חנה דמסיו: הנוירולוגית שבנתה מחדש את גולגולתו של אדם מת במחשב
בשנת 1848, מנהל עבודה במסילת רכבת בשם פיניאס גייג (Phineas Gage) שרד מוט ברזל שחדר דרך גולגולתו והפך, כפי שפורסם, לאדם אחר – המקרה הקלאסי שצוטט במשך יותר ממאה שנה כהוכחה לכך שנזק לאונה המצחית עלול לשנות את האישיות. יותר מ-140 שנה לאחר מכן, חנה דמסיו התיישבה עם גולגולתו המשומרת של גייג ומחשב, שחזרה את המסלול המדויק של אותו מוט במרחב תלת-ממדי, והפכה פיסת פולקלור רפואי מהמאה התשע-עשרה לנקודת נתונים מדויקת מספיק כדי שנוירולוגים יתווכחו עליה מאז.
הכשרה בליסבון
חנה דמסיו קיבלה את התואר שלה ברפואה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ליסבון (University of Lisbon) בשנת 1969, שם גם השלימה הכשרה קלינית מתמחה בנוירולוגיה ובנוירואנטומיה – הבסיס הקליני הישיר שלימים יבדיל את מחקרי ההדמיה שלה מגישות טכניות גרידא לסריקת מוח. בפורטוגל היא החלה את השותפות המקצועית והאישית ארוכת השנים שלה עם עמיתה למקצוע, מדען המוח אנטוניו דמסיו (Antonio Damasio), שיתוף פעולה שיתקיים במקביל לאורך שאר הקריירות של שניהם, כאשר כל אחד בונה לעצמו מוניטין מדעי עצמאי תוך שהם כותבים יחד עבודות פורצות דרך.
איווה: בניית קריירה בהדמיה מהיסוד
דמסיו הצטרפה לאוניברסיטת איווה (University of Iowa) בשנת 1977, שם נשארה כמעט שלושה עשורים, כשהיא עולה בדרגות ממדריכה לפרופסור מכובדת ומנהלת מעבדות מחקר מרובות. באיווה, לאורך שנות ה-80 וה-90, היא פיתחה ושכללה שיטות לשימוש בטומוגרפיה ממוחשבת ומאוחר יותר ב-MRI למיפוי המיקום וההיקף המדויקים של נגעים מוחיים בקרב מטופלים חיים – עבודה שסייעה לבסס את הנוירו-הדמיה מבוססת הנגעים ככלי מדעי קפדני ולא כתוספת תיאורית גסה לנוירולוגיה קלינית. ספרי הלימוד שלה מתקופה זו, כולל Lesion Analysis in Neuropsychology ו-Human Brain Anatomy in Computerized Images, הפכו להתייחסויות סטנדרטיות בתחום, ותרגמו את מומחיותה הקלינית והטכנית לחומרי הדרכה לדור של מדעני מוח שהלכו בעקבותיה.
שובו של פיניאס גייג
עבודת המחקר הידועה ביותר של דמסיו היא מחקרה משנת 1994, שפורסם בכתב העת Science תחת הכותרת "שובו של פיניאס גייג: רמזים על המוח מגולגולתו של מטופל מפורסם". בעבודה על גולגולתו האמיתית של גייג, שנשמרה באוסף מוזיאון בבוסטון מאז מותו, בנה צוותה של דמסיו מודל ממוחשב על ידי עיוות התמונה הדיגיטלית של גולגולת רגילה כדי להתאים אותה למדידות הספציפיות של גייג ולפצעי הכניסה והיציאה הידועים מתאונתו בשנת 1848. לאחר מכן הם מידלו מסלולים אפשריים מרובים עבור מוט הברזל שעבר בראשו, ובחנו כל נתיב מועמד מול הנזק האנטומי המתועד עד שצמצמו שבעה מסלולים סבירים ראשוניים לחמישה, והגיעו למסקנה הסופית שהנזק היה מרוכז רחוק יותר קדימה וימינה מכפי שהפרשנויות הקודמות של המקרה הניחו, עם מעורבות של שתי המיספרות המוח – תמונה אנטומית מדויקת יותר ממה שהייתה קיימת אי פעם עבור אחד המקרים המצוטטים ביותר בהיסטוריה של מדעי המוח. מחברי המחקר היו גלויים לגבי מגבלתו המרכזית: השחזור הניח בהכרח שהאנטומיה המוחית האינדיבידואלית של גייג, והלוקליזציה של תפקודיה, תואמות לממוצעים באוכלוסייה במידה מספקת כדי שהמודל יהיה בעל משמעות, הנחה שלא ניתן לאמת באופן עצמאי עבור מטופל שמת בשנת 1860.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שותפות מדעית מקבילה
לצד מחקריה העצמאיים, בנתה דמסיו שותפות מדעית ארוכת טווח ופורייה באופן יוצא דופן עם בעלה, אנטוניו דמסיו, וניהלה יחד איתו את מכון המוח והיצירתיות של אוניברסיטת דרום קליפורניה (USC) לאחר ששניהם עברו מאיווה ל-USC בשנת 2005. עבודתם המשותפת משתרעת על התנהגות חברתית, התפתחות קוגניטיבית בילדים, הבסיס העצבי של התודעה והתהליכים העומדים בבסיס היצירתיות באמנות, במדע ובטכנולוגיה – תיק מחקר רחב יותר מההתמחות בהדמיה של כל אחד מבני הזוג בנפרד, שנבנה על ידי שילוב מומחיותה בנוירו-הדמיה מבנית עם עבודתו התיאורטית על רגשות וקוגניציה. תרומותיהם המשותפות והנפרדות למדעי המוח הוכרו יחד עם פרס פסואה (Prémio Pessoa) של פורטוגל בשנת 1992.
מאיווה ל-USC
באוניברסיטת דרום קליפורניה, דמסיו מחזיקה בדרגת פרופסור אוניברסיטאי – הבחנה השמורה לאנשי סגל שעבודתם חוצה ומחברת בין דיסציפלינות אקדמיות מרובות – לצד התואר פרופסור דנה דורנסייף למדעי המוח, והיא מנהלת את מרכז דנה ודיוויד דורנסייף להדמיה במדעי המוח הקוגניטיביים. היא שומרת גם על פרופסורה נלווית מכובדת באיווה, ובכך משמרת קשר מוסדי רשמי לאוניברסיטה שבה נבנתה קריירת ההדמיה שלה. בשנים האחרונות מחקריה התרחבו לתחומים חדשים, כולל עבודה המדגימה השפעות מדידות של אימון מוזיקלי על המוח המתפתח.
תארים והוקרה
דמסיו מחזיקה בתארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ליסבון (2001), אוניברסיטת RWTH אאכן (2002), המכון הטכנולוגי הפדרלי של לוזאן (2011), והאוניברסיטה הפתוחה של קטלוניה, בנוסף לפרס פסואה המשותף. היא עמיתה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאיגוד הנוירולוגי האמריקאי, וקיבלה את פרס ז'אן-לואי סיניורה במדעי המוח הקוגניטיביים. תפוקת הפרסומים שלה נושאת פרופיל ציטוטים גבוה באופן יוצא דופן עבור מדענית מוח פעילה – מדד ה-h-index שלה ב-Google Scholar עולה על 110 עם יותר מ-100,000 ציטוטים בסך הכל, עדות לכך ששיטות ההדמיה שלה אומצו ככלים סטנדרטיים ברחבי התחום ולא נותרו כטכניקה מיוחדת.
מדוע חנה נחשבת לגאונה
הטיעון לגאונות נשען על תרומה מתודולוגית ספציפית ולא על הברקה תיאורטית בודדת: דמסיו הוציאה את מחקר הנגעים המוחיים מתחום התיאור הקליני הגס והעניקה לו דיוק חישובי, בנתה כלים המאפשרים לחוקרים לאתר נזק במרחב אנטומי תלת-ממדי ברמת קפדנות שהתחום לא נהנה ממנה קודם לכן. השחזור שלה למקרה של פיניאס גייג הוא ההדגמה הציבורית הברורה ביותר למיומנות זו – מקרה בוחן בן למעלה ממאה שנה, שזכה להתייחסות של דורות של ספרי לימוד במונחים אימפרסיוניסטיים, הפך פתאום לבדיק וספציפי. העובדה שהשיטות וספרי העזר שלה הפכו לחומר הדרכה סטנדרטי בנוירופסיכולוגיה, במקום להישאר התמחות אישית, היא ההוכחה החזקה ביותר לכך שעמיתיה ראו בטכניקה הבסיסית פריצת דרך משמעותית לתחום ולא רק עבודה מיומנת.
המגבלה הכנה על הטענה היא שעבודתה המפורסמת של דמסיו עצמה, כולל המאמר על גייג, כנה בצורה דקדקנית לגבי הגבולות של מה ששחזור נגעים יכול באמת לקבוע: הוא מסיק אנטומיה סבירה מממוצעים של אוכלוסייה, לא ממדידה ישירה של המוח האינדיבידואלי המדובר, והמאמר מסמן במפורש הנחה זו כמקור לאי-ודאות במקום לטייח אותה. הגאונות שלה, במילים אחרות, נראית פחות כמו פריצת דרך תיאורטית יחידה ויותר כמו קפדנות מתודולוגית מתמשכת, המיושמת בעקביות לאורך קריירה ארוכה וגוף מחקר גדול, גדל ומרבה ציטוטים שנכתב במשותף – צורה של הישג הבנויה על משמעת ודיוק לא פחות מאשר על כל הברקה בודדת של השראה.
מורשת
שיטות מיפוי הנגעים של חנה דמסיו נותרות בסיסיות לאופן שבו נוירופסיכולוגיה מאתרת וחוקרת נזק מוחי בקרב מטופלים חיים, ושחזור המקרה של פיניאס גייג עדיין מהווה את נקודת ההתייחסות המצוטטת בכל פעם שהמקרה עולה מחדש בדיון המדעי או הציבורי. השותפות שלה עם אנטוניו דמסיו שנמשכה שלושה עשורים, המשתרעת על פני איווה ו-USC, עומדת כאחד משיתופי הפעולה המחקריים הפוריים ביותר בתחום מדעי המוח בין בעל ואישה, לאחר שעזרה לבסס את מכון המוח והיצירתיות כמרכז מוביל לחקר הבסיס העצבי של התנהגות אנושית.