אנרי-פרדריק אמייל: היומן שהאריך ימים יותר מבעליו
הוא פרסם שירה שאיש אינו זוכר וביקורת שאיש אינו קורא. הקריירה הפרופסורית שלו בז'נבה הייתה אכזבה שקטה, שנחסמה על ידי פלג שמעולם לא קיבל אותו. ובכל לילה במשך עשורים הוא חזר הביתה וכתב ביומן פרטי שלא פרסם, ואשר הפך אותו, לאחר מותו, לאחד הסופרים השווייצרים הנקראים ביותר באירופה. אנרי-פרדריק אמייל הוא סופר נדיר שהמוניטין שלו נשען כולו על עבודה שלא נועדה לאיש.
יתום הוגנוטי
אמייל נולד בז'נבה ב-27 בספטמבר 1821, למשפחה ממוצא הוגנוטי שנמלטה לשווייץ לאחר ביטול האדיקט של נאנט — שושלת של גולים דתיים, ורקע של רצינות פרוטסטנטית שעיצבו את צורת מחשבתו לצמיתות.
הוא איבד את שני הוריו בגיל צעיר. נראה שהאובדן ניתק אותו מהקשרים רגילים והניע אותו לנדוד. הוא טייל רבות, הכיר את המנהיגים האינטלקטואלים של אירופה, וערך מחקר מיוחד על הפילוסופיה הגרמנית בברלין — אז בירת העולם הפילוסופי, שעדיין התמודדה עם ההדף של הגל. הכשרה גרמנית זו העניקה לאמייל את אוצר המילים המושגי שלו, וניתן לומר, את הרגל חייו לבחון את תודעתו שלו כאילו הייתה אובייקט תחת זכוכית.
הפרופסור שאף אחד לא רצה
בשנת 1849, בגיל עשרים ושמונה, מונה אמייל לפרופסור לאסתטיקה באקדמיה של ז'נבה. בשנת 1854 הפך לפרופסור לפילוסופיה של המוסר. על הנייר, זו הייתה קריירה אקדמית מספקת בעיר בעלת מסורת אינטלקטואלית רצינית.
בפועל, זה היה מלכודת. המינויים הגיעו מהמפלגה הדמוקרטית של ז'נבה, וקבלתם ניכרה לצמיתות את הפלג האריסטוקרטי ששלט בפטרונות התרבותית של העיר. אמייל מצא את עצמו מותקן בקתדרה ובו בזמן מנודה מהחברה שהעניקה לקתדרות כאלה את משמעותן. הוא היה בתוך המוסד ומחוץ לעולם שאליו הוא שייך — בידוד שנמשך כל שארית חייו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בידוד זה הוליד את הJournal Intime (יומן אינטימי).
היומן הפרטי
ה-Journal Intime הוא תיעוד של חיים פנימיים שנשמר בהתמדה ובכנות יוצאי דופן: בחינה מתמשכת של מחשבה, מצב רוח, רצון, ספק והתבוננות עצמית, שנכתבה על ידי אדם שנסיבותיו החיצוניות הותירו לו מעט מאוד דברים אחרים לתאר. לאחר שפורסם לאחר מותו, הוא זכה למוניטין אירופי כמעט מיד. הוא מצא קוראים שזיהו בו משהו שהפרוזה הציבורית הבטוחה של התקופה לא יכלה להכיל — המרקם של מוח הצופה בעצמו ולא אוהב את כל מה שהוא רואה.
הקריירה האנגלית שלו החלה דרך שרשרת של שיפוט ספרותי. האקדמאי מארק פאטיסון הציע את התרגום; הסופרת הבריטית מרי אוגוסטה וורד — הסופרת גברת המפרי וורד — ביצעה אותו, והעניקה לאמייל קהל קוראים אנגלי שמעולם לא חיפש.
היומן התגלה כעמיד באופן בלתי צפוי כמסמך פסיכולוגי. הפילוסוף לודוביק דוגאס לקח את המונח "דה-פרסונליזציה" (depersonalization) — כיום אוצר מילים קליני סטנדרטי — מתוך רשומה של אמייל המתארת את התחושה של להיות "מחוץ לגופי... מנוכר, מנותק, רחוק". יומנאי פרטי בז'נבה של המאה התשע-עשרה תיאר, בדיוק רב מספיק כדי לתת לו שם, חוויה שהפסיכיאטריה תבלה את המאה הבאה בחקירתה.
העבודה שפורסמה
אמייל אכן פרסם בחייו. הוא הפיק מספר כרכים של שירה ומחקרים ביקורתיים על ארסמוס ועל מאדאם דה סטאל — שתי דמויות שהתאימו לו היטב: ההומניסט מתקופת הרנסאנס שסירב לנקוט עמדה במלחמת דת, והאישה הספרותית ממוצא ז'נבאי שהפכה את גלותה לסלון אינטלקטואלי אירופי. לא השירים ולא הביקורת הבטיחו את שמו. הרבה מאוחר יותר, בשנת 2004, פורסמה התכתבותו עם לואיז ויידר — אותה ראה כמוזה שלו — ופתחה צוהר נוסף לחיי הרגש שהיומן סבב סביבם.
מוות ואפיטף
אמייל מת בז'נבה ב-11 במאי 1881, בגיל חמישים ותשע, בעיר שמעולם לא עזב באמת. הוא נקבר בבית הקברות בקלארנס, בקנטון וו, על שפת אגם ז'נבה.
על מצבתו חרוטה שורה מהאיגרת אל הגלטים בצרפתית: "Celui qui sème pour l'esprit moissonnera de l'esprit la vie éternelle" — מי שזורע לרוח, יקצור מהרוח חיי נצח. עבור אדם שבילה את ערביו במילוי מחברות שאף מוציא לאור לא ביקש ואף קהל לא ציפה להן, זוהי טענה הולמת באופן יוצא דופן: הזריעה הייתה פרטית לחלוטין, והקציר הגיע רק לאחר שהלך לעולמו.