברה הלאה לתלמידיה שלה, מציבה אותה בנקודת ציר אמיתית במסורת הכינור של המאה העשרים – מבצעת שקישרה בין שניים מבתי הספר המעצבים החשובים ביותר שלה ונשאה אותם אל ההווה.