היירונימוס בוש (Hieronymus Bosch): הצייר שהמציא את ריהוט הגיהנום
חמש מאות שנה לפני שלסוריאליזם היה שם, חבר אדוק באחווה דתית מכובדת בעיירה הולנדית קטנה בילה שנים בציור גברים הנאכלים על ידי ציפורים, ביצים המצמיחות רגליים אנושיות, וזוג אוזניים ענק הנושא סכין על פני מישור בוער. בני תקופתו של היירונימוס בוש (Hieronymus Bosch) קראו לו, בביטול, "ממציא המפלצות והכימרות". המחקר המודרני קורא את אותם ציורים כדרשות – מוצפנות, מוסריות ואורתודוקסיות לחלוטין – מה שהופך את הדימויים, אם בכלל, למוזרים יותר בשל העובדה שנועדו להתפרש כפשוטם.
נכדו של צייר שמעולם לא עזב את הבית
בוש נולד בסביבות 1450 בהרטוחנבוש ('s-Hertogenbosch), בדוכסות ברבנט, במה שהיה כמעט בוודאות ביתו של סבו – שמו בלידה היה ירונימוס ואן אק (Jheronimus van Aken), והוא אימץ את השם "בוש" כשם עיירת הולדתה. הציור היה עניין משפחתי: סבו יאן ואן אק היה צייר מתועד, וארבעה מחמשת בניו של יאן, כולל אביו של בוש, עבדו במקצוע, כאשר אביו שימש כיועץ אמנותי לאחווה הדתית היוקרתית ביותר בעיירה. אף יצירה של מי מהם לא שרדה, ושום תיעוד אינו מסביר בדיוק איך או ממי למד בוש לצייר, אך כמעט בוודאות הוא התאמן בתוך סדנה משפחתית זו במקום לנסוע לחו"ל, כפי שעשו רוב בני דורו האמנים האפניים. הוא מתועד כמבוגר בעיר הולדת נמנו ב-1474 ונראה כי בילה שם את כל חייו – יציבות יוצאת דופן עבור אמן שדמיונו הרחיק לכת מעבר לממדי הגאוגרפיה שלו.
אדם מכובד בחברה דתית
סביב השנים 1479–81 נישא בוש לאלייד גויארטס ואן דן מיירבנה (Aleid Goyaerts van den Meervenne), המבוגרת ממנו בכמה שנים וממשפחה אמידה יותר, והזוג עבר לזמן קצר לאורשחוט (Oirschot) הסמוכה כדי לנהל רכוש שירשה. ב-1486 או 1487 הוא הצטרף לאחווה של גבירתנו (Brotherhood of Our Lady), אחווה עילית של כארבעים אזרחים מקומיים בולטים עם כמה אלפי חברים נלווים מרחבי אירופה – בקושי פרופיל של זרים או כופרים, וחברות שהיסטוריונים של האמנות המודרנית מתייחסים אליה כאל ראיה חזקה לכך שהדימויים הגרוטסקיים של בוש שירתו את ההוראה הדתית האורתודוקסית של האחווה עצמה ולא מרד פרטי נגדה. הוא עבד על לוחות אלון בשמן, תוך שימוש בפלטה מצומצמת ונבחרת בקפידה – כחול אצורيت, זיגוגי ירוק נחושת לעלווה, צהוב עופרת-פח والأדום אדום אדום לדמויות – וצייר במשיחות מכחול חופשיות וניכרות לעין יותר מאשר המשטחים המלוטשים והמדוייקים שרוב הציירים ההולנדים המוקדמים העדיפו, וכך הותיר עדות לעבודת היד בתקופה שבדרך כלל הסתירה זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גן המתווכח עם עצמו
יצירתו המפורסמת ביותר של בוש, גן התענוגות הארציים (The Garden of Earthly Delights) (כ-1490–1500), היא טריפטיכון שחלקו החיצוני הסגור מציג את כדור הארץ בגריזיי ביום השלישי לבריאה, ונפתח כדי לחשוף שלושה מחזורים פנימיים: עדן משמאל, גן פנורמי עצום של דמויות עירומות, פירות ענקיים ויצורים היברידיים בלתי אפשריים במרכז, ונוף גיהנום לילה מימין, צונן בצבעיו ומואר באש, שבו כלי נמור משמשים ככלי עינוי. מוזיאון הפראדו (Prado), המחזיק בציור, מתאר את מבנה הלוח המרכזי – נוף רציף יחיד עם אופק גבוה המפתה את העין לקרוא את הסצנה כגן עדן – כמלכודת מכוונת, ומגדיר את המסר הכללי של היצירה כ"פסימי באופן קיצוני" לגבי שבירות ההנאה החוטאת. הטריפטיכונים הגדולים האחרים של בוש, כולל עגלת התבן (The Haywain) ופיתויו של הקדוש אנטוניוס (The Temptation of St. Anthony), מריצים את אותו טיעון במפתחות שונים: קדוש או קהל של אנשים רגילים, הנצורים על ידי שדים המוצגים בדיוק של דברים שנצפו במציאות, ומשקפים חטאים מתוך דרשות בפתגמים ואמרות עממיות בני זמנם ולא מתוך שטויות מומצאות.
מוניטין בינלאומי ושובל של זיופים
בוש זכה להצלחה מסחרית כבר בחייו, כאשר הזמנות ועורות של יצירותיו הופצו בהולנד, באוסטריה ובספרד הרבה לפני מותו. פופולריות זו האריכה ימים אחריו במשך מאות שנים והפכה, במובן מסוים, לקללה שלו: סגנונו זכה לחיקוי כה רב ומיומן על ידי ממשיכים ומעתיקים שרק כעשרים וחמישה ציורים ושמונה רישומים מיוחסים כיום בוודאות לידו שלו, מתוך גוף יقطירים גדול בהרבה שנשא פעם את שמו. פליפה השני, מלך ספרד (Philip II of Spain) הפך לאספנים נלהב בסוף המאה ה-16, וזו הסיבה לכך שמוזיאון הפראדו במדריד מחזיק כיום בריכוז הטוב ביותר של ציורי בוש מאומתים בכל מקום שהוא. פרויקט המחקר והשימור של בוש (Bosch Research and Conservation Project), תוך שימוש ברפלקטוגרפיה תת-אדומה ותירוך טבעות עצים של לוחות האלון שלו, בילה את השנים האחרונות במיון מחדש של הקורפוס – אישור כמה ציורים שהוטל בהם ספק והקצאה מחדש של אחרים לסדנה שלו.
מדוע היירונימוס נקרא גאון
הטיעון בעד גאונותו של בוש הוא טיעון על המצאה תחת אילוץ: הוא פעל במסגרת דתית אורתודוקסית לחלוטין, עבור אחווה דתית, בעיירה פרובינציאלית קטנה שמעולם לא עזב, והפיק דימויים כל כך ספציפיים, עקביים מבחינה פנימית ומוזרים מבחינה ויזואלית, עד שהם נקראים כחזון אישי למרות שחוקרים מסכימים כיום במידה רבה כי מדובר היה בדרשה ציבורית. היסטוריון האמנות וולטר גיבסון (Walter Gibson) מתאר את ההשפעה כ"עולם של חלומות וסיוטים שבו צורות נדמה שמהבהבות ומשתנות ללנגד עינינו" – מחמאה לטכניקה ולדמיונות מבוקר ומכוון, ולא לאיזשהי גישה מיוחדת אל הלא-מודע, שכן בוש קדם לפרויד (Freud) בארבע מאות שנה וכמעט בוודאות התכוון שההיברידים שלו יהיו משחקי מילים ויזואליים על טקסט מקראי, פתגמים ופולקלור ולא על היגיון חלומות. המורכבות הכנה היא שקריאה זו עצמה שנויה במחלוקת והיא חדשה יחסית: מאות קודמות, כולל שלו, ראו ביצירה פנטזיה ביזארית או קישוט גרוטסקי ולא תיאולוגיה עקבית, ובעיות ייחוס אומרות שחלק משמעותי ממה שהופץ תחת שמו במשך חמש מאות שנה עשוי כלל לא להיות שלו. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא מקוריותה של השפה הוזואלית עצמה – אף צייר לפניו לא בנה את ריהוט הגיהנום מכלי נגינה, ומעטים מאז התאימו את הספציפיות.
מורשת
בוש נפטר ב-1516, ויורשו הישיר ביותר היה פיטר ברויגל האב (Pieter Bruegel the Elder), שבלע את הפנורמיות הצפופות והמוסריות שלו אל תוך דור חדש של ציור הולנדי. חמש מאות שנה לאחר מכן, תערוכת היובל של הפראדו ב-2016 משכה קהל שיא כדי לראות את הציורים ששרדו מכונסים במקום אחד, עדות לכך שאמן מעיירה קטנה שעבד בקפדנות במסגרת גבולות האדיקות של סוף ימי הביניים הפיק דימויים שעדיין מטרידים מספיק כדי לא לדרוש תרגום מודרני.