הישאם אל גורוז': הנס של ברקאן
הוא נפל על פניו מסלול באטלנטה כשרק 400 מטרים נותרו למירוץ שאליו התאמן כל חייו, סיים במקום השנים עשר ובכה על הדשא. שמונה שנים מאוחר יותר, באתונה, הישאם אל גורוז' עשה משהו שאף אדם לא הצליח לעשות מאז 1924: הוא זכה בזהב אולימפי הן ב-1500 והן ב-5000 מטרים באותם משחקים. המרחק בין שני הרגעים הללו הוא סיפורו של הרץ המהיר והעמיד ביותר למרחקים בינוניים בדורו.
ילד חווה ליד האצטדיון
אל גורוז' נולד ב-14 בספטמבר 1974 בברקאן (Berkane), עיירה במזרח מרוקו, למשפחת חקלאים. כילד הניח עדיפות לכדורגל ולכדורסל, ודרש מאמן מקומי שזיהה את מהירותו הגולמית בגיל שלוש עשרה כדי לכוון אותו למסלול הריצה. כשהוא גדל בטווח ראייה מאצטדיון, פירוש הדבר היה שהוא נחשף باستمرار לאתלטיקה תחרותית, והוא מצא השראה ספציפית בסעיד עוואיטה (Said Aouita), הרץ המרוקאי שהצלחתו האולימפית בשנות ה-80 כבר שמה את ריצת המרחקים הצפון-אפריקאית על המפה העולמית. אל גורוז' קרא מאוחר יותר לרץ המייל הבריטי רוג'ר בניסטר (Roger Bannister) "אביו הרוחני", חוב שפרע עשרות שנים מאוחר יותר כשהשתתף בחגיגות שנת השבעים לריצת המייל מתחת לארבע דקות של בניסטר באוקספורד.
ללמוד לנצח בדרך הקשה
הקריירה הבינלאומית שלו החלה מוקדם ובכאב. בגיל שמונה עשרה, באליפות העולם לנוער 1992 בסיאול, הוא לקח את הארד ב-5000 מטרים מאחורי היילה גבריסלאסי (Haile Gebrselassie) הצעיר, תצוגה מקדימה של עידן הדומיננטיות המזרח והצפון אפריקאית שיגדיר את ריצת המרחקים בשני העשורים הבאים. הוא הפך למקצוען ב-1994 וב-1995 כבר הגיע לפודיום של אליפות העולם לבוגרים, כשהוא לוקח כסף ב-1500 מטרים בגוטנבורג בגיל עשרים וזוכה בתואר הראשון שלו באולם באותה שנה. אך הרגע המגדיר המוקדם של הקריירה שלו היה אסון: באולימפיאדת אטלנטה 1996, אל גורוז' הוכשל ונפל בגמר ה-1500 מטרים כ שסיבוב וחצי נותרו לסיום, וסיים במקום השנים עשר במירוץ שבו היה מועמד לניצחון. הוא ייחס לשיחת טלפון מהמלך חסן השני ממרוקו לאחר הנפילה — שבה נאמר לו כי הוא נשאר "אלוף בעיני העם המרוקאי" — את האיפוס היסודי של הלך רוחו לשאר הקריירה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שיאים שלקח עשרות שנים לשבור
מה שבא בעקבות זאת היה אחד הרצפים הדומיננטיים ביותר מבחינה סטטיסטית בהיסטוריה של המסלול. ביולי 1998, ברומא, אל גורוז' רץ 1500 מטר בזמן של 3:26.00, הפעם הראשונה שבה מישהו קבע ממוצע של מתחת ל-55 שניות לסיבוב למרחק זה, כשהוא שובר שיא שהוחזק שנים על ידי יריבו המר ביותר, האלג'יראי נור א-דין מורסלי (Noureddine Morceli). שנה לאחר מכן, על אותו מסלול ברומא, הוא רץ את המייל בזמן של 3:43.13 — שיא שהחזיק מעמד עשרים ושבע שנים — עם פיצול ראשון ל-1500 מטרים של 3:28.21 שהיה כשלעצמו זמן ברמה עולמית. הוא הוסיף את שיא העולם ב-2000 מטרים (4:44.79) בברלין מאוחר יותר באותה עונה והפך, לפי אנציקלופדיה בריטניקה, לאיש הראשון שהחזיק בו-זמנית בשיאי עולם במייל וב-1500 מטרים הן באולם והן באוויר הפתוח. הוא עדיין מחזיק בארבע מתשע התוצאות המהירות ביותר במייל ובשש מעשר התוצאות המהירות ביותר ב-1500 מטרים שרצו אי פעם.
ארבעה תוארי עולם רצופים, ואז אתונה
בין 1997 ל-2003, אל גורוז' זכה בארבע מדליות זהב רצופות באליפות העולם ב-1500 מטרים — רצף דומיננטיות שכמעט ולא היה לו אח ורע בהיסטוריה של האירוע — לצד שלושה תוארי עולם באולם ב-1500 וב-3000 מטרים. הוא חזר לאולימפיאדה ב-2000 בסידני ולקח כסף, לאחר שנוצח בספרינט הסיום על ידי נואה נגני (Noah Ngeny) מקניה במירוץ שרבים מחשיבים לאחד מגמרי ה-1500 מטרים הגדולים שנרצו אי פעם. זה הותיר פער אחד ברזומה שלו, ובאתונה ב-2004 הוא סגר אותו באופן מכריע: זהב ב-1500 מטרים, ואז, ארבעה ימים לאחר מכן, זהב ב-5000 מטרים — והפך לאיש הראשון מאז פאבו נורמי (Paavo Nurmi) הפיני ב-1924 שזוכה בשני האירועים באותה אולימפיאדה. הוא פרש ב-2006, בגיל שלושים ואחת, מבלי שאיבד את יתרונו אלא פשוט לאחר שנגמרו לו ההרים החדשים לטפס עליהם.
החיים שאחרי המסלול
אל גורוז' לא נעלם מהאתלטיקה לאחר פרישתו. הוא כיהן בוועדת האתלטים של הוועד האולימפי הבינלאומי מ-2004 עד 2012, הפך לשגריר רצון טוב של יוניסף, והצטרף למועדון "אלופים למען שלום" של Peace and Sport, קבוצה של כחמישים אתלטי עילית המשתמשים בספורט לסיוע הומניטרי. מלך מרוקו מוחמד השישי עטר אותו באות מפקד (Cordon de Commandeur) ב-2004. הוא נבחר לאתלט השנה בעולם של ה-IAAF במשך שלוש שנים רצופות, מ-2001 עד 2003 — האיש הראשון שזכה בכך שלוש פעמים ברציפות — והוכנס להיכל התהילה של ה-IAAF (כיום World Athletics) ב-2014. הוא נשאר קרוב לספורט כמנהיג ורב-חובל ומנטור מזדמן לרצים צעירים, כולל יאקוב אינגבריגטסן (Jakob Ingebrigtsen) מנורווגיה, הרץ שבסופו של דבר אתגר את שיא המייל שלו עשרות שנים מאוחר יותר. הוא נישא לנג'וואה לחביל (Najoua Lahbil) בספטמבר 2003; להם בת, היבה.
מדוע הישאם נחשב לגאון
קריאה לאל גורוז' "גאון" מותחת את המובן הרגיל של המילה, שכן שום דבר בהישגו לא היה אינטלקטואלי או יצירתי בדרך שבה אנו שומרים בדרך כלל את התווית הזו למדענים או לאמנים. מה שהיה לו הוא ניחן בפיזיולוגיה יוצאת דופן ומתועדת היטב וביכולת טקטית: היכולת לשלב ספרינט סיום מוחץ עם כוח אמיתי למרחקים ארוכים יותר, מה שאיפשר לו לנצח ב-1500 מטר, מייל, 3000 מטר ו-5000 מטר ברמה עולמית באותה קריירה — טווח שכמעט שום רץ מייל עילית אחר לא השווה לו. מאמנים ופרשנים כינו אותו לעיתים קרובות יותר הרץ הגדול ביותר למרחקים בינוניים בהיסטוריה מאשר גאון באופן ישיר, תוך ייחוס שילוב נדיר של מהירות טבעית, סבלנות טקטית שפותחה בכאב לאחר הנפילה ב-1996, ועמידות יוצאת דופן שאיפשרה לו להמשיך לשבור שיאים עד שלהי שנות העשרים לחייו. התיאור הכן הוא אינטליגנציה פיזית ותחרותית עילית ולא גאונות במובן היצירתי — שליטה בקצב, במיקום וביכולת ספיגת כאב ששופרה לאורך עשור של התחרות נגד הטובים בעולם, ולא הבזק יחיד של השראה.
מורשת
שיא המייל של אל גורוז' שרד עשרות ושבע שנים, פער שכשלעצמו מעיד עד כמה רץ לפני עידנו, והדאבל שלו באתונה נותר אחד ההישגים הנדירים ביותר בהיסטוריה האולימפית, שהושג על ידי שני אנשים בלבד לאורך מאה שנה של משחקים. במרוקו הוא נזכר כמי שממשיך את דרכו של סעיד עוואיטה וכרץ שהפך נפילה באטלנטה לנחישות שנשאה אותו לראש הספורט; באתלטיקה בכלל, הוא נותר אבן הבוחן שנגדה נמדד כל רץ מגוון למרחקים בינוניים מאז.