גונאר מירדאל: השוודי שאבחן את אמריקה
בשנת 1938 חיפשה תאגיד קרנגי מניו יורק אדם שיחקור את היחסים הגזעיים בארצות הברית, ובחרה במכוון אדם שמעולם לא חי שם. ההיגיון היה שזר יוכל לראות את הדברים בבהירות. מה שהם קיבלו, שש שנים לאחר מכן, היה כתב אישום בן 1,500 עמודים בשם דילמה אמריקאית (An American Dilemma), הטוען כי ארצות הברית אינה רק בלתי צודקת אלא חסרת עקביות פנימית — ועשור לאחר מכן, הוא צוטט בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. גונאר מירדאל (Gunnar Myrdal) הקדיש את הקריירה שלו להתעקשות כי לא ניתן להפריד בין כלכלה לבין ערכים. הוועדה הוכיחה את טענתו בכך ששכרה אותו בשל מבטו החיצוני.
מדלארנה לקתדרת לארס הירטה
קארל גונאר מירדאל נולד ב-6 בדצמבר 1898 בסקאטונגבין (Skattungbyn) שבשוודיה. שם המשפחה לא עבר בירושה אלא אומץ: בשנת 1914 הוא נטל אותו מחוות אבותיו במחוז דלארנה. הוא למד משפטים באוניברסיטת שטוקהולם, קיבל תואר בשנת 1923, והשלים דוקטורט בכלכלה באותו מוסד בשנת 1927. עבודת הדוקטורט בחנה את היווצרות המחירים בתנאים דינמיים, תוך דגש על תפקיד הציפיות והתבססות על עבודתו של קנוט ויקסל (Knut Wicksell) — דמות המייסדים של האסכולה השוודית שמירדאל יסייע להרחיב למה שנודע כאסכולת שטוקהולם.
הוא קיבל את קתדרת לארס הירטה לכלכלה פוליטית באוניברסיטת שטוקהולם ב-1933, מאוחר יותר כיהן כפרופסור לכלכלה בינלאומית, וב-1961 ייסד את המכון ללימודי כלכלה בינלאומית. אוניברסיטת הרווארד העניקה לו תואר כבוד בשנת 1938, הראשון מבין יותר משלושים תארים שיקבל, והוא נבחר לגופים שונים בהם האקדמיה הבריטית והאקדמיה המלכותית השוודית למדעים.
המתקפה על הכלכלה נטולת הערכים
המהלומה האינטלקטואלית המשמעותית הראשונה של מירדאל נחתה בשנת 1930 עם היסוד הפוליטי בהתפתחות התיאוריה הכלכלית, ביקורת על דמויות ותיקות בתחום על ערבוב עובדות וערכים. טענתו לא הייתה שכלכלנים מחזיקים בדעות פוליטיות — לכל אדם יש כאלו — אלא שהם מבריחים אותן לתוך טיעונים טכניים תוך התיימרות לנייטרליות. מרשמו היה שעל כלכלנים להצהיר על הנחות הערך שלהם במפורש ולאחר מכן להסיק מהן מסקנות.
עמדה זו התקשחה במהלך חייו לכדי חשדנות כללית כלפי יומרה כמותית. הוא עזר להקים את האגודה האקונומטרית ולימים פנה נגד השיטה האקונומטרית עם אחד המשפטים הטובים בכלכלה של המאה העשרים: מתאמים אינם הסברים, וחוץ מזה, הם יכולים להיות מזויפים כמו המתאם הגבוה בפינלנד בין שועלים שניצודו לבין גירושין.
במקומם הוא הציע מסגרת משלו: סיבתיות מצטברת מעגלית, מודל רב-סיבתי שבו שינוי ראשוני מפעיל שינויים משניים שמחזקים אותו במקום לרסן אותו. התיאוריה הקונבנציונלית הניחה שמערכות נוטות לחזור לשיווי משקל. מירדאל טען שהן עושות לעיתים קרובות את ההפך ובורחות ממנו — עוני המייצר תנאים שמייצרים עוני נוסף. הרעיון השפיע מאז על הכלכלה המודרנית של חוסר שיווי משקל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דילמה אמריקאית
ועדת קרנגי נועדה לחקור את מה שכונה אז הבעיה הכושי-אמריקאית. מירדאל הרכיב צוות מחקר במקום לכתוב לבדו; החוקר והכותב הראשי שלו מסתיו 1938 היה ראלף באנץ' (Ralph Bunche), שיהפוך לימים לאפרו-אמריקאי הראשון שקיבל פרס נובל.
התזה של הספר הייתה מוסרית לפני שהייתה כלכלית. אמריקאים, טען מירדאל, דוגלים באמונה באינדיבידואליזם, חירויות הפרט ושוויון הזדמנויות, ובו בזמן מקיימים דיכוי שיטתי של אזרחים שחורים. הדילמה הייתה הפער, והיא חיה בתוך מצפונה של אמריקה הלבנה. לאחר מכן הוא החיל עליה את מנגנון הסיבתיות המצטברת שלו: דעה קדומה לבנה ייצרה תנאים ירודים עבור אמריקאים שחורים, ותנאים אלו שימשו לאחר מכן כדי להצדיק דעה קדומה נוספת — לולאת הזנה עצמית. המסקנה הייתה מעשית. שברו את המעגל בכל נקודה, על ידי הפחתת דעה קדומה או שיפור תנאים, והמנגנון כולו פועל לאחור.
הספר פורסם בשנת 1944, הגיע לכ-1,500 עמודים, עבר 25 הדפסות ונמכר בלמעלה מ-100,000 עותקים לפני המהדורה השנייה שלו בשנת 1965. בית המשפט העליון ציטט אותו בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך ב-1954. הוא הניח תשתית למדיניות השילוב והאפליה המתקנת שבאה בעקבותיו.
הביקורת הייתה רצינית והגיעה מכמה כיוונים. הרברט אפתקר (Herbert Aptheker) תקף אותו על מה שכינה טעויות עובדתיות רבות וחמורות. ה-NAACP העיר הערה חריפה יותר: המחקר לא סיפר לאמריקאים שחורים דבר שלא ידעו כבר, וערכו האמיתי היה בכך שכפה את הדיון לתוך השיח המשפטי הציבורי. יש כאן אמת לא נוחה על מי זכאי להקשבה.
ממשלה, האו"ם ואסיה
מירדאל מעולם לא הגביל את עצמו לאוניברסיטה. הוא ישב בסנאט השוודי, כיהן כשר המסחר בין 1945 ל-1947, והיה מזכיר בכיר של הנציבות הכלכלית לאירופה של האו"ם בין 1947 ל-1957, שם הקים מרכזי מחקר כלכלי בעלי השפעה מתמשכת.
הפרויקט הגדול האחרון שלו היה ה- דרמה אסיאתית (Asian Drama, 1968) בן שלושת הכרכים, מחקר על העוני בדרום אסיה במימון קרן המאה העשרים. הוא היה פסימי לגבי סיכויי הפיתוח ולגבי המכשולים המוסדיים לרפורמה, וניבא את הכישלון האמריקאי בווייטנאם.
מדוע גונאר נקרא גאון
האיכות האינטלקטואלית הייחודית של מירדאל הייתה הסירוב לתת לבעיה להישאר בתוך הקופסה המשמעתית שלה. הגזענות באמריקה לא הייתה שאלה סוציולוגית או כלכלית; זו הייתה סתירה מוסרית עם מנגנון כלכלי צמוד, והוא בנה כלי — סיבתיות מצטברת — המסוגל לתאר כיצד כישלון מוסרי הופך למערכת חומרית המקיימת את עצמה. המהלך הזה, מאתיקה למנגנון וחזרה, הוא קשה באמת, ומעטים הכלכלנים במאה שלו ניסו זאת. התעקשותו שהנחות ערך יוצהרו במקום שיוסתרו הקדימה את זמנה והיא כיום קרובה יותר לאורתודוקסיה מתודולוגית מאשר כשהציג אותה.
הוא גם חתן הפרס הנדיר שטען שהפרס לא צריך להתקיים. הוא זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 1974 במשותף עם פרידריך האייק (Friedrich Hayek) — הפוך אינטלקטואלי שלו — וקרא לביטולו בנימוק שכלכלה היא מדע רך. מה שזה לא יהיה, זה לא היה קידום עצמי.
טיעון הנגד: מירדאל לא הפיק שום מנגנון תיאורטי פורמלי ששרד כשלעצמו. סיבתיות מצטברת מעגלית היא דרך חשיבה יותר מאשר מודל, ועוינותו לאקונומטריה נקראת כיום כסירוב חלקי לעסוק בכלים שלא שלט בהם. דרמה אסיאתית היה משפיע אך הפסימיות שלו לגבי הפיתוח האסייתי הופרכה בתוך דור. ול-דילמה אמריקאית יש את הפגם שזיהו מבקריו: הוא היה סמכותי במידה רבה רק משום שאירופי לבן אמר זאת, מה שמעיד על הקהל ולא על המחבר. הגאונות שלו הייתה במסגור, לא בהוכחה — היכולת לתת שם לבעיה בצורה כה מדויקת שחברה כבר לא יכלה להימנע מלהסתכל עליה.
מורשת
הוא ואלבה ריימר (Alva Reimer), לה נישא ועימה הביא לעולם שלושה ילדים, הפכו לזוג הנשוי הראשון שזכה בפרסי נובל בנפרד — שלה בפרס השלום בשנת 1982, על עבודה בתחום פירוק הנשק. מירדאל מת ב-17 במאי 1987. המורשת האינטלקטואלית היא דרך לעשות מדעי חברה: רב-סיבתית, רוויית ערכים בגלוי, חסרת סבלנות כלפי שיווי משקל, ומשוכנעת שתפקידו של הכלכלן כולל לומר בקול רם למה נועדו המספרים.