הנס בליקס: הפקח שאמר לא למלחמה
בינואר ובפברואר 2003, כאשר ארצות הברית גיבשה את התיק לפלישה לעיראק, אדם אחד עמד על דוכן מועצת הביטחון של האו"ם וסירב לתת לוושינגטון את המשפט שרצתה. הנס בליקס, ראש ועדת פיקוח הנשק של האו"ם, אמר למועצה כי צוותיו לא מצאו ראיות לנשק להשמדה המונית — ממצא שממשל בוש דחה והפלישה נמשכה בכל זאת, מה שהפך את הערכתו של בליקס, במבט לאחור, ל"לא" המשמעותי ביותר של הדיון שלפני המלחמה.
ממרצה למשפטים באופסלה לדיפלומט באו"ם
בליקס נולד ב-28 ביוני 1928 באופסלה, שוודיה. הוא בנה בסיס אקדמי רחב באופן יוצא דופן עבור דיפלומט, למד באוניברסיטת אופסלה, באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, השלים דוקטורט בקיימברידג', וקיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת סטוקהולם, שם לימד משפטים החל מ-1960. הוא נכנס לשירות הדיפלומטי השוודי זמן קצר לאחר מכן, הצטרף למשלחת שוודיה לעצרת הכללית של האו"ם ב-1961 ולוועידה לפירוק נשק בז'נבה בשנה שלאחר מכן, תפקידים שמילא עד סוף שנות ה-70. הוא הצטרף למשרד החוץ השוודי ב-1963, עלה לדרגת תת-שר לשיתוף פעולה בינלאומי לפיתוח עד 1976, וכיהן בקצרה כשר החוץ של שוודיה ב-1978 לפני שעבר לממשל גרעיני בינלאומי.
שבע-עשרה שנים בסבא"א
בליקס הוביל את הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) כמנכ"ל מ-1981 עד 1997, אחת הכהונות הארוכות בתפקיד. הדיווח של סבא"א עצמה על הנהגתו מזכה אותו בהובלת הסוכנות דרך אסון צ'רנוביל, חיזוק המסגרת המשפטית והבטיחותית הבינלאומית השולטת באנרגיה גרעינית, והתמודדות עם שניים ממשברי הפצת הגרעין המגדירים של התקופה: הפרות הבטיחות של צפון קוריאה, ומאוחר יותר, גילויים על תוכנית הנשק הגרעיני החשאית של עיראק. הפרק השני הפך לכתם אמיתי על הרקורד שלו. לאורך רוב שנות ה-80, הסוכנות של בליקס הבטיחה שוב ושוב לעולם שעיראק אינה מפתחת נשק גרעיני; לאחר מלחמת המפרץ ב-1991, פקחים אמריקאים מצאו ראיות לתוכנית גרעינית עיראקית חשאית משמעותית שהבטיחות של סבא"א החמיצה. זה היה כישלון של מערכת האימות עצמה שהוא בילה עשור בבנייתה, וזה עיצב את האופן שבו ממצאיו המאוחרים על עיראק התקבלו — ברצינות, אך גם בספקנות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מונה למרות התנגדות אמריקאית
במרץ 2000, למרות התנגדות מצד ארצות הברית, מונה בליקס ליו"ר המבצעי של ועדת הפיקוח, האימות והבדיקה של האו"ם (UNMOVIC) שהוקמה זה עתה, הגוף שהוטל עליו לחדש את פיקוח הנשק בעיראק לאחר הפסקה של מספר שנים. הפקחים חזרו לעיראק בנובמבר 2002 בעקבות החלטת מועצת הביטחון שדרשה שיתוף פעולה עיראקי. בינואר 2003 דיווח בליקס למועצה כי עיראק לא שיתפה פעולה במידה מספקת — ממצא שממשל בוש נאחז בו כתיקוף לפעולה צבאית, גם כאשר בליקס המשיך לטעון שהפיקוח זקוק ליותר זמן כדי להגיע למסקנה. הוא לחץ על המועצה לאורך פברואר ומרץ 2003 לקבל שבועות נוספים כדי להשלים את תהליך הפיקוח; ארצות הברית ובריטניה עברו לפלוש במקום זאת, ופתחו במלחמה ב-20 במרץ 2003, ללא אישור נוסף של המועצה.
הממצא שהגיע מאוחר מדי מכדי לשנות
עד יוני 2003, לאחר הפלישה, צוותיו של בליקס לא מצאו ראיות לנשק להשמדה המונית שהיה ההצדקה המרכזית לפלישה. הוא פרש מ-UNMOVIC ב-30 ביוני 2003, וסירב להאריך את כהונתו, ובשנה שלאחר מכן פרסם את פירוק עיראק מנשקה (2004), ספר זיכרונות המבקר בחריפות את החיפזון של ממשל בוש למלחמה ואת הטיפול שלו — ובתיאורו, עיוות — של ממצאי הפיקוח. הוא המשיך לעמוד בראש הוועדה העצמאית לנשק להשמדה המונית, גוף בינלאומי מבוסס שוודיה שבחן את מדיניות פירוק הנשק העולמית, והרחיב את התמקדותו בפיקוח על נשק גרעיני וכימי לקריירה שנייה כמדינאי ותיק של בקרת נשק.
מוניטין שנבנה על צדק תחת לחץ
מה שמבדיל את מעמדו הציבורי של בליקס מזה של רוב הדיפלומטים בדימוס הוא התזמון: הוא קיבל את החלטתו החשובה ביותר — שמאגרי הנשק להשמדה המונית של עיראק, הסיבה המוצהרת למלחמה, לא היו קיימים כפי שנטען — בפומבי, לפני הפלישה, בזמן שהממשלה החזקה בעולם לחצה עליו לומר אחרת. להיות מתוקף על ידי אירועים ולא על ידי מבט לאחור זה נדיר בדיפלומטיה בינלאומית, וזהו הבסיס למוניטין המאוחר שלו כמילה נרדפת לספקנות זהירה ומבוססת ראיות ברגע רווי בוודאות פוליטית נוחה. המעמד הזה הושג בעמל רב: לאורך חורף 2002 ואל תוך 2003, בליקס התמודד עם לחץ מתמשך מוושינגטון לספק דוח חד-משמעי יותר, גם כשהתעקש שהפקחים שלו זקוקים לשבועות נוספים בשטח לפני שניתן יהיה להתייחס לכל ממצא כסופי. הוא החזיק בקו הזה בפומבי, במושב אחר מושב של מועצת הביטחון, ברגע שבו עשיית זאת עמדה בניגוד ישיר לעמדה המוצהרת של התומכים העיקריים במלחמה.
מדוע הנס מכונה גאון
בליקס מוזכר כ"גאון" לעיתים רחוקות יותר בשל אינטלקט גולמי — אם כי הטווח האקדמי שלו על פני משפטים, דיפלומטיה ומדיניות גרעינית בקיימברידג', קולומביה וסטוקהולם הוא יוצא דופן באמת — מאשר בשל מיומנות מוסדית ספציפית: המשמעת להחזיק ממצא טכני וניתן לאימות יציב מול לחץ פוליטי עצום לומר משהו אחר. פרשנים, כולל פרופיל של מכון לואי שכינה אותו "איינשטיין של בקרת הנשק" ביום הולדתו ה-96, משתמשים במילה באופן רופף, יותר כמחווה לעקשנותו ולדיוקו מאשר לכל פריצת דרך תיאורטית יחידה — בליקס לא הפיק דוקטרינה או המצאה שעיצבו מחדש את תחום עבודתו כפי שהפיזיקאי שאליו הוא מושווה בבדיחות עיצב מחדש את שלו. טיעון הנגד הכנה הוא משמעותי ומגיע מהרקורד שלו עצמו: סבא"א תחת הנהגתו בילתה שנים בהבטחה שגויה לעולם שלעיראק אין תוכנית נשק גרעיני, כישלון שקדם ומסבך את התיקוף המאוחר שלו. הכישרון שלו, אם כן, אינו מקוריות מושגית אלא נכונות נדירה ומוכחת לדווח על ממצא טכני לא רצוי בכנות כאשר ההימור היה הגבוה ביותר — צורה של אומץ מוסדי יותר מאשר גאונות אינטלקטואלית, אם כי השניים מבולבלים לעיתים קרובות במבט לאחור.
מורשת
הקריירה של בליקס נקראת כעת כלימוד על העלויות של אי-אמון: ממצאיו מ-2003 היו מדויקים, אזהרותיו מפני חיפזון בלוח הזמנים של הפיקוח היו בעלות ראייה לעתיד, ואף אחד מהם לא שינה את התוצאה. הוא נותר נקודת התייחסות לאופן שבו גופי אימות בינלאומיים אמורים לתפקד — באופן מתודולוגי, ספקני ובלתי תלוי בתוצאות הפוליטיות שמעצמות גדולות רוצות שממצאיהם יתמכו בהן — גם כאשר, כפי שקרה ב-2003, עצמאות זו מתעלמים ממנה.