גרובר קליבלנד: ההונאה של האיש הישר
במהלך יומיים בסוף יוני 1893, צוות מנתחים הסיר גידול ממאיר, חמש שיניים וחלק מהלסת העליונה של נשיא ארצות הברית על סיפון יאכטה פרטית. למדינה נאמר שיש לו שן כואבת. הפוליטיקאי הישר ביותר באופן בולט בדורו החליט שהפאניקה של 1893 לא תוכל לשרוד את החדשות, והוא שיקר לגבי זה כל שארית חייו. הגידול עדיין מוצג במוזיאון מטר (Mütter Museum) בפילדלפיה.
בן של כומר ללא השכלה אקדמית
קליבלנד נולד בקולדוול, ניו ג'רזי, ב-18 במרץ 1837, החמישי מבין תשעה ילדים של הכומר ריצ'רד קליבלנד, כומר פרסביטריאני משכיל מייל שלא הרוויח כסף מעולם. כשמת אביו גרובר היה בן ששעשרה, והקולג' הלך איתו. במקום זאת הוא נסע לבאפלו, עבד כפקיד במשרד עורכי דין, קרא את החוק בעצמו, ועבר את בחינות הלשכה בגיל עשרים ושתיים ב-1858 — השכלה משפטית שלמה שנאספה ללא יום אחד של לימודים גבוהים.
במהלך מלחמת האזרחים הוא שירת כעוזר לתובע המחוזי של מחוז אירי, וכפי שאויביו לא התעייפו מלחזור ולומר, "נמנע משירות צבאי במלחמה על ידי שכירת מחליף תמורת 300 דולר".
שריף, ראש עיר, מושל באחת עשרה שנים
הוא היה שריף של מחוז אירי מ-1870 עד 1873, ואז חזר לעסוק בעריכת דין; עד 1881 הוא חסך כ-75,000 דולר. באותה שנה ועדת הדמוקרטים של באפלו הציגה אותו כמועמד לראשות העיר והוא ניצח באופן בלתי צפוי. בתפקידו הוא התמחה בחשיפת שחיתות וביטול הקצאות בזבזניות, ורכש את המוניטין שליווה אותו לכל מקום לאחר מכן — יושר ועבודה קשה, רפורמטור פרגמטי עם עט וטו.
לקח לו קדנציה אחת להגיע לכהונת מושל ניו יורק, אותה החזיק מ-1882 עד 1884, כשהוא מנהל את אותה תוכנית ונאבק במכונת טמאני הול (Tammany Hall) בתוך מפלגתו שלו. שנתיים לאחר מכן הוא היה מועמד לנשיאות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השערורייה שהודה בה
קמפיין 1884 התמקד בגילוי שקליבלנד הוליד ילד מחוץ לנישואים עם מריה הלפין (Maria Halpin) ב-1874. הוא עשה את מה שאף אחד לא ציפה לו: הוא התעמת עם ההאשמות בכנות, ומרכז מילר (Miller Center) מציין שתומכיו נשארו איתו. הוא ניצח בקושי. בתפקידו הוא נישא לפרנסס פולסום (Frances Folsom), בת חסותו בת העשרים ואחת, שהפכה ל"גברת הראשונה הפופולרית ביותר מאז דולי מדיסון".
בחוץ, ובחזרה פנימה
קמפיין 1888 נגד בנג'מין הריסון (Benjamin Harrison) היה, כפי שטוען מרכז מילר, "תחילתו של עידן חדש במימון קמפיינים": הרפובליקנים הוציאו הרבה יותר כסף מהדמוקרטים. קליבלנד לקח את הקולות הפופולריים והפסיד בחבר האלקטורים. ארבע שנים לאחר מכן, כשהריסון ניכר את מפלגתו שלו, קליבלנד ניצח אותו והפך לנשיא הראשון שכיהן קדנציות לא רצופות.
היאכטה
הוא חזר לקריסה הכלכלית הגרועה ביותר שהמדינה ראתה עד כה. ואז, ביוני 1893, הוא הזכיר אי-נוחות בלסתו לרופא השיניים שלו, ובדיקה מצאה גידול ממאיר על גג פיו. רופאו ג'וזף בריאנט (Joseph Bryant) כינה זאת "דייר שנראה רע" ואמר שהוא יוציא אותו מיד אם הפה היה שלו.
ב-30 ביוני וב-1 ביולי, על סיפון היאכטה אוניידה (Oneida), הסיר בריאנט את הגידול, חמש שיניים וחלק מהלסת. הצוות כלל את ויליאם ו. קין (William W. Keen), מנתח מוח חלוצי; רוברט מייטלנד או'ריילי (Robert Maitland O'Reilly), לימים מנתח כללי של ארצות הברית; א. ג. ג'נוויי (E. G. Janeway); ג'ון פ. ארדמן (John F. Erdmann); ופרד האסברוק (Fred Hasbrook). רופא השיניים קאסון גיבסון (Kasson Gibson) התאים תותבת גומי קשיחה כדי שהנשיא יוכל לדבר כרגיל. הסיבה לסודיות הייתה כלכלית: הפאניקה כבר הרסה את האמון, וקליבלנד האמין שחדשות על נשיא חולה סרטן יחסלו אותו. הפילדלפיה פרס (Philadelphia Press) פרסם את הסיפור ב-29 באוגוסט 1893 ונדחה. האמת לא הודה בה עד 1917, כשקין פרסם סוף סוף את עדותו.
שפל, וחיילים על הפסים
השפל העמיק. האבטלה הגיעה ל-18 אחוזים עד 1894. קליבלנד האשים את חוק רכישת הכסף של שרמן (Sherman Silver Purchase Act) וכפה את ביטולו, מה ש"פיצל את הדמוקרטים" ועזר להעביר את הקונגרס לרפובליקנים ב-1894. כשעובדי הרכבת של פולמן (Pullman) שבתו באותה שנה הוא "שלח חיילים פדרליים למחוץ את המרד ולעצור את מנהיגיו", כשהוא נוקט עמדה חד-משמעית לצד העסקים. במדיניות חוץ הוא נקט קו לוחמני נגד בריטניה בנושא הגבול הוונצואלי, תוך הפעלת דוקטרינת מונרו. נאום ההשבעה השני שלו הצהיר על כל הפילוסופיה במשפט אחד: "זוהי דרישה פשוטה של יושר וממשל תקין שהוצאות ציבוריות יוגבלו על ידי צורך ציבורי".
מדוע גרובר מכונה גאון
הנרי פ. גראף (Henry F. Graff), פרופסור אמריטוס באוניברסיטת קולומביה, פותח במשפט השטוח שצריך להתחשב בו: "היסטוריונים לא מדרגים את גרובר קליבלנד כנשיא גדול". האבחנה של גראף לגבי הסיבה היא ספציפית ולא נעימה. המעלות של קליבלנד — "חרוץ, ישר ועצמאי" — היו המעלות של ראש עיר בעיירה קטנה מהשורה הראשונה, והן לא התאימו לקטסטרופה כלכלית לאומית. "לא היה לו חזון אמיתי לעתיד". מכיוון שמעולם לא למד בקולג', הוא היה "חסר היכרות רבה עם הרעיונות הגדולים של ההיסטוריה", והאינסטינקט שלו היה פיקוד ולא הנהגה.
אז הגאונות, אם המילה חלה בכלל, אינה אינטלקטואלית. זו גאונות של עצבים: הנכונות להיות שנוא בגלל החלטה, שוב ושוב, בפומבי. קליבלנד הודה בשערוריית אבהות באמצע קמפיין נשיאותי במקום להכחיש אותה. הוא השתמש בווטו יותר מכל נשיא לפניו — גראף זוקף לזכותו את "השימוש שובר השיאים בווטו הנשיאותי" בכינון מחדש של האיזון בין הרשות המבצעת לקונגרס, ומתייחס לנכונותו להזעיק חיילים פדרליים כעדות לרשות מבצעת אנרגטית מתהווה. הוא כפה את ביטול חוק הכסף בידיעה שזה יפצל את מפלגתו שלו, וכך היה.
טיעון הנגד מעמיק יותר מהדירוג של גראף. ליושרה המהוללת של קליבלנד הייתה יוצא מן הכלל גדולה: הוא הסתיר ניתוח סרטן מהמדינה כל שארית חייו ונתן לפקידיו להכחיש דיווח עיתונאי אמיתי. תשובתו לשביתת פולמן הייתה חיילים. והרעיון הברור היחיד שלו בשפל — לקצץ בהוצאות, להגן על תקן הזהב, להפחית את המכס — היה תיאוריה של ריסון שהופעלה על משבר שהרס חוות ובנקים. הוא היה אמיץ, בלתי ניתן לשוחד ועקשן. אלו לא זהים למבריק, והמקורות לא מתיימרים אחרת.
מורשת
פסק הדין של גראף הוא ששתי תקופות הכהונה של קליבלנד מהוות "הקדמה חיונית להופעת הנשיאות המודרנית שהחלה עם תיאודור רוזוולט" — הרגע שבו רשות מבצעת מוחלשת שלאחר מלחמת האזרחים החלה להדוף את הקונגרס, גם אם לאדם שעשה את הדחיפה לא הייתה תוכנית לדחוף. הוא פרש ב-1897 לבית גדול בפרינסטון, ניו ג'רזי, "שם התייחסו אליו כמו אל בן מלוכה על ידי תושבי העיירה", הפך לנאמן של אוניברסיטת פרינסטון, ישב בדירקטוריונים של חברות, הרצה, וב-1904 פרסם את בעיות נשיאותיות (Presidential Problems), הגנה על החלטותיו השנויות ביותר במחלוקת. הוא מעולם לא סיים את האוטוביוגרפיה. הוא מת בפרינסטון ב-24 ביוני 1908, ממחלת מערכת העיכול שהסתבכה עם מחלות לב וכליות. מילותיו האחרונות היו: "ניסיתי כל כך קשה לעשות את הדבר הנכון".