הנרי פרסל: גאון בעל זמן קצוב
לוח הזיכרון בסיטרא הצפוני של מקהלת מנזר וסטמינסטר (Westminster Abbey) מציין כי הוא "עזב את החיים ועבר לאותו מקום מבורך" – וכי הוא מת "בשנה ה-37 לחייו". בשני עשורים בקירוב של עבודה מקצועית הוא כתב מוזיקה נלווית ל-42 מחזות, יותר ממאה שירים, המנוני הכתרה למלך, ה-Te Deum האנגלי הראשון עם תזמורת, ואופרה קטנה אחת שעדיין נחשבת לטובה ביותר שנכתבה אי פעם למילים באנגלית. אחריו, אנגליה לא הפיקה מלחין בעל שיעור קומה דומה במשך מאתיים שנה.
נולד אל תוך המקצוע
הוא נולד סביב 10 בספטמבר 1659 בסמטת סנט אן, רחוב אולד פיי, וסטמינסטר, מרחק דקות הליכה ספורות מהמנזר שבו עתיד היה לבלות את חייו. המשפחה כבר הייתה עמוק בתוך המקצוע. אביו, שנקרא גם הוא הנרי, היה מנהל המקהלה במנזר וסטמינסטר; דודו תומאס היה אציל בקפלה המלכותית (Chapel Royal) ששר בהכתרת צ'ארלס השני (Charles II). כשאביו מת ב-1664, הילד בן החמש עבר לאפוטרופסותו של תומאס, מה שאומר שהוא עבר למקצוע.
היו לו שני אחים. אדוארד הותיר חותם מועט. דניאל הפך למלחין פורה בזכות עצמו, ואחרי מותו של הנרי, השלים חלקים מן היצירה מלכת האינדיאנים (The Indian Queen).
הנער בקפלה המלכותית
לאחר שהתקבל כזמר מקהלה, פרסל למד ברצף אצל שלושה אנשים שהיוו יחד את כל הממסד המוזיקלי האנגלי: קפטן הנרי קוק (Henry Cooke), מנהל הילדים; פלהאם המפרי (Pelham Humfrey), שלמד אצל לולי (Lully) והביא את סגנון החצר הצרפתי בחזרה ללונדון; וג'ון בלו (John Blow), המלחין האנגלי המוכשר ביותר בדור הקודם.
כשהתחלף קולו ב-1673 הוא לא עזב את המוזיקה אלא עבר לתחום התחזוקה שלה, והפך לעוזרו של בונה העוגבים ג'ון הינגסטון (John Hingston), שומר כלי הנשיפה של המלך. הוא למד בבית הספר וסטמינסטר ומונה למעתיק תווים במנזר ב-1676 – עבודה שמשמעותה הייתה העתקה, בכתב יד, של כל מה שהמקהלה שרה. מלחינים מעטים זכו לחינוך יסודי יותר בכל הנוגע למה שבאמת עובד בתוך בניין אבן גדול.
מנזר וקפלה
בשנת 1679, כשהיה פרסל בן תשע-עשרה או עשרים, ויתר ג'ון בלו על משרת נגן העוגב של מנזר וסטמינסטר לטובתו. מורים בדרך כלל אינם מתפטרים ממשרתם עבור תלמידיהם, והמחווה היא העדות הברורה ביותר שנותרה למה שחשבו במקצוע על כישוריו.
ב-1682 הוא הוסיף את משרת נגן העוגב של הקפלה המלכותית, בעקבות מותו של אדוארד לואו (Edward Lowe), ובאותה שנה נשא לאישה את פרנסס (Frances). ב-1683 פרסם את יצירתו המודפסת הראשונה, שתים עשרה סונאטות (Twelve Sonatas). הוא שירת שלושה מלכים – צ'ארלס השני, ג'יימס השני (James II) ומרי השנייה (Mary II) – כשהוא כותב את המנוני ההכתרה I was glad ו-My heart is inditing עבור ג'יימס ב-1685, וממשיך תחת המשטר השונה בתכלית שהחליף אותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דידו
האופרה דידו ואניאס (Dido and Aeneas) הולחנה עד יולי 1688 לפי ליברית מאת נחום טייט (Nahum Tate) ובוצעה בבית הספר לבנות של ג'וזאיה פריסט (Josias Priest) בצ'לסי עד סוף 1689, אם כי כמה חוקרים טוענים לתאריך מוקדם עוד יותר, 1683. זוהי אופרה בשלוש מערכות עם פרולוג, והיא האופרה האמיתית היחידה של פרסל – יצירתו הדרמטית היחידה שמושרת כולה – שנכתבה עבור תלמידות בית ספר ושאבה השראה מ-ונוס ואדוניס (Venus and Adonis) של בלו ומהאופרה דידו (Didone) של קאוואלי (Cavalli).
המוניטין שלה נשען ברובו על קטע אחד. הקינה של דידו, "When I am laid in earth", בנויה על בס אדמה (ground bass) של קינה: מוטיב קצר שחוזר על עצמו ללא רחם מתחת לקו ווקאלי שמסרב להסתנכרן איתו. האמצעי היה סטנדרטי בתקופה. דבר אחר שנעשה ממנו לא נשמע כך, והאריה מאז נדדה מטקסי זיכרון צבאיים לפסקול של הסדרה אחים בדם (Band of Brothers).
האופרה נעלמה כמעט כליל. היא לא הועלתה מחדש עד 1895, כאשר הקולג' המלכותי למוזיקה הפיק אותה לציון המאתיים למותו של פרסל; הבכורה האמריקאית התעכבה עד 1923.
שנות התיאטרון
שש שנותיו האחרונות עברו ברובן בבית המלאכה למחזות, והקצב היה תעשייתי: מוזיקה ל-42 מחזות. דיוקלטיאן (Dioclesian, 1690), לפי פלטשר (Fletcher) ומסינג'ר (Massinger); אמפיטריאון (Amphitryon, 1690), למחזה של דריידן (Dryden); המלך ארתור (King Arthur, or The British Worthy, 1691), המכונה לעיתים יצירת המופת הדרמטית שלו; מלכת הפיות (The Fairy-Queen, 1692), עיבוד של חלום ליל קיץ שהפרטיטורה שלו אבדה ולא נמצאה עד 1901; מלכת האינדיאנים (1695) ושירי הסערה (Tempest), שאולי כוללים את "Full fathom five".
אלו אינן אופרות במובן האיטלקי אלא סמי-אופרות – מחזות מדוברים עם סצנות מוזיקליות גדולות מצורפות אליהם – והסוגה מתה איתו. למוזיקה הנלווית ל-עבדלאזר (Abdelazer) היו החיים שאחרי המוזרים מכולם: בנג'מין בריטן (Benjamin Britten) לקח את הראונדו שלה כנושא ל-מדריך לתזמורת לצעירים (The Young Person's Guide to the Orchestra), וזו הדרך שבה מיליוני ילדים שמעו לראשונה את פרסל מבלי לדעת זאת.
המלכה מרי
עבור מרי השנייה הוא כתב סדרת אודות ליום הולדת – Arise, my muse ב-1690, את היצירה הנלהבת Come Ye Sons of Art ב-1694 – ולאחר מכן, ב-1695, את Funeral Sentences and Music for the Funeral of Queen Mary: המנון ושתי קינות למלכה שהייתה פטרוניתו. בתוך שנה הוא מת בעצמו.
ה-Te Deum וה-Jubilate Deo שלו מ-1694 היו העיבודים האנגליים הראשונים ל-Te Deum בליווי תזמורתי, ובוצעו מדי שנה בכנסיית סנט פול עד 1712. Hail! Bright Cecilia, האודה שלו מ-1692 לפטרון המוזיקה, שייכת לאותה סדרה של הזמנות טקסיות.
מדוע הנרי מכונה גאון
האיכות הספציפית היא דחיסות: פרסל יכול היה להכניס יותר מידע רגשי לטווח קצר מכל מלחין אנגלי לפניו או אחריו, והוא עשה זאת על ידי הצבת סכמות קשיחות כנגד קווים ווקאליים חופשיים. הקינה של דידו היא יצירת ההדגמה – בס אדמה חוזר שמשמש ככלי לחץ ולא כקישוט – ואותו אינסטינקט עובר דרך מוזיקת הלוויה למלכה מרי.
האלמנט השני הוא טווח, והוא יוצא דופן באמת. הוא כתב אודות חצר, המנונים אנגליקניים, סונאטות קאמריות בסגנון האיטלקי, יותר ממאה שירים ו-42 פרטיטורות לתיאטרון, והיה מהשורה הראשונה בכולם. הוא ספג את סגנון החצר הצרפתי דרך המפרי, תלמידו של לולי, ואת האיטלקי דרך הסונאטות שפרסם ב-1683, ויצר משהו שאינו מזוהה בבירור עם אף אחד מהם.
יש מקום להעלות גם את הטיעון שכנגד. חלק ניכר מיצירתו היה פונקציונלי, נכתב לפי הזמנה ולפי דד-ליין, וחלק גדול ממוזיקת התיאטרון הוא מיומן ולא טרנסצנדנטי. הוא לא המציא שום צורה ולא ייסד אסכולה – הסמי-אופרה מתה איתו, והשפל של המוזיקה האנגלית במאתיים השנים שלאחר מכן מרמז שהוא לא השאיר שיטה שניתן להעביר הלאה. פרסומו נשען גם באופן לא פרופורציונלי על קומץ יצירות מתוך קטלוג גדול מאוד. מה שאינו מוטל בספק הוא שג'ון בלו, השופט הטוב ביותר שהיה זמין, חשב שהוא ראוי לויתור על עוגב המנזר.
מורשת
הוא מת ב-21 בנובמבר 1695 בביתו ברחוב מרשם, בשיא הקריירה שלו; צינון ושחפת הם שתי סיבות שהועלו. הוא נקבר ב-26 בנובמבר בסיטרא הצפוני של המקהלה, מתחת למקום שבו עמד אז העוגב, ללא חיסכון בהוצאות – ה-Flying Post דיווח כי כל אוהבי המדע האצילי הזה נכחו. בלו וג'רמיה קלארק (Jeremiah Clarke) כתבו אודות זיכרון. אלמנתו פרסס פרסמה את אורפיאוס בריטניקוס (Orpheus Britannicus) ב-1698 וב-1702, וזו הסיבה שחלק גדול ממוזיקה הווקאלית שלו שרד בכלל.
המוזיקה שלו מעולם לא נעלמה לגמרי. ויליאם קרופט (William Croft) שילב את העיבוד של פרסל ל-"Thou knowest Lord" בטקס הקבורה שלו ב-1724, ומאז הוא מושר בכל הלוויה ממלכתית בריטית. ג'רארד מאנלי הופקינס (Gerard Manley Hopkins) כתב עליו סונטה. בריטן בילה קריירה שלמה בעיבוד ובנייה מחדש של יצירותיו. אגודת פרסל, שנוסדה ב-1876, עדיין מוציאה מהדורות מתוקנות, ופסל ברונזה של גלין ויליאמס (Glynn Williams) נחשף ברחוב ויקטוריה ב-1995 לציון 300 שנה למותו.