אנרי הרביעי מצרפת: המלך שבחר בשלום על פני טוהר
באוגוסט 1572 התאספה האצולה הפרוטסטנטית של צרפת בפריז לחתונה מלכותית ונשחטה במיטותיה. החתן, נסיך הוגנוטי בן תשע-עשרה מהפירנאים, שרד רק על ידי התכחשות לאמונתו תחת איום סכין. עשרים ושש שנים לאחר מכן, אותו אדם, כעת מלך צרפת, חתום על מסמך המכריז על דו-קיום דתי כנצחי ובלתי הפיך. כמעט אף אחד באירופה של המאה השש-עשרה לא האמין שמדינה יכולה לשרוד שתי דתות. אנרי הרביעי הימר על ממלכה שהיא יכולה.
ילד פרוטסטנטי בפירנאים
אנרי נולד ב-13 בדצמבר 1553 בפאו, בבארן, בצד הצרפתי של ממלכת נווארה הפירנאית. אמו הייתה ז'אן ד'אלברה (Jeanne d'Albret), מלכת נווארה ואחת הפרוטסטנטיות הבלתי מתפשרות באירופה, והיא גידלה אותו בקפדנות באמונה הרפורמית. ב-1572 הוא ירש אותה, ושלט בנווארה כאנרי השלישי — ממלכת הרים קטנה שהעניקה לו כתר, צבא וחשוב מכך, בסיס מחוץ להישג ידה של החצר הצרפתית.
באותה שנה הוא נישא למרגרט מוולואה (Margaret of Valois), אחותו של מלך צרפת. החתונה נועדה לפייס בין שתי המפלגות הדתיות. היא עשתה את ההפך.
יום ברתולומאוס הקדוש
הטבח שהחל ב-24 באוגוסט 1572 השמיד, בלילה אחד של שחיטה אלימה, את רוב ההנהגה הפרוטסטנטית של צרפת. אנרי חי כי הוא היה בן מלוכה וכי הוא חזר בו. מה שההרג עשה, בטווח הארוך, היה לנקות את השטח: עם מותם של המפקדים ההוגנוטים הבכירים, אנרי מנווארה הפך למנהיג המפלגה הפרוטסטנטית כברירת מחדל, ובילה את שבע-עשרה השנים הבאות בלחימה עבורה.
הוא הוכיח שהוא חייל יוצא דופן. הוא גם הוכיח משהו נדיר יותר — אציל שמרגיש בנוח באמת עם אנשים הרבה מתחת לדרגתו, חוויה של החברה הצרפתית על כל מעמדותיה שעיצבה מאוחר יותר את כל מה שעשה כמלך.
הכתר שאף אחד לא רצה שיהיה לו
מלחמות הדת בצרפת קרסו לתוך מלחמת שלושת האנרי, וב-2 באוגוסט 1589 הכיר אנרי השלישי הגוסס באנרי מנווארה כיורשו. הוא היה כעת, מבחינה חוקית, מלך צרפת והמונרך הראשון מבית בורבון.
חוקיות לא הייתה הבעיה. מלך פרוטסטנטי היה בלתי נסבל לצרפת הקתולית, ונתיניו שלו לא סמכו עליו. פריז סגרה את שעריה. אנרי יכול היה לנצח בקרבות ללא הגבלת זמן ועדיין לעולם לא לשלוט, והוא הבין את החשבון טוב יותר מבעלי בריתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אז ב-25 ביולי 1593 הוא התכחש לפרוטסטנטיות בסן-דני, לאחר שהארכיבישוף של בורז' הודיע על כוונתו במאי. זו הייתה, בכל קריאה, פעולה מחושבת. זה גם עבד מיד. הוא הוכתר בקתדרלת שארטר בפברואר 1594 ונכנס לפריז ב-22 במרץ. המלחמות הסתיימו למעשה לא בניצחון אלא בהמרה.
האדיקט של נאנט
ההמרה הקתולית של אנרי לא פירושה נטישת האנשים שהוביל. ב-13 באפריל 1598 הוא הוציא את האדיקט של נאנט, והכריז עליו כנצחי ובלתי הפיך. הוא העניק לפרוטסטנטים סובלנות פולחנית, שוויון אזרחי, גישה לחינוך ולמשרות ציבוריות, ו—הערובה המעשית שהפכה את השאר לאמינה — ביטחון חיל המצב שלהם במספר ערים מבוצרות למשך שמונה שנים.
זו הייתה סובלנות מוגבלת, לא חופש מצפון במובן המודרני. זה היה גם הניסיון הרציני הראשון במדינה אירופית גדולה לגרום לשתי דתות להתקיים תחת כתר אחד על פי חוק ולא על פי תשישות. אנרי הרגיע בו-זמנית את הפרוטסטנטים וקידם את הקונטרה-רפורמציה הקתולית, ושיפר את הגיוס ואיכות הכמורה. הסיכום שלו לפילוסופיה היה בוטה באופן אופייני: "אלה שעוקבים אחר מצפונם הם מהדת שלי, ואני מהדת של אלה שהם אמיצים וטובים".
סולי, ובנייה מחדש של צרפת
אנרי ירש מדינה פושטת רגל והרוסה ממלחמה והשאיר אחת סולבנטית. בעבודה עם מקסימיליאן דה בתון, דוכס סולי (Maximilien de Béthune, Duke of Sully), הוא מחק את החוב הלאומי ובנה רזרבה של שמונה עשר מיליון ליברות. ה"פולט" (paulette) של 1604 אפשרה לבעלי משרות להפוך את תפקידיהם לתורשתיים בתמורה לתשלום שנתי של שישית ממחיר הרכישה — מכשיר ששיקם את הכנסות הממשלה וייצב את הבירוקרטיה בו-זמנית.
התוכנית הכלכלית הייתה קונקרטית באופן יוצא דופן. הוא יישב מתיישבים הולנדים ופלמיים כדי לנקז את ביצות סנטונז', הציג את תעשיית המשי, ועודד את ייצור הבדים, כלי הזכוכית ושטיחי הקיר — מוצרי מותרות שצרפת ייבאה. סולי הוביל את בניית הכבישים המהירים והתעלות החדשים. אנרי ארגן מחדש את הצבא, הבטיח את שכר החיילים, הקים בית ספר לקדטים, מודרניז את הארטילריה וביצר את הגבול.
הוא גם בנה מחדש את בירתו: הטיולרי הושלמו, הגלריה הגדולה של הלובר, הפון נף, והפלאס רויאל שהיא כיום הפלאס דה ווז'. בריטניקה מציינת, באכזריות מסוימת, שהוא עשה את כל זה בעודו חסר טעם אמנותי בעצמו.
בחוץ הוא היה סבלני ולא תוקפני, והפחית בהתמדה את ההשפעה הספרדית. הוא אילץ את סבוי לחתום על חוזה ליון ב-1601, ורכש טריטוריה במזרח; כרת ברית עם הנסיכים הפרוטסטנטיים הגרמנים; ותיווך בהפסקת האש של שתים עשרה השנים ב-1609 בין ספרד למחוזות המאוחדים. הוא תמך במסעותיו של סמואל דה שמפלן (Samuel de Champlain) לקנדה, וזרע אימפריה צרפתית בצפון אמריקה.
מדוע אנרי הרביעי מכונה גאון
האיכות הספציפית היא דמיון פוליטי בתנאים שהפכו דמיון לכמעט בלתי אפשרי. המדינאות האירופית של המאה השש-עשרה נשענה על אקסיומה שאף אחד לא הטיל בה ספק ברצינות: ממלכה אחת, דת אחת. חלוקה דתית הובנה כממס שפירק מדינות. אנרי הרביעי, לאחר שנלחם בצד המפסיד של אותה אקסיומה במשך שבע-עשרה שנים, פשוט סירב לה — ואז בנה את המנגנון המשפטי, ערבויות חיל המצב וכל השאר, כדי לגרום לסירוב להחזיק מעמד.
היכולת השנייה הייתה סוג של אמפתיה חסרת רחמים. ההמרה שלו הייתה צינית והוא ידע זאת, אך היא נבעה מקריאה מדויקת של מה נתיניו יכולים ומה לא יכולים לקבל ממלך. בריטניקה מייחסת את שיקום הסדר המהיר שלו למדיניות אישית המבוססת על ניסיון רחב בכל מעמד של החברה הצרפתית, ולחביבות שהבטיחה ציות במקום שבו כוח נכשל. המשאלה שהוא זכור בזכותה — שכל פועל יוכל לקבל la poule au pot, עוף בסיר בכל יום ראשון — היא אותו אינסטינקט המיושם על כלכלה: שלטון נשפט לפי מה שאנשים רגילים אוכלים.
טיעון הנגד פשוט. אנרי לא היה הוגה דעות ולא הותיר כתבים בעלי חשיבות; האינטליגנציה שלו הייתה מעשית לחלוטין. ההתאוששות הפיננסית הייתה במידה רבה עבודתו של סולי. ההמרה שלו נראית פחות כמדינאות ויותר כהישרדות לאלה שנשחטו בגלל האמונה שהוא נטש, והאדיקט של נאנט העניק הפסקת אש מנוהלת ולא שוויון אמיתי — ההגנות המרכזיות שלו הובטחו לשמונה שנים, לא לנצח. הוא היה חייל מעולה ופוליטיקאי טוב עוד יותר, ואף אחד מהם אינו מה שרוב האנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים גאונות. מה שמזכה במילה הוא שהוא ראה, לבדו בין בני דורו, שמדינה יכולה להיות מוחזקת יחד על ידי משהו אחר מאשר הסכמה.
מורשת
ב-14 במאי 1610 פרנסואה רבאיאק (François Ravaillac), קנאי קתולי, דקר את אנרי למוות בכרכרתו ברחובות פריז. הוא היה בן חמישים ושש. האירוניה מוחלטת: המלך שנהרג בגלל סובלנות כלפי פרוטסטנטים היה קתולי במשך שבע-עשרה שנים.
הוא הותיר את צרפת מאוחדת, סולבנטית ומשגשגת לאחר ארבעה עשורים של מלחמת אזרחים, בירוקרטיה מתפקדת, בירה בנויה מחדש, דריסת רגל קולוניאלית בקנדה, ושושלת בורבון שתשלוט במשך מאות שנים. נתיניו אסירי התודה העניקו לו את השם שההיסטוריה שמרה — אנרי הגדול. הוא נותר הדבר הנדיר ביותר בשושלת המלוכה הצרפתית: מלך שהצרפתים אהבו באמת.