הומרה סאווה: הקפטנית שניצחה את הסיכויים
בדקה ה-117 של גמר גביע העולם ב-2011, כשנבחרת יפן נמצאת בפיגור מול ארצות הברית והטורניר חומק מידיה, הומרה סאווה (Homare Sawa) הגיעה לכדור קרן ליד הקורה הקרובה ובעטה אותו בחיצונית של הנעל אל הפינה הרחוקה. זה היה שערה החמישי בטורניר והפעולה התחרותית המשמעותית האחרונה במשחק שיפן ניצחה בסופו של דבר בדו-קרב פנדלים. ארבעה חודשים קודם לכן, מדינתה הוכתה על ידי רעידת אדמה וצונאמי. היא הייתה בת 32, שיחקה בגביע העולם השישי שלה, ועמדה להפוך לשחקנית האסייתית הראשונה בכל מין שזכתה בתואר כדורגלנית השנה של פיפ"א.
ילדה בקבוצת בנים
סאווה נולדה ב-6 בספטמבר 1978 בפוצ'ו, טוקיו. היא החלה לשחק בגיל שש, כאשר המאמן של אחיה הגדול הזמין אותה להצטרף לקבוצת הבנים שלו – הדרך היחידה שעמדה בפני ילדה שרצתה לשחק כדורגל ברצינות ביפן של תחילת שנות ה-80. בגיל שתים-עשרה היא כבר שיחקה בליגה הבכירה במדינה.
זו אינה טעות חישוב. בשנת 1991, בגיל שתים-עשרה, היא ערכה את הופעת הבכורה המקצוענית שלה במדי יומיורי בלזה (Yomiuri Beleza). בגיל חמש-עשרה היא כבר הייתה שחקנית בינלאומית: ב-6 בדצמבר 1993 היא ערכה את הופעת הבכורה שלה בנבחרת יפן והבקיעה ארבעה שערים נגד הפיליפינים.
בלזה והגיחה לאמריקה
הקדנציה הראשונה שלה בבלזה נמשכה מ-1991 עד 1999 – 136 משחקי ליגה, 79 שערים בתפקיד חלוצה, חמש אליפויות וחמש בחירות לנבחרת העונה ("Best Eleven") בין 1993 ל-1998. חוזה שלה בוטל ב-1999 והיא עברה לארצות הברית.
היא שיחקה בליגת הכדורגל המקצוענית לנשים (WUSA) בין 2001 ל-2003, במדי הקבוצות דנבר דיימונדס (Denver Diamonds) ואטלנטה ביט (Atlanta Beat), שם הבקיעה את השער הראשון בתולדות המועדון. הליגה התפרקה ב-2003 והיא חזרה לבלזה, ולאחר מכן חזרה לאמריקה ב-2008 כאשר וושינגטון פרידום (Washington Freedom) בחרה אותה בדראפט הבינלאומי של ליגת ה-WPS; היא הייתה שחקנית מפתח בקישור שלהם במשך שתי עונות.
בינואר 2011 הצטרפה לאינאק קובה לאונסה (INAC Kobe Leonessa) וזכתה באליפות ה-L.League בשלוש עונות רצופות מ-2011 עד 2013. לאורך הקריירה שלה היא אספה אחת-עשרה תוארי ליגה ושמונה גביעים מקומיים, ונבחרה לנבחרת העונה של הליגה היפנית באחת-עשרה עונות שונות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השיא שאולי לעולם לא יישבר
סאווה שיחקה בשישה גביעי עולם – שוודיה 1995, ארצות הברית 1999 ו-2003, סין 2007, גרמניה 2011 וקנדה 2015 – שיא שהיא חולקת עם פורמיגה (Formiga) מברזיל. היא שיחקה בארבעה משחקים אולימפיים: אטלנטה 1996, אתונה 2004, בייג'ינג 2008 ולונדון 2012. היא סיימה עם 205 הופעות ו-83 שערים, שניהם שיאים לאומיים יפניים.
בבייג'ינג 2008 היא הייתה הכובשת המובילה של יפן כשהנבחרת הגיעה למשחק על המדליה האולימפית הראשון בתולדותיה. בלונדון 2012 יפן זכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה 2-1 לארצות הברית בגמר.
גרמניה 2011
יפן הגיעה לגביע העולם 2011 כשהיא מדורגת במקום הרביעי ולא נחשבה לפייבוריטית. סאווה הבקיעה שלושער מול מקסיקו והפכה לשחקנית המבוגרת ביותר שמבקיעה שלושער בגביע העולם. היא הבקיעה חמישה שערים בסך הכל, מספיק כדי לזכות בנעל הזהב, וזכתה בכדור הזהב כשחקנית המצטיינת של הטורניר – הפעם היחידה ששחקנית זכתה בשני התארים הללו בגביע העולם לנשים כשהיא משמשת כקפטנית של הנבחרת הזוכה.
הגמר מול ארצות הברית הסתיים ב-2-2 לאחר שער השוויון שלה בדקה ה-117, ויפן ניצחה בפנדלים 3-1. כפי שמציינת האנציקלופדיה בריטניקה, זה היה ההישג המשמעותי הראשון של אסיה בענף. ב-9 בינואר 2012 היא נבחרה לכדורגלנית השנה של פיפ"א, האדם האסייתי הראשון מכל מין שזכה בפרס אישי יוקרתי לכדורגל בסוף השנה.
היא לא סיימה כאן. בגביע אסיה לנשים לשנת 2014 היא הבקיעה את שער הניצחון בחצי הגמר; יפן ניצחה בגמר 1-0. היא כבר נבחרה לשחקנית השנה באסיה ב-2004 ול-MVP של ה-L.League ב-2006 וב-2008, ובנובמבר 2014 הוכנסה להיכל התהילה של הכדורגל האסייתי.
היציאה
סאווה שיחקה בגביע העולם השישי והאחרון שלה ב-2015, שהסתיים בהפסד 5-2 בגמר לארצות הברית. היא הודיעה על פרישתה ב-16 בדצמבר 2015 וסיימה את העונה המקומית. משחקה האחרון היה גמר גביע הקיסרית ב-27 בדצמבר 2015, שבו הבקיעה את שער הניצחון – שורת סיום שרוב השחקנים לא היו מעיזים לכתוב בתסריט.
מדוע הומרה מכונה גאונה
יש לציין זאת בבירור: המקרה של סאווה מבוסס על אינטליגנציית משחק, לא על אינטלקט במובן האקדמי, וגם לא על כישרונות פיזיים. גובהה היה מטר ושישים ושלושה סנטימטרים והערכת בריטניקה לגביה היא בוטה באופן אופייני – קשרית התקפית אגרסיבית שקומתה הקומפקטית לא הפחיתה מעוצמתה. היא מעולם לא הייתה השחקנית הכי מהירה או הכי חזקה על המגרש.
מה שהיה לה הוא היכולת לקרוא את המרחב שמפרידה בין קשרית מרכזית טובה לקשרית גדולה: לדעת, עוד לפני קבלת הכדור, מאיפה מגיע הלחץ ואיפה יהיה המוצא; להגיע לרחבה ברגע שההגנה התחייבה למקום אחר. שער השוויון ב-2011 הוא הדוגמה המובהקת ביותר. זה לא היה סיומת עוצמתית. זו הייתה הטיה עם החלק החיצוני של הנעל מריצה לקורה הקרובה, שבוצעה בדקה ה-117 של גמר גביע עולם על ידי בת 32 שקראה נכון את תרגיל הקרן בעודה מותשת. זו טכניקה תחת לחץ, וזו פעולה קוגניטיבית לא פחות משהיא פעולה שרירית.
טיעון הנגד הכן הוא שמדובר במיומנות של כדורגלנית, לא בגאונות כפי שהמילה חלה על פיזיקאי או מלחין, ושאף צופה רציני לא טען אחרת. היא גם לא סחבה את יפן לבדה; הנבחרת של 2011 הייתה קולקטיב מגובש ומאומן היטב שתרבות המסירות שלו הייתה הסיפור האמיתי. מה שניתן להגנה הוא שהיא הייתה מקבלת ההחלטות השלמה ביותר שהכדורגל האסייתי הפיק, יכולת שנמשכה לאורך 205 משחקים בינלאומיים ו-22 שנים – ושפיפ"א, בשנת 2011, הסכימה לכך.
מורשת
סאווה למדה באוניברסיטת טייקיו (Teikyo University) לזמן קצר ב-1999 לפני שעזבה כדי לשחק באמריקה. היא נישאה לשחקן וגאלטה סנדאי (Vegalta Sendai) לשעבר הירואקי צוז'יקאמי (Hiroaki Tsujikami) באוגוסט 2015 ונולדה להם בת בינואר 2017. היא עובדת כשדרנית ב-TV Tokyo ומשמשת כשגרירה של התאחדות הכדורגל היפנית; ב-2013 היא מונתה לשגרירה של טוקיו בהתמודדות המוצלחת על אירוח המשחקים האולימפיים ב-2020.
האנדרטה האמיתית שלה היא מבנית. הניצחון של יפן ב-2011, שהגיע חודשים לאחר אסון טוהוקו (Tōhoku), העניק לכדורגל הנשים באסיה לגיטימציה שמעולם לא הייתה לו, וסאווה – ילדה שנאלצה להצטרף לקבוצת בנים כדי לשחק – הייתה הפנים שלו. הנתיבים המקצועיים הקיימים כיום עבור ילדות יפניות נבנו על גבו של טורניר שהיא הכריעה.