גיום אפולינר: המשורר שנתן שם לאמנות המודרנית
ב-7 בספטמבר 1911 עצרה משטרת פריז משורר בן שלושים ואחת בחשד לגניבת המונה ליזה. הוא בילה שבוע במעצר, נכנס לפאניקה, וסבך את חברו פבלו פיקאסו; שניהם נחקרו ושניהם נוקו מאשמה, כשהגנב האמיתי היה צבעי בתים איטלקי בשם וינצ'נזו פרוג'ה שלא נתפס במשך שנתיים נוספות. זה היה פרק אבסורדי בחיים מלאים בהם. זו הייתה גם נקודת השפל של עשור שבו אותו אדם נתן למאה העשרים שלוש מהמילים שבהן תשתמש כדי לתאר את עצמה: קוביזם, אורפיזם וסוריאליזם.
לידה רומאית ואב נעדר
הוא הוטבל בשם וילהלם אלברט ולודזימייז' אלכסנדר אפולינרי קוסטרוביצקי, נולד ברומא ב-26 באוגוסט 1880. אמו, אנג'ליקה קוסטרוביצקה, הייתה אצילה פולנית-ליטאית שנולדה ליד נובוגרודק בפלך גרודנו, במה שהיום בלארוס, ובת של אדם שלקח חלק בהתקוממות של 1863 נגד השלטון הרוסי. אביו אינו ידוע; המועמד הסביר ביותר הוא פרנצ'סקו קוסטנטינו קמילו פלוגי ד'אספרמונט, אריסטוקרט מגראובינדן שנולד ב-1835, שנעלם מחיי הילד מוקדם. אפולינר גדל כשהוא דובר צרפתית, איטלקית ופולנית, ירושה משולשת שעשויה להסביר מדוע מעולם לא התייחס לשפה הצרפתית כאל רכוש קדוש. בשנות העשרה המאוחרות שלו היגר לצרפת, וב-1900 עבר מרומא לפריז ואימץ את השם שבו העולם מכיר אותו.
מונמארטר ועסקי המודרניות
פריז ב-1900 הייתה המקום היחיד שבו ניתן היה להשתמש בכישרונו המיוחד. אפולינר הפך את עצמו לחיוני לקהילות האמנותיות של מונמארטר ומונפרנאס – לא כפטרון, שכן לא היה לו כסף, אלא כמסביר. הוא עבד כעיתונאי ומבקר אמנות עבור Le Matin, L'Intransigeant, Mercure de France ו-Paris Journal, וב-1912 היה שותף להקמת המגזין Les Soirées de Paris. המעגל שלו היה, בדיעבד, רשימת שמות בלתי סבירה של המאה: פיקאסו, אנרי רוסו, גרטרוד שטיין, מקס ז'אקוב, אנדרה סלמון, אנדרה דרן, בלז סנדראר, ג'וזפה אונגרטי, פייר רוורדי, ז'אן קוקטו, אריק סאטי, מארק שאגאל, מרסל דושאן, ואנדרה ברטון הצעיר. הוא התנסה באנרכיזם ודיבר בפומבי כתומך דרייפוס. הציירת מארי לורנסן הפכה למאהבת שלו ולעיתים קרובות מזוהה כמוזה שלו.
הוא הפך גם לנושא וגם לצופה. ז'אן מצנז'ה צייר את הדיוקן הקוביסטי הראשון שלו, שהוצג בסלון העצמאיים של 1910, ואפולינר כתב בגאווה גלויה ב-Vie anecdotique שלו ב-16 באוקטובר 1911: "אני מתכבד להיות הדוגמן הראשון של צייר קוביסטי, ז'אן מצנז'ה, לדיוקן שהוצג ב-1910".
האיש שסיפק את אוצר המילים
אפולינר זוכה בטביעת המונח קוביזם ב-1911, והוא נשא את נאום הפתיחה בסלון ה-Section d'Or של 1912, תערוכת הקוביזם החשובה ביותר לפני המלחמה. באותו סלון הוא טבע את המונח אורפיזם כדי לתאר את עבודתם של רובר דלונה ופרנטישק קופקה, מגדיר זאת כאמנות הציור של מכלולים חדשים עם אלמנטים שהאמן אינו לוקח מהמציאות החזותית אלא יוצר לחלוטין בעצמו. ספרו Les Peintres Cubistes, Méditations Esthétiques, שפורסם ב-1913, הגדיר את התנועה עבור קהל שטרם החליט אם לצחוק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המילה השלישית הגיעה בזמן המלחמה. במרץ 1917 כתב לפול דרמה: "בסופו של דבר, אני חושב למעשה שעדיף לאמץ סוריאליזם מאשר על-טבעיות". הוא החיל זאת רשמית על Parade, הבלט של קוקטו וסאטי שהוקרן בבכורה ב-18 במאי 1917. ברטון, לואי אראגון ופיליפ סופו, שיהוו את הגרעין של הקבוצה הסוריאליסטית, לקחו את המילה ובנו עליה תנועה לאחר מותו.
אלכוהול, והסרת הנקודה
השירה של אפולינר עצמו עשתה את מה שהביקורת שלו טענה עבורו. האוסף הראשון שלו, L'enchanteur pourrissant, הופיע ב-1909, ואחריו Le Bestiaire ou Cortège d'Orphée ב-1911. Alcools, שפורסם ב-1913, בנה את המוניטין שלו: שירים המציבים זה לצד זה את הישן והחדש, משיאים פרוזודיה מסורתית לדימויים של מטוסים, מפעלים ורחובות עיר. באופן מפורסם, הוא הסיר את הפיסוק לחלוטין. קרן השירה מציינת את "אזור" ו"שיר האהובה המיוסרת" כשיריו המצליחים ביותר, ומזהה את ביטול הפיסוק, יחד עם הסידור החזותי של הטקסט ב-Calligrammes, כמה שרבים רואים כתרומתו המשמעותית ביותר לשירה המודרנית.
הוא כתב הרבה דברים אחרים, חלקם שערורייתיים במכוון. Les Onze Mille Verges, רומן ארוטי מ-1907, נותר אסור רשמית בצרפת עד 1970; פיקאסו הוקיר את כתב היד המקורי מ-1907 של Les exploits d'un jeune Don Juan הקשור.
הפצע
אפולינר שירת כקצין חי"ר במלחמת העולם הראשונה. ב-1916 הוא קיבל פצע רסיס חמור ברקה ממנו לא התאושש מעולם. בהחלמתו, כתב את Les Mamelles de Tirésias, שהועלה ב-1917 וכיום נחשב לאחת היצירות הספרותיות הסוריאליסטיות המוקדמות ביותר; פרנסיס פולנק הפך אותו לאופרה ב-1947. ב-1918 פרסם את המניפסט L'Esprit nouveau et les poètes, הקורא, בסיכום של קרן השירה, להמצאה טהורה וכניעה מוחלטת להשראה, ואת Calligrammes, שבו טיפוגרפיה ופריסה הם חלק מהמשמעות ושירים לובשים צורה של גשם, סוס, מגדל אייפל.
הוא מת ב-9 בנובמבר 1918, בגיל שלושים ושמונה, משפעת במגפת השפעת הספרדית, יומיים לפני שביתת הנשק ושנתיים לאחר הפצע שהחליש אותו. הוא הוכר כMort pour la France ונקבר בפר לשז.
מדוע גיום נקרא גאון
האיכות הנדונה אינה עומק מחשבה אלא מהירות זיהוי. המתנה של אפולינר הייתה לראות דבר חדש בעודו לא קוהרנטי, להבין למה הוא מיועד, ולתת לו שם שנדבק – שלוש פעמים, בשלושה תחומים נפרדים, בתוך שש שנים. זו פעולה קוגניטיבית נדירה: זיהוי תבניות הפועל מהר יותר מהקונצנזוס. קרן השירה מכנה אותו אחת הדמויות הספרותיות החשובות ביותר של תחילת המאה העשרים ומציינת את תכונותיו המגדירות כחיוניות ומוכנות מתמדת לקחת סיכונים אישיים ואמנותיים כאחד. השפעתו זרמה לפוטוריזם, קוביזם, דאדאיזם וסוריאליזם בבת אחת, וגרטרוד שטיין, ז'אן קוקטו ולואי אראגון כולם תבעו את מורשתו.
טיעון הנגד אמיתי. אפולינר לא בנה מערכת ולא השאיר תיאוריה מתמשכת; Les Peintres Cubistes הוא הסברה, לא ניתוח, וההתלהבויות שלו היו לעיתים חסרות הבחנה. התפוקה שלו לא אחידה, מרופדת בספרי פורנוגרפיה שנכתבו עבור כסף. הוא היה מסוגל לכישלון מוסרי תחת לחץ, כפי שהראתה פרשת הלובר כשנקב בשמו של פיקאסו בפני המשטרה. חלק גדול ממה שמיוחס לו – במיוחד סוריאליזם – פותח למשהו משמעותי על ידי אנשים אחרים לאחר מותו. מה שלא שנוי במחלוקת הוא המקוריות של המהלכים הפורמליים עצמם: הסרת פיסוק מ-Alcools והפיכת הדף המודפס לתמונה ב-Calligrammes לא היו סיסמאות אלא המצאות אמיתיות, ומשוררים עובדים איתם מאז.
מורשת
קריירה של שמונה-עשרה שנה, שהסתיימה על ידי וירוס בגיל שלושים ושמונה, הפיקה שני אוספים שנותרו קבועים בקאנון המודרני ואוצר מילים ביקורתי שהאריך ימים יותר מכל תנועה שתיאר. אפולינר מעולם לא השתייך לבית ספר אחד, וזו בדיוק הסיבה שיכול היה לדבר בשם כולם; הוא הרקמה המחברת בין הסטודיו של פיקאסו למניפסט של ברטון, הסופר שעמד בציר המדויק שבו המאה התשע-עשרה נעצרה והעשרים החלה, ואמר לכולם איך לקרוא לזה.