הנרי לואיס: נגן קונטרבס שבחר להיות ראשון
הנרי לואיס הרים את הקונטרבס בחטיבת הביניים לא בגלל שאהב את צלילו מעל כולם אלא בגלל שחישב, בצדק, שהמחסור בו יפתח דלתות שכלי צפוף יותר לא יפתח. בגיל שש-עשרה הוא כבר ישב בפילהרמונית של לוס אנג'לס, הנגן השחור הראשון בתזמורת אמריקאית גדולה. שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר הוא עמד על הפודיום מול אותה תזמורת, המנצח השחור הראשון שהוביל אחת כזו. הוא המשיך להיות ראשון לשארית הקריירה שלו, והדלתות מעולם לא נשארו פתוחות מאחוריו כפי שהיו צריכות להיות.
כלי שנבחר לאסטרטגיה
לואיס נולד ב-16 באוקטובר 1932 בלוס אנג'לס, בן יחיד להנרי ג'. לואיס, סוחר מכוניות, ומרי ג'וזפין לואיס, אחות מוסמכת. אמו דחפה את חינוכו המוזיקלי המוקדם – שיעורי פסנתר החלו בגיל חמש, ואחריהם קלרינט וכלי מיתר שונים – בעוד אביו, סקפטי יותר לגבי הסיכויים המקצועיים הפתוחים בפני מוזיקאי קלאסי שחור, נזקק לשכנוע. בחטיבת הביניים, לואיס התיישב על קונטרבס במיוחד בגלל שהיו כל כך מעט נגנים מיומנים שהתחרו על המושבים; ההיגיון עבד. נגינתו זיכתה אותו במלגה לאוניברסיטת דרום קליפורניה, וב-1948, בגיל שש-עשרה, הצטרף לפילהרמונית של לוס אנג'לס תחת אלפרד וולנשטיין, והפך לנגן האפרו-אמריקאי הראשון שהחזיק בכיסא בתזמורת סימפונית אמריקאית גדולה.
ממדור הבס לפודיום
לאחר שגויס לצבא ב-1954, לואיס מצא מאיץ לא צפוי לשאיפות הניצוח שלו: הוא הוקצה לנצח על תזמורת הסימפונית של הצבא השביעי, והוביל אותה דרך שטוטגרט והולנד ב-1955 וב-1956 כחלק מהדיפלומטיה התרבותית של אמריקה שלאחר המלחמה. הוא חזר לפילהרמונית של לוס אנג'לס לאחר מכן, וב-1961 מונה למנצח עוזר תחת זובין מהטה – מה שהפך אותו, ב-9 בפברואר ההוא, לאפרו-אמריקאי הראשון שניצח על תזמורת אמריקאית גדולה. מבקר ה-"לוס אנג'לס טיימס", אלברט גולדברג, שסקר תוכנית של אריות ורדי שלואיס הוביל באותה שנה, זקף לזכותו "כישרון טבעי של מנצח לפיקוד".
ניו ג'רזי והמטרופוליטן
בשנת 1968, לואיס מונה למנהל מוזיקלי של התזמורת הסימפונית של ניו ג'רזי, כשהוא גובר על יותר מ-150 מועמדים אחרים לתפקיד – והופך למנצח השחור הראשון שעמד בראש סימפוניה אמריקאית גדולה. במשך שמונה שנים שם, הוא בנה מחדש את מה שהיה הרכב קהילתי במשרה חלקית לתזמורת המריצה עונות מלאות של מאה קונצרטים, והקפיד לקחת את התזמורת לשכונות עניות יותר להופעות בחוץ במקום לחכות שהקהלים האלה יבואו אליה. בשנת 1972 – מקורות חלוקים אם זה היה 1972 או 1974 – הוא הפך למנצח השחור הראשון שהוביל הפקה באופרה המטרופוליטנית, כשהוא עולה על הפודיום עבור "לה בוהם" של פוצ'יני עם אנה מוֹפו וריצ'רד טאקר. מבקר ה-"ניו יורק טיימס" דונל הנאהאן כינה את הבכורה "מוצלחת מאוד", כשהוא משבח את "ההבנה המלאה של לואיס את הליריות המוזיקלית הרחבה של פוצ'יני". לואיס המשיך לנצח על הפקות מטרופוליטן רבות עד 1977 עם זמרים כולל לוצ'יאנו פבארוטי ופרנקו קורלי, והוביל את תזמורת המטרופוליטן בסיור בינלאומי ליפן ב-1975. מאוחר יותר כיהן כמנצח ראשי של הסימפוניה של רדיו הולנד מ-1989 עד 1991, ובמהלך הקריירה שלו ניצח על כמעט כל תזמורת אמריקאית גדולה – בוסטון, שיקגו, ניו יורק, קליבלנד – יחד עם תזמורות בלונדון, פריז, מילאנו, קופנהגן וטוקיו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מרילין הורן
בשנת 1960 לואיס נישא למצו-סופרן מרילין הורן, והנישואים הפכו לאחד הפוריים ביותר מבחינה אמנותית בקריירה שלו: הוא ניצח על רבים מהקלטותיה, והורן זקפה לזכותו מאוחר יותר השפעה מעצבת על התפתחותה המוקדמת כמבצעת. שיתוף הפעולה המפורסם ביותר שלהם, ביצוע של "המצור על קורינתוס" של רוסיני בקרנגי הול, עורר את מה שהמבקר הרולד סי. שונברג מה-"ניו יורק טיימס" תיאר כ-"פנדמוניום" מהקהל, עם תשואות שנמשכו כמעט חמש דקות. לזוג הייתה בת, אנג'לה, והם התגרשו ב-1972 (חלק מהדיווחים נותנים את 1974).
בניית מוסדות
לואיס לא רק תפס תפקידים שאחרים מנעו ממוזיקאים שחורים; הוא בנה חדשים. הוא ייסד את אגודת המיתרים של לוס אנג'לס ב-1959, היה חבר מייסד של האקדמיה השחורה לאמנויות ומכתבים ב-1969, ייסד את תזמורת ההכשרה של קרן המוזיקאים הצעירים, ומאוחר יותר ייסד את התזמורת הקאמרית של לוס אנג'לס. הוא גם כיהן בוועדת האמנויות של קליפורניה מ-1964, ומאוחר יותר, כמנהל מוזיקלי של האופרה של לוס אנג'לס.
הקלטות והכרה
לאורך כארבעה עשורים, לואיס הקליט יותר מעשרים אלבומים עבור חברות תקליטים גדולות – דקה, לונדון, RCA Red Seal, EMI – כשהוא עובד עם זמרים כולל ליאונטין פרייס, פלסידו דומינגו וניקולאי גדה. הוא זכה בפרס גראמי ב-1981 עבור "אריות סופרן גדולות מהנדל ובריטן" עם פרייס. הוא קיבל תארים לשם כבוד מראטגרס, ריידר וסנט פיטר'ס, וב-2015, כמעט שני עשורים לאחר מותו, הוכנס להיכל התהילה של המוזיקה הקלאסית האמריקאית.
מדוע הנרי מכונה גאון
המקרה של לואיס נשען על מלאכה ולא על טענה כלשהי למקוריות תיאורטית או הלחנתית: הוא היה, לפי עדותם של מבקרים לאורך הקריירה שלו, מפרש וטכנאי מוכשר באופן יוצא דופן עם השרביט, מסוגל להפיק הופעות מדויקות ועוצמתיות מתזמורות וזמרים כאחד – רוברט ד. מקפאדן מה-"ניו יורק טיימס", שסיכם את הקריירה שלו, כינה אותו "מבריק מוזיקלית ודמות פיקודית עם השרביט". הברק הזה היה אמיתי ומתועד שוב ושוב על ידי מבקרים ללא סיבה לנפח אותו. אבל כדאי להיות מדויקים לגבי איזה סוג של הישג זה היה: גאונות ניצוח, היכן שהיא קיימת, היא מיזוג של אוזן, זיכרון, פיקוד פיזי ושיקול דעת פרשני ולא סוג של פריצת דרך רעיונית בודדה הקשורה, למשל, למלחין או תיאורטיקן, ושום דבר בתיעוד לא מרמז שלואיס עיצב מחדש את השפה המוזיקלית עצמה. מה שהפך אותו לסינגולרי היסטורית היה פחות כישרון על-אנושי מאשר ההתנגשות של מיומנות אמיתית עם עולם מקצועי שבנה כמעט שום נתיב למנצח שחור להגיע לפודיום גדול בכלל – המסגור של מקפאדן עצמו, שהבכורה שלו ב-1961 הייתה "אירוע ציון דרך במוזיקה, שכן מעטים שחורים אפילו הגיעו לבור התזמורת", מבהיר שהמחסום שנשבר היה חברתי לא פחות מאמנותי. לואיס היה מצוין; האם מצוינות זו לבדה הייתה עושה כותרות במקצוע פחות מופרד היא השאלה הכנה והלא פתורה שמאחורי תהילתו.
מורשת
לואיס נפטר מהתקף לב ב-26 בינואר 1996 בדירתו בניו יורק, לאחר שהמשיך לנצח גם כשטיפל בסיבוכים מסרטן הריאות. הוא זכור פחות עבור הופעה בודדת כלשהי מאשר עבור קריירה שבילתה באילוץ פתיחת דלתות – כיסא תזמורת, פודיום, בית אופרה – שפשוט מעולם לא נפתחו למוזיקאי שחור לפני כן, ועבור המוסדות, מהתזמורת הקאמרית של לוס אנג'לס ועד הסימפוניה של ניו ג'רזי שנבנתה מחדש, שהאריכו ימים יותר ממנו.