היילה סלאסי הראשון: הקיסר האחרון של אפריקה
ב-12 במאי 1936 עמד אדם קטן ומזוקן בפני עצרת חבר הלאומים בז'נבה והאשים את איטליה בהטלת נשק כימי על מטרות צבאיות ואזרחיות כאחד. הוא דיבר אמהרית. הוא היה דובר צרפתית רהוטה ויכול היה להשתמש בה; הבחירה בשפתו שלו הייתה העניין. ארצו כבר נפלה, צבאו הושמד, והגוף שאליו פנה לא יעשה דבר. הנאום זכור בכל מקרה, כי זו הייתה הפעם הראשונה שריבון אפריקאי העמיד את מצפונה של אירופה למשפט בבניין של אירופה עצמה.
טפארי מקונן
הוא נולד כליג' טפארי מקונן ב-23 ביולי 1892 באג'רסה גורו שבמחוז הררגיה, בנו של ראס מקונן וולדה מיקאל ושל וויזרו ישמבט עלי, שמוצאה היה אורומו וסילטה. את השכלתו בהרר קיבל משני מורים יוצאי דופן: אבא שמואל וולדה כהן, נזיר קפוצ'ין אתיופי, וד"ר ויטליאן, מנתח מגוואדלופ.
הוא מונה לדג'אזמץ' של גארה מולאטה בגיל שלוש-עשרה, בנובמבר 1905. לאחר הדחתו של ליג' ייאסו הוא הוכרז כיורש העצר וריג'נט מיופה כוח ב-27 בספטמבר 1916, תחת הקיסרית זאודיתו, והוכתר כלאול-ראס בפברואר שלאחר מכן. במשך ארבע-עשרה שנים הוא משל בשמו של מונרך אחר, מה שמהווה חניכות שימושית בסבלנות.
הצטרפות לעולם
בשנת 1923 הוא הבטיח את קבלתה של אתיופיה לחבר הלאומים, תוך הבטחה למגר את העבדות בתמורה — הבטחה שנותרה במידה רבה לא מקוימת, עם כ-2 מיליון עבדים שעדיין היו במדינה בתחילת שנות ה-30. ב-1924 הוא סייר באירופה ובלבנט, מירושלים ואלכסנדריה ועד פריז, לונדון, סטוקהולם וז'נבה, תוך חלוקת אריות לראשי מדינות בדרך.
זאודיתו מתה ב-1930. הוא הוכתר כנגוסה נגסט, מלך המלכים, ב-2 בנובמבר, כשהוא נוטל את שם המלוכה היילה סלאסי הראשון בטקס שמשך בני מלוכה מכל העולם ועלה למעלה משלושה מיליון דולר. ב-16 ביולי 1931 הוא העניק לאתיופיה את החוקה הכתובה הראשונה שלה, שהקימה בית מחוקקים דו-בתי — ומיקמה את הכוח הריבוני בחוזקה בבית הקיסרי.
פלישה וגלות
תקרית ולוול בדצמבר 1934 נתנה למוסוליני את עילתו. איטליה פלשה באוקטובר 1935. כוחות אתיופיים פתחו במתקפת חג המולד ואז הושמדו בטמביין, אמבה ארדאם, שירה ולבסוף במאיצ'ו ב-31 במרץ 1936, תחת הפצצות אוויריות וגז רעיל. היילה סלאסי עזב את המדינה ב-2 במאי לסומלילנד הצרפתית ואז לירושלים, ואחרי ז'נבה התיישב באנגליה, בעיקר בבית פיירפילד בבאת', שם כתב אוטוביוגרפיה בת 90,000 מילים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא חצה בחזרה לאתיופיה מסודאן ב-18 בינואר 1941, בתיאום עם כוח גדעון בהובלת הבריטים, ונכנס מחדש לאדיס אבבה ב-5 במאי — חמש שנים בדיוק מאז שהאיטלקים צעדו פנימה. הוראתו הראשונה לעמו הייתה לא להשיב על זוועות האיטלקים באותו מטבע.
האוטוקרט המודרניזטור
הוא אישר את ביטולה החוקי של העבדות ב-27 באוגוסט 1942, עם עונש מוות לסחר בעבדים. ב-1955, ביובל הכסף שלו, חוקה מתוקנת הפכה את הבית התחתון לנבחר תוך השארת הסמכות הקיסרית על כנה. ב-1959 הוא השיג אוטוקפליה לכנסייה האורתודוקסית האתיופית, והאבונה שלה הועלה לדרגת פטריארך-קתוליקוס.
בחוץ לארץ מעמדו המשיך לעלות. הוא היה ראש המדינה האפריקאי היחיד בהלווייתו של ג'ון פ. קנדי בנובמבר 1963. באותה שנה הוא עמד בראש הקמת ארגון האחדות האפריקאית באדיס אבבה והפך ליושב ראש הראשון שלו, כשהוא מכהן שוב מ-1966 עד 1967. הוא עזר לתווך את הסכמי במקו עם מודיבו קייטה ממלי, מה שסיים את מלחמת הגבול בין מרוקו לאלג'יריה, וב-1964 העלה את הרעיון של ארצות הברית של אפריקה.
בבית הקרקע רעדה. ב-13 בדצמבר 1960, בזמן שהיה בברזיל, המשמר הקיסרי הכריז על בנו אספה ווסן כקיסר; כוחות סדירים דיכאו את ההפיכה, אך הפרק סימן את הרגע שבו אתיופים החלו להטיל ספק בגלוי בזכותו של מלך למשול ללא הסכמה. רפורמת הקרקעות נתקעה מול האצולה והכמורה. תוכניות מיסוי פרוגרסיביות ב-1942 וב-1966 נכשלו מאותה סיבה. המדינה נשארה, בביטוי שמשתמשים בו היסטוריונים, חצי-פיאודלית, כשנטל המס נופל על האיכרים.
הנפילה
בין 1972 ל-1974 רעב הרג בין 40,000 ל-80,000 בני אדם, בעיקר בוולו ובחלקים מתיגראי. הדיווחים חלוקים בשאלה כמה הקיסר ידע; מה שבטוח הוא שכאשר טלוויזיה זרה הראתה זאת, אמינות הממשלה קרסה. פברואר 1974 הביא מהומות אינפלציה שהותירו חמישה הרוגים, ואז מרד צבאי שהחל באסמרה; ראש הממשלה אקלילו הבטה-וולד התפטר ב-27 בפברואר.
הדרג הדיח אותו ב-12 בספטמבר 1974. הוא נהרג בארמון היובל באדיס אבבה ב-27 באוגוסט 1975 — עובדה שהוסתרה עד 1994, כשהסיבה המוצהרת היא חנק. הוא נקבר לבסוף בקתדרלת השילוש הקדוש ב-5 בנובמבר 2000.
מדוע היילה מכונה גאון
המילה אינה משמשת לגביו במקורות אלו, והתיאור הכנה של כישרונו הוא דיפלומטי ולא אינטלקטואלי. מה שהיה לו, במידה יוצאת דופן, היה היכולת לקרוא מבנים בינלאומיים ולהציב מדינה חלשה בצורה מועילה בתוכם, שנים לפני התוצאות.
החברות בחבר הלאומים ב-1923 היא המקרה הברור ביותר. אתיופיה לא הרוויחה דבר מיידי; היא קיבלה על עצמה התחייבות בנושא עבדות שלא הייתה לה כוונה לקיים במהירות. אך החברות הפכה את הריבונות האתיופית מעובדה מקומית לעובדה בינלאומית, ושלוש-עשרה שנים לאחר מכן זה מה שאפשר לו לעמוד בז'נבה ולאלץ את המעצמות הגדולות לתעד את כישלונן שלהן. המערכה הצבאית אבדה; הטיעון ניצח, והוא הדהד לאורך תהליך הדה-קולוניזציה. אותו אינסטינקט בנה את ארגון האחדות האפריקאית עם מטהו בבירתו, מה שהפך את אדיס אבבה למרכז הדיפלומטי של יבשת שלא היה לו עוד הכוח להנהיג.
הטיעון הנגדי כבד ואין לרכך אותו. ארגון Human Rights Watch תיאר את שלטונו כאוטוקרטי ולא ליברלי; שנותיו המאוחרות ראו תנאי כלא גרועים ועינויים של מתנגדים פוליטיים. החוקות שלו עשו מודרניזציה לצורת הממשל תוך שמירה על כוחו שלו. הוא דיכא את תנועת הרארי לאחר המרד של 1948; שפת האורומו הושמטה לפי הדיווחים מהחינוך והמינהל; מתיישבים אמהרים הועברו לדרום. רפורמת הקרקעות, השינוי שאתיופיה הייתה זקוקה לו ביותר, מעולם לא הגיעה, ורעב הרג עשרות אלפים בזמן שהארמון הביט הצידה. חלק גדול מהמיסטיקה הגלובלית שלו נשען על אמונתה של תנועת הראסטפארי באלוהותו — אמונה שהוא מעולם לא קיבל, ונשאר נוצרי אורתודוקסי עד הסוף.
מורשת
הוא היה הקיסר האחרון של שושלת שטענה למוצא משלמה, והמנהיג האפריקאי הראשון שהמוניטין שלו נוצר בזירה הבינלאומית ולא הלאומית. מעמדה הבלתי-קולוניאלי של אתיופיה, שהוגן בז'נבה ושוקם ב-1941, הפך לעוגן סמלי לתנועות לאומיות שחורות מקינגסטון ועד אקרה. ארגון האחדות האפריקאית שהוא כינס ב-1963 היה האב הקדמון הישיר של האיחוד האפריקאי של ימינו, שעדיין ממוקם בעיר שבה הוא בנה אותו. ואותו אדם הוא, בו-זמנית, הקיסר שסירובו לרפורמה בקרקעות הוליד את המהפכה שהרגה אותו — שתי העובדות שייכות לאותו משפט.