הייפא אל-מנסור: בימוי מתוך טנדר
כדי לביים את השחקנים שלה ברחוב ציבורי בריאד, הייפא אל-מנסור (Haifaa al-Mansour) נאלצה להסתתר. חוקי ההפרדה המגדרית בערב הסעודית מנעו ממנה לעמוד בגלוי בקרב צוות הפקה מעורב, ולכן במשך חלק ניכר מצילומי הסרט וואג'דה (Wadjda) — הסרט העלילתי הראשון שצולם כולו בתוך הממלכה — היא ביימה באמצעות מכשיר קשר מתוך טנדר חונה, כשהיא צופה בשחקנים שלה על גבי צג, שכן לא הותר לה להיראות כשהיא מפקחת על גברים בפומבי. פתרון לוגיסטי יחיד זה ממצה את הקריירה כולה שלה: יוצרת קולנוע שהפכה להרגל למצוא דרך ליצור את הסרט בכל מקרה.
ילדות ללא בתי קולנוע
הייפא אל-מנסור נולדה ב-10 באוגוסט 1974 באל-חסא, ערב הסעודית, השמינית מבין שנים-עשר ילדים במשפחה שאביה, המשורר עבד אל-רחמן מנסור (Abdul Rahman Mansour), ניהל בליברליות יוצאת דופן לאזור. האב הוא זה שחשף אותה לקולנוע כילדה, מתנה משמעותית במיוחד בהתחשב בכך שערב הסעודית אסרה על בתי קולנוע ציבוריים באופן מוחלט בין השנים 1983 ל-2018 — משמע שאל-מנסור גדלה כשהיא צופה בסרטים אך ורק באמצעות קטלוגים של ספריות וידאו ובטלוויזיה, ללא אפשרות לראות אי פעם סרט מוקרן באולם קולנוע במדינתה. היא למדה ספרות השוואתית באוניברסיטה האמריקאית בקהיר לפני שזכתה במלגת "אנדוור" (Endeavor) להשלמת תואר שני בלימודי קולנוע באוניברסיטת סידני שבאוסטרליה — מסלול שהוביל אותה דרך תרבויות הקולנוע של שתי מדינות אחרות לפני שהייתה לה הזדמנות לבנות אחת כזו במדינתה שלה.
ממשרד חברת נפט לסרטים קצרים
לאחר סיום לימודיה, אל-מנסור עבדה במחלקת התקשורת של חברת נפט ולימדה אנגלית, כשהיא תומכת בעצמה במשרות קונבנציונליות בעוד שהיא יוצרת סרטים קצרים וסרטים דוקומנטריים בשעות הפנאי שלה במהלך סוף שנות ה-90 ושנות ה-2000 — עבודה שלא הייתה לה תשתית תעשייתית רשמית שתתמוך בה, שכן לא הייתה מערכת הקרנה מסחרית מתפקדת של קולנוע בערב הסעודית באותה עת. חניכות מאולתרת וממומנת-עצמית זו הכינה אותה לאלתור הגדול הרבה יותר שדרש הסרט וואג'דה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וואג'דה: הסרט הסעודי הראשון
וואג'דה (2012), סיפורה של נערה צעירה הנחושה לקנות ולרכוב על אופניים בחברה המסויגת מכך, הפך לסרט העלילתי באורך מלא הראשון שצולם כולו בתוך ערב הסעודית, הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים של ונציה, ונבחר כהגשה הראשונה אי פעם של המדינה לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הוא המשיך לזכות בפרס באפט"א (BAFTA) לסרט הטוב ביותר שאינו בשפה האנגלית בשנת 2014 וקיבל פרס הוקרה מיוחד ב-CineEurope בשנת 2018. הסרט, שנוצר תחת מגבלות ישירות של הפרדה מגדרית — כשאל-מנסור מביימת מתוך טנדר במיקומי חוץ מסוימים כדי להימנע מלהיראות מנחה חברי צוות גברים בציבור — הפך להישג אסתטי ובאופן בלתי נמנע, גם למסמך של התנאים שבהם נאלץ להיווצר.
בניית קריירה בינלאומית
אל-מנסור המשיכה אחרי וואג'דה בעבודה בשפה האנגלית, ביימה את מרי שלי (Mary Shelley, 2017), דרמה ביוגרפית על חייה הצעירים של מחברת פרנקנשטיין, ופרק בסדרת הטלוויזיה של שואוטיים ציפור אלוהים הטובה (The Good Lord Bird, 2020). היא חזרה לעיסוק בנושאים סעודיים עם הסרט המועמדת המושלמת (The Perfect Candidate, 2019), העוסק ברופאה המתמודדת לתפקיד מוניציפלי, שנוצר בתמיכת מועצת הקולנוע הסעודית שהוקמה זה מכבר והתחרה על פרס אריה הזהב בוונציה — סגירת מעגל סמלית, בהתחשב בכך שבתי הקולנוע הסעודיים נפתחו מחדש רק שנה קודם לכן. פרויקט מאוחר יותר שלה, מיס גמל (Miss Camel), זכה בפרס יוצר הסרט של IWC ובמענק של 100,000 דולר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של דובאי, תחת חבר שופטים בראשות קייט בלאנשט.
הכרה מעבר לקולנוע
השפעתה של אל-מנסור זכתה להכרה גם מחוץ לתעשיית הקולנוע: בשנת 2019 העניק לה הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס את פרס הקריסטל על מנהיגות בטרנספורמציה תרבותית ברחבי העולם הערבי, כשהוא מתייחס לקריירה הקולנועית שלה כמנוע לשינוי חברתי ולא רק כאמנותית. היא כיהנה כחברה בחבר השופטים של מדור "מבט מסוים" בפסטיבל קאן בשנת 2015, והצהירה בעקביות בראיונות כי בעוד שסרטיה מתמקדים בחוויית הנשים, כוונתה שהם ידברו על דילמות אנושיות רחבות יותר של אוטונומיה ומגבלות חברתיות, ולא ישמשו כיצירות הסברה העוסקות במגדר בלבד. היא נשואה לדיפלומט האמריקאי בראדלי נימן (Bradley Niemann), והמשפחה מחלקת את חייה בין ארצות הברית למפרץ.
מדוע הייפא נחשבת לגאון
הטיעון בעד אל-מנסור נשען פחות על חדשנות פורמלית או סגנונית ויותר על אינטליגנציה יוצאת דופן לפתרון בעיות שהופעלה בתנאים שכמעט אף במאי קולנוע עובד אחר לא נאלץ להתמודד איתם: יצירת סרט עלילתי ברמה של תעשייה במדינה ללא תעשיית קולנוע, ללא בתי קולנוע, ועם מגבלות חוקיות על אישה אפילו לעמוד ליד צוות הגברים שלה. מוסדות מבאפט"א ועד הפורום הכלכלי העולמי זקפו לזכותה בפועל לא רק בימוי סרט טוב, אלא את ההוכחה שקולנוע סעודי יכול להתקיים כלל, כשהם מתייחסים להישג שלה כאל הישג של בניית מוסדות לא פחות מאשר כאמנות. טיעון הנגד הכן הוא שסרטיה של אל-מנסור עצמם — וואג'דה, מרי שלי, המועמדת המושלמת — מתוארים בדרך כלל על ידי מבקרים כקומפטנטיים, אנושיים וצלולי-מבט, ולא כרדיקליים מבחינה ויזואלית או נרטיבית; חשיבותה היא נסיבתית והיסטורית בעיקרה, ונשענת על היותה הראשונה, ולא על פריצת דרך פורמלית ייחודית הניתנת להשוואה לעמיתים ניסיוניים יותר. הגאונות שלה, אם המילה מתאימה, היא זו של החלוצה והמתקנת: תושייה ואומץ חברתי שתורגמו למלאכה, ולא חדשנות לשם החדשנות.
מורשת
אל-מנסור נותרה יוצרת הקולנוע האחראית ביותר באופן ישיר לקיומה של תעשיית קולנוע סעודית מקומית, לאחר שיצרה את הסרט העלילתי הראשון של המדינה לפני שהיא פתחה מחדש את בתי הקולנוע שלה כדי להציג אותו, ולאחר שהוכיחה — תחילה מתוך טנדר, ומאוחר יותר כשמועצת קולנוע לאומית מאחוריה — שסיפורים סעודיים יכולים להגיע לטקסי האוסקר, לוונציה ולבאפט"א בתנאים שלהם. כל במאי סעודי שעובד כיום עם מועצת קולנוע לאומית מתפקדת, רשת בתי קולנוע שנפתחה מחדש ומימון בינלאומי מאחוריו, עובד במובן מוסדי ישיר בתעשייה שאל-מנסור סייעה להביא לקיום לפני עשור ללא אף אחד מהיתרונות הללו.