האלדור לקסנס: האיש שכתב מחדש את איסלנד
בשנת 1923 כרע איסלנדי בן עשרים ואחת במנזר בנדיקטיני בקלרוו, לוקסמבורג, קיבל טבילה קתולית, והעניק לעצמו שם חדש: קילג'אן, על שם קדוש מעונה אירי, ולקסנס, על שם החווה שבה סבתו גידלה אותו. שש שנים לאחר מכן הנזיר לעתיד היה בלוס אנג'לס, רודף אחרי עבודת תסריטאות והופך לסוציאליסט. שלושים ושתיים שנים לאחר מכן הוא אסף את פרס נובל לספרות. השם היה הדבר היחיד בו שנשאר קבוע.
הארכיון של הסבתא
הוא נולד כהאלדור גודיונסון ברייקיאוויק ב-23 באפריל 1902. בגיל שלוש עברה המשפחה לחווה בלקסנס, בקהילת מוספלסבייר, והדמות המכרעת בילדותו התבררה כסבתו, גודני קלאנגסדוטיר, ששרה לו שירים עתיקים וסיפורים מהעבר הפגאני והקתולי כאחד. הוא למד בבית ספר טכני ברייקיאוויק בשנים 1915–16 וסיים את הליצאום של רייקיאוויק ב-1918. עד גיל שבע-עשרה הוא פרסם רומן, Barn náttúrunnar (ילד הטבע, 1919), ועזב את האי לאירופה, שם נתקל חזיתית באקספרסיוניזם ובתסיסה המודרניסטית של גרמניה וצרפת.
קלרוו, וצוק מעל המישור
בשנת 1922 עבר לקסנס למנזר סן-מוריס וסן-מור בקלרוו והחל ללמד את עצמו צרפתית, לטינית, תיאולוגיה ופילוסופיה. טבילה ואישור הגיעו ב-1923, יחד עם השם החדש ותקופה בקבוצות תפילה שפעלו למען המרה מחודשת של המדינות הנורדיות. ספרי דבקות יצאו מזה — Undir Helgahnúk (1924), Kaþólsk viðhorf (1925) — אך כך גם הרומן שסיים את חניכותו. Vefarinn mikli frá Kasmír (האורג הגדול מקשמיר, 1927) משך מהמבקר קריסטיאן אלברטסון ביקורת שנקראת כיום כנבואה: "סוף סוף, סוף סוף, רומן גדול שמתנשא כמו צוק מעל המישור של השירה והסיפורת האיסלנדית העכשווית! איסלנד זכתה בענק ספרותי חדש — חובתנו לחגוג את העובדה בשמחה!"
הוליווד, רעב והפנייה שמאלה
הוא בילה בין 1927 ל-1929 בארצות הברית, הרצה על איסלנד וניסה, ללא הצלחה, למכור את עצמו להוליווד כתסריטאי. מה שלקח הביתה במקום זה היה פוליטיקה. הוא לא הפך, כפי שניסח זאת, לסוציאליסט באמריקה מלימוד מדריכי סוציאליזם אלא מצפייה במובטלים הרעבים בפארקים. ההמרה עלתה לו ביוקר. ב-1929 הופיע מאמר שלו שתוקף את אמריקה בעיתון הקנדי Heimskringla; הוא נעצר והדרכון שלו נלקח, ונדרשו אפטון סינקלייר והאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות כדי לבטל את האישומים. Alþýðubókin (ספר העם, 1929) נשא את האמונה החדשה. ב-1930 הוא חזר הביתה והחל את עשרים שנות העבודה שעליהן נשען כל השאר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשרים שנה במלוא העוצמה
סאלקה ואלקה (1931–32) עקבה אחרי נערת דייגים דרך כפר חוף; שום יופי בה לא מורשה להתקיים כקישוט, ציין ה-Evening Standard ב-1936, ובכל זאת הספר "מלא מתחילתו ועד סופו ביופי של שלמותו". Sjálfstætt fólk (אנשים עצמאיים, 1934–35) הציב את גאוותו ההרסנית של כבשי רועים במרכז אפוס לאומי ומאז כונה אחד הספרים הטובים ביותר של המאה העשרים. ארבעת החלקים של Heimsljós (אור העולם, 1937–40), הבנויים סביב משורר עם איסלנדי, נותרו בחירתם של מבקרים רבים כיצירתו החשובה ביותר. Íslandsklukkan (פעמון איסלנד, 1943–46) הוא כנראה הרומן האיסלנדי המשמעותי ביותר של העשור שלו, סיפור על ניצול קולוניאלי ורצונו העיקש של עם סובל. Atómstöðin (תחנת האטום, 1948) עסק בבסיס האמריקאי בקפלאוויק וברייקיאוויק שנעקרה ממקומה על ידי מפולת של זהב זר; ייתכן שזה זיכה את ספריו ברשימה שחורה שקטה באמריקה.
הסאגות, הכתיב ואולם בית המשפט
אף סופר מודרני לא עבד קרוב יותר לסאגות האיסלנדיות, ואף אחד לא ניהל יותר קרבות עליהן. מסוף שנות ה-30 הוא כתב בכתיב אידיוסינקרטי משלו, קרוב יותר לאופן שבו איסלנדית מדוברת מאשר כתיב סטנדרטי מאפשר — שכבה של הפרוזה שלו שנעלמת בתרגום. לאחר מכן הוא הוציא מחדש את הסאגות עצמן בכתיב מודרני, כולל מילים חדשות: Laxdæla ב-1941, Hrafnkatla ב-1942, Brennunjáls saga ו-Alexanders saga ב-1945, Grettis saga ב-1946. שמרנים היו מזועזעים, ו-Hrafnkatla הביא לתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים; הוא זוכה כאשר החוק עצמו נקבע כפוגע בחופש העיתונות. Gerpla (1952) היה שיא הוויכוח — הישג עוצמתי בצורה יוצאת דופן דווקא בגלל שסירב להעביר את הסאגה למפתח מודרני, תוך שמירה על קשר הדוק לסגנון העתיק.
הפוליטיקה שהוא לא יכול היה לחמוק ממנה לגמרי
לקסנס נסע לברית המועצות ב-1938, ישב דרך משפט העשרים ואחד, וכתב באהדה על התרבות הסובייטית ב-Gerska ævintýrið. הוא עמד בראש MÍR, האגודה התרבותית איסלנד-ברית המועצות, ולקח את פרס הספרות של מועצת השלום העולמית ב-1952. הדיכוי בהונגריה ב-1956 שבר את הכישוף; הוא מעולם לא קשר את עצמו לצמיתות לשום דוגמה. הנובל הגיע ב-1955, "על כוחו האפי החי, שחידש את אמנות הנרטיב הגדולה של איסלנד". בהציגו אותו, אליאס וסן כינה אותו צייר מצוין של נופי איסלנד ומצא את מקור העבודה בחמלה, תוך ציון שקנאותו לשאלות חברתיות איימה לעיתים על האמנות. לקסנס ענה בהוראת סבתו: לעולם לא להזיק ליצור חי, ולהציב את העניים, הענווים והשפלים של עולם זה מעל כל האחרים. ב-1957 הוא סייר בעולם כשגריר הלא-רשמי של איסלנד; פרס סונינג הגיע ב-1969.
מדוע האלדור מכונה גאון
הטענה היא לשונית ביסודה. הכישרון של לקסנס היה למקצב — החזקת תחביר סאגה, דיבור איכרים, למידה כנסייתית ואירוניה מודרניסטית בתוך משפט אחד מבלי שהתפרים ייראו, ועשיית זאת לאורך רומנים, שירים, מחזות, מאמרים ותרגומים במשך שישים שנה. הביטוי של ועדת הנובל, "כוח אפי חי, שחידש את אמנות הנרטיב הגדולה של איסלנד", מציין את ההישג בדיוק: לא המצאה מכלום אלא הרכבה חיה של המאה ה-13 על המאה ה-20. קריסטיאן אלברטסון כינה אותו ענק ספרותי בגיל עשרים וחמש, והריצה הבלתי פוסקת מ-1931 עד 1951 היא ההוכחה.
הטיעון הנגדי אמיתי, וחלק ממנו נאמר בטקס הפרס, שבו וסן אמר בקול שהתשוקה הפוליטית הפריעה לעיתים לצד האמנותי של העבודה. הספר מ-1938 שמשבח את משפטי הראווה במוסקבה אינו כישלון של כישרון אלא של שיקול דעת, שנעשה באופן אישי, עם הראיות מולו. רפורמת הכתיב הפונטי שלו לא שכנעה איש ומתה איתו. וחלק מהקומה שלו הוא מבני: הוא היה הערוץ היחיד שדרכו שפה של כמה מאות אלפי דוברים הגיעה לספרות העולם, מה שמגדיל את מי שעומד בה. מה שהוא לא היה הוא הוגה שיטתי. הגאונות כאן היא מילולית ואסימילטיבית — אוזן, טווח וסיבולת — לא דוקטרינרית, והוא שינה דוקטרינות בערך באותו אופן שאנשים אחרים מחליפים כתובות.
גליופרסטיין
בשנת 1945 הוא ואשתו השנייה, אודור סביינסדוטיר, עברו לבית שנבנה לאחרונה בשם גליופרסטיין ליד מוספלסבייר; היא ניהלה את משק הבית, עבודת המזכירות והעניינים העסקיים; הוא כתב שם עד סוף ימיו. הוא עבד עד שנות ה-80, והפיק זיכרונות והמאמר האקולוגי Hernaðurinn gegn landinu (המלחמה נגד הארץ, 1970). מחלת האלצהיימר לקחה אותו בסוף; הוא מת בבית אבות ב-8 בפברואר 1998, בגיל תשעים וחמש. גליופרסטיין הוא כיום מוזיאון מדינתי, ופסטיבל הספרות של רייקיאוויק מעניק פרס דו-שנתי על שמו. התחייה בשפה האנגלית — פעמון איסלנד (2003), האורג הגדול מקשמיר (2008), Wayward Heroes (2016), סאלקה ואלקה חדש (2022) — מציעה שהצוק שאלברטסון ראה עדיין עומד.