גו מורואו (Guo Moruo): המשורר ששרף את ספריו
בשנת 1966, כאשר המשמרות האדומים התגודדו מחוץ למעונו בבייג'ינג, גו מורואו – שהיה אז איש הספרות הבכיר בסין, סגן ראש הממשלה ונשיא האקדמיה הסינית למדעים – קם בישיבה פומבית והכריז כי יש לשרוף את כל מה שכתב אי פעם. שניים מבניו ימותו לימים בעיצומה של רדיפת המשמרות האדומים; גו ימשיך ויעתיק בכתב ידו, מילה במילה, את יומנו של אחד מבניו כמעשה של כפרה. מעט קריירות בספרות של המאה ה-20 עברו כברת דרך כה ארוכה בשני הכיוונים: מהמשורר שמבקרים סינים השוו פעם ליוהאן וולפגנג פון גתה (Goethe), ועד למקרה בוחן שהיסטוריונים מצטטים כיום כדוגמה לכניעה פוליטית מוחלטת.
מסטודנט לרפואה למשורר מודרניסטי
גו מורואו – שנולד בשם גו קאיז'ן (Guo Kaizhen) ב-16 בנובמבר 1892 בשאוואן, עיירה קטנה במחוז סצ'ואן, למשפחת סוחרים מהאקה – עקב אחרי אחיו הבוגרים ליפן בינואר 1914. הוא למד תחילה בבית הספר הגבוה השישי באוקיאמה ואחר כך, החל מ-1918, בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קיושו הקיסרית בפוקואוקה. על פי הודאתו המאוחרת, הוא התעניין יותר בספרות מאשר ברפואה, והקדיש את שנות לימודיו לעיון ביצירותיהם של גתה, וולט ויטמן (Walt Whitman) ורבינדרנת טאגור (Rabindranath Tagore) במקום בקורסים שלו. קריאה זו הניבה את "האלות" (1921), קובץ שנחשב לעתים קרובות לאחת מיצירות היסוד של השירה הסינית המודרנית בשפה המדוברת; יצירה רומנטית ומשוחררת מבחינה צורנית שהפכה את גו, לצד לו שון (Lu Xun), לאחד הקולות הספרותיים המכוננים שעלו מתוך התסיסה התרבותית של תנועת הארבעה במאי. באותה תקופה הוא היה שותף להקמת "אגודת היצירה" (Creation Society) בשאנגחאי, קבוצה שדחפה את הספרות הסינית לעבר צורות מודרניות ועכשוויות בעליל.
מהפכן וחוקר גולה
גו הצטרף למפלגה הקומוניסטית הסינית ב-1927 והשתתף במרד נאנצ'אנג הכושל באותה שנה, ולאחריו נמלט חזרה ליפן כדי להימנע ממאסר. מה שבא לאחר מכן היה, באופן פרדוקסלי, העשור המחקרי הקפדני ביותר בחייו: כגולה וחסר מדינה דה-פקטו, גו בילה כעשר שנים בלימוד הרשומות הכתובות העתיקות ביותר של סין, הכתובות שנחצבו על עצמות ניחוש (oracle bones) ויצוקות על כלי ברונזה מתקופת שושלות שאנג וג'ואו. מסגרת הפרשנות שלו הייתה מרקסיסטית במפורש – הוא טען כי סין העתיקה עברה שלב של "חברה עבדותית" המקביל לשלבים בתאוריה ההיסטורית המרקסיסטית – תזה שעדיין נתונה לוויכוח בקרב היסטוריונים, אך ביססה אותו כפלאוגרף וארכאולוג רציני, ולא רק כמשורר העוסק במחקר להנאתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בורר תרבותי של סין החדשה
לאחר הניצחון הקומוניסטי ב-1949, הפך גו לאחד מראשי התרבות הבכירים ביותר במדינה החדשה: הוא כיהן כנשיא הראשון של האקדמיה הסינית למדעים ברציפות עד מותו, כיהן כסגן ראש הממשלה וסייע בהקמת אוניברסיטת המדע והטכנולוגיה של סין. הוא קיבל את פרס לנין לשלום בשנת 1951, סימן למעמדו לא רק בתוך סין אלא בתוך העולם הקומוניסטי הרחב. בתפקידים אלה הוא תפקד כשומר סף של החיים הספרותיים והמדעיים, עמדה בעלת השפעה עצומה על מי מהסופרים והחוקרים ישגשג ומי יפול.
קריסה תחת המהפכה התרבותית
השפעה זו לא הגנה עליו כאשר החלה המהפכה התרבותית ב-1966. כתיבתו של גו מלפני המהפכה ומעמדו הנוח בקרב האליטה הפכו אותו למטרה טבעית, ובמקום להתנגד הוא פעל לנטרל את מאשימיו מראש, בהתכחשות פומבית למפעל חייו וקריאה להשמדת ספריו שלו. הוא הרחיק לכת וחיבר שירה המשבחת את מאו דזה-דונג (Mao Zedong) ואת אשתו של מאו, ג'יאנג צ'ינג (Jiang Qing), במונחים שמבקרים תיארו מאז כחנפניים – שירה שחוקרים מאוחרים יותר קראו לה פחות כהערצה כנה ויותר, כפי שכינה זאת היסטוריון אחד, "צרחות ייאוש להישרדות" הלבושות כהצהרה פוליטית. הכניעה לא חסה על משפחתו: שניים מבניו, גו מיניינג וגו שיייינג, מתו בעיצומה של רדיפת המשמרות האדומים ב-1967 וב-1968. גו העתיק מאוחר יותר את יומנו של אחד מבניו בכתב יד, מכה אחר מכה, מעשה שנתפס ברבים ככפרה פרטית על קריסה פומבית שלא יכול היה לבטל.
מוות ופסק דין חלוק
גו מורואו מת בבייג'ינג ב-12 ביוני 1978, בגיל 85, לאחר ששרד את הגרועות שבסערות הפוליטיות שהוא גם סבל מהן וגם, בעשור האחרון לשמירתו העצמית, סייע לאפשר. תפוקתו הספרותית לאורך כמעט שישה עשורים הקיפה שירה, דרמה היסטורית, ספרות בדיונית, תרגום ומחקר פלאוגרפי, ועבודתו המוקדמת – בראש ובראשונה "האלות" – נלמדת עדיין בבתי הספר בסין כטקסט מכונן של התנועה המודרנית בשפה המדוברת, שמוניטין שלה נותר ברובו ללא פגע ממה שבא לאחר מכן.
מדוע גו מורואו מכונה גאון
המילה מופיעה בצורה האמינה ביותר בהקשר לקריירה המוקדמת של גו, כאשר מבקרים הציבו אותו בחברתו של גתה בשל השאיפה הרומנטית והחופש הצורני של "האלות", ובהקשר למחקריו מתקופת הגלות, שבה משורר ללא הכשרה רשמית בארכאולוגיה הפיק פרשנויות פלאוגרפיות לכתובות עצמות הניחוש וברונזה המצוטטות על ידי היסטוריונים עד היום – מגוון חריג על פני שתי דיסציפלינות שונות לחלוטין. מגוון זה הוא הבסיס האמיתי לכל טענה לגאונות: מעטים הסופרים שעוברים באופן אמין בין שירה אוונגרדית לבין היסטוריוגרפיה עתיקה המבוססת על מקורות ראשוניים. הטענה שכנגד היא חמורה ומתועדת היטב: המוניטין של גו בשלב המאוחר של הקריירה שלו בלתי ניתן להפרדה מהתכחשותו הפומבית לספריו שלו ומשירי השבח החנפניים שלו למאו ולג'יאנג צ'ינג במהלך המהפכה התרבותית, התנהגות שחוקרים מתייחסים אליה כיום כמקרה בוחן קלאסי לכניעה אינטלקטואלית תחת לחץ טוטליטרי ולא כגאונות מכל סוג שהוא. מוסדות סיניים מודרניים מדחיקים במידה רבה דיון פתוח בפרק זה, מה שאומר שהתיוג "גאון", כאשר משתמשים בו כיום, עושה לעתים קרובות את העבודה של דילוג מנומס על הקריסה במקום להתמודד איתה.
מורשת
שמו של גו מורואו נותר קשור למוסדות תרבות סיניים מרכזיים שהוא סייע לבנות, ושירתו המוקדמת עדיין נכללת באנתולוגיות כציון דרך של הספרות הסינית המודרנית, אך היסטוריונים מתייחסים יותר ויותר לקריירה המלאה שלו – מחקר מבריק התחום על ידי המצאה מחדש אידאולוגית בשני קצות חייו – כמקרה בוחן מזהיר במה כוח מדינתי יכול להפיק אפילו מאינטלקטואלים מוכשרים ביותר שלו.