גראוצ'ו מרקס: הפה המהיר ביותר באמריקה
הבמאי סם ווד (Sam Wood), שאיבד את סבלנותו על הסט, התלונן שלא ניתן להפוך שחקן מחימר. יוליוס הנרי מרקס (Julius Henry Marx) השיב ללא היסוס: "וגם לא במאי מתוך עץ (Wood)." לוקח בערך שתי שניות לומר זאת, ובשתי שניות אלו המשפט מאתר שם עצם כללי החבוי בתוך שם משפחתו של האדם, הופך את העלבון ומחזיר אותו. הוא עזב את בית הספר בגיל שתים-עשרה כדי לעזור בפרנסת משפחתו, ובילה את שבעת העשורים הבאים בהוכחה שאנגלית יכולה לשמש כנשק במהירות של שיחה.
האפר איסט סייד
הוא נולד ב-2 באוקטובר 1890 במנהטן, למשפחה יהודית: אביו סם, שנודע בכינוי "פרנצ'י" (Frenchie), הגיע מאלזס; אמו מיני שונברג (Minnie Schonberg) הגיעה מדורנום שבצפון גרמניה, ואחיה היה אמן הוודוויל אל שין (Al Shean) מהצמד גלאגר ושין. יוליוס היה האמצעי מבין חמישה אחים – צ'יקו (Chico) והארפו (Harpo) מבוגרים ממנו, גומו (Gummo) וזפו (Zeppo) צעירים ממנו. הוא רצה להיות רופא. הוא עזב את בית הספר בגיל שתים-עשרה כי המשפחה נזקקה לכסף, ופיצה על החוסר בקריאה אובססיבית, החל מהורשיו אלג'ר (Horatio Alger) ופרנק מריוול (Frank Merriwell).
תאונת הקומדיה
הופעת הבכורה שלו על הבמה התקיימה ב-16 ביולי 1905, כזמר צעיר עם שלישיית ג'ין לירוי (Gene Leroy Trio) בתיאטרון רמונה בגרנד ראפידס, מישיגן. בשנת 1909 הצטרף לאחיו בלהקת "ארבעת הזמירים" (The Four Nightingales), הרכב שירה שנוהל באנרגיה פראית על ידי אמם. התפנית קרתה בנאקוגדוצ'ס, טקסס, באמצע שנות ה-1910: הקהל לא רצה שירה, האחים החלו להשתטות כדי למלא את הזמן, והתגובה לימדה אותם מה הם באמת. משנת 1915, לאחר שזנח את המבטא הגרמני האתני בעקבות טביעת הלוסיטניה (Lusitania), פיתח גראוצ'ו את דמות הפיקח המהיר והמעט מפוקפק שיגלם במשך שישים שנה.
שלוש-עשרה סרטים
האחים הופיעו בתיאטרון פאלאס בניו יורק והעלו שלושה מופעי ברודוויי מצליחים לפני שהוליווד חטפה אותם. בעקבותיהם הגיעו שלושה-עשר סרטים באורך מלא, החל מ-"קוקונאטס" (The Cocoanuts) ב-1929 ועד "אהבה מאושרת" (Love Happy) ב-1949, כולל "אנימל קרקרס" (Animal Crackers) ב-1930, "מנקי ביזנס" (Monkey Business) ב-1931, "נוצות סוס" (Horse Feathers) ב-1932, "מרק ברווז" (Duck Soup) ב-1933, "לילה באופרה" (A Night at the Opera) ב-1935 ו-"יום במרוצים" (A Day at the Races) ב-1937. גראוצ'ו עשה עשרים ושישה סרטים בסך הכל. אל מול האנרכיה של הארפו וצ'יקו הוא סיפק את הקו המילולי, שכוון בדרך כלל לעבר איזה מכובד שעמד בקרבת מקום, ומעל לכל לעבר מרגרט דומון (Margaret Dumont), אותה יתאר מאוחר יותר בחיבה אמיתית כ-"אישה ישרה גדולה שמעולם לא הבינה אף אחת מבדיחותיו."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפנים
התחפושת הייתה מאולתרת ברובה ולאחר מכן הפכה לקבועה. ההליכה הכפופה והשפופה פרודיה על אופנה משנות ה-1880 וה-1890. השפם והגבות המפורסמים היו צבעי איפור, שנמרחו ברגע של החלטה בראשית שנות ה-1920 כי לא היה זמן למשהו טוב יותר, והוחלפו בשפם אמיתי רק כשעבר לטלוויזיה ב-1950. המשקפיים התחילו כאביזר במה ובסופו של דבר הפכו למשקפי ראייה אמיתיים. הסיגר מעולם לא עזב. המראה כולו הפך לכה מזוהה עד שהוא שורד כיום כחידוש מפלסטיק הנמכר בכל חנות בדיחות בעולם.
אמור את מילת הסוד
הקריירה השנייה שלו הייתה גדולה מהראשונה. התוכנית "המר על חייך" (You Bet Your Life) שודרה ברדיו מ-1947 עד 1950 ובטלוויזיה מ-5 באוקטובר 1950 במשך אחת-עשרה עונות, עם ג'ורג' פנמן (George Fenneman) כקריין ושותף קומי. היא הוקלטה מראש ולא שודרה בשידור חי, והייתה ברובה ללא תסריט – שעשועון שהיה אמתלה לאפשר לגראוצ'ו לאלתר מול אנשים רגילים מהציבור. היא העניקה לאנגלית האמריקאית את המשפט "אמור את מילת הסוד והברווז ירד למטה", לצד שאלות נחמה בלתי-אפשריות – מי קבור בקבר של גרנט, מה צבע הבית הלבן – והפכה אותו לנוכחות ביתית עבור דור שמעולם לא ראה סרט של האחים מרקס. הוא הציג את ג'וני קרסון (Johnny Carson) כמנחה החדש של "הטונייט שואו" (The Tonight Show) ב-1 באוקטובר 1962.
הסופר
הוא פרסם בהתמדה והתייחס לכך ברצינות רבה יותר מכל דבר אחר שעשה: "מיטות" (Beds) ב-1930, מדריך מס בשם "תשואות רבות וטובות" (Many Happy Returns) ב-1942, האוטוביוגרפיה "גראוצ'ו ואני" (Groucho and Me) ב-1959, "זכרונות של מאהב דלפון" (Memoirs of a Mangy Lover) ב-1963, "מכתבי גראוצ'ו" (The Groucho Letters) ב-1967, "ספר הגזירים של האחים מרקס" (The Marx Bros. Scrapbook) ב-1973, ושני כרכים נוספים ב-1976. הוא הופיע במגזין הניו יורקר (The New Yorker) תחת שם הולדתו, יוליוס הנרי מרקס, וספר את בות' טארקינגטון (Booth Tarkington), ט. ס. אליוט (T. S. Eliot) וקארל סנדברג (Carl Sandburg) בין חבריו להתכתבות. הוא אמר לדיק קאבט (Dick Cavett) ב-1971 שהקרדיט בניו יורקר משמעותי עבורו יותר מכל המחזות בהם הופיע, ואמר ל-BBC ב-1975 שבחירת ספר שלו לספריית הקונגרס היא הישגו המשמעותי ביותר.
מדוע גראוצ'ו מכונה גאון
הכישרון הוא זיהוי דפוסים לשוניים בזמן אמת המחובר לתזמון קומי: היכולת לשמוע את הדו-משמעות במשפט שמישהו אחר עדיין דובר, ולהפוך אותה לפני שהם מסיימים. "וגם לא במאי מתוך עץ" הוא ההוכחה המזוקקת לכך. "המר על חייך" היא ההוכחה המתמשכת, והיא חשובה יותר, מכיוון שאחת-עשרה עונות טלוויזיה ושלוש שנות רדיו של אלתור ללא תסריט מול חברי ציבור לא מיומנים לא יכולות להיות מזויפות על ידי חדר כותבים. מדובר באלפי שעות של המצאה מילולית חיה ללא רשת ביטחון. פסיקתו של וודי אלן (Woody Allen) הייתה חד-משמעית: "גראוצ'ו מרקס היה הקומיקאי הטוב ביותר שהמדינה הזו הפיקה אי פעם." ציטוט האוסקר לשם כבוד של האקדמיה ב-1974 השתמש בביטוי "היצירתיות המבריקה שלו."
הטיעון שכנגד מתחיל עם גראוצ'ו עצמו. "אני מקבל קרדיט כל הזמן על דברים שמעולם לא אמרתי," אמר לרוג'ר איברט (Roger Ebert) ב-1972, והוא צדק – חלק ניכר מהציטוטים המסתובבים תחת שמו הם אפוקריפיים, מה שאומר שהמוניטין של גאונות מילולית בנוי בחלקו על שורות שהוא לא כתב. רוב מה שהפך אותו למפורסם היה הדמות והמהירות ולא עבודה בת-קיימא: צבעי האיפור, הכפיפה, הסיגר, שאף אחד מהם לא שורד על הדף. ותחושת ההישג שלו הצביעה על משהו שהציבור מעולם לא עקב אחריו – הוא רצה שיישפט כסופר, והכתיבה, אף שהיא טובה, אינה הדבר שאליו אנשים מתכוונים. הטענה ששורדת את כל זה צרה יותר ועדיין משמעותית: הוא היה, באופן מוכח, הקומיקאי המאלתר המהיר ביותר שאמריקה הפיקה במאה העשרים, והוא עשה זאת בציבור, ללא תסריט, במשך שלושים שנה.
הברווז יורד למטה
הוא נישא שלוש פעמים – רות ג'ונסון (Ruth Johnson), קיי מארוויס גורסי (Kay Marvis Gorcey) ועדן הרטפורד (Eden Hartford) – והיו לו שלושה ילדים. הוא היה דמוקרט ליברלי כל חייו ששבר את השורות פעם אחת, בהצבעה לוונדל וילקי (Wendell Willkie) בשנת 1940 בהתנגדות לכהונות נשיאותיות שלישיות, וחובב מושבע של גילברט וסאליבן (Gilbert and Sullivan) שגילם את קו-קו (Ko-Ko) בגרסה טלוויזיונית של "המיקאדו" (The Mikado) ב-1960. בביקור בגרמניה ב-1958, הוא רקד צ'רלסטון על ההריסות מעל הבונקר של היטלר ואמר לאחר מכן: "לא סיפוק רב אחרי שהוא הרג שישה מיליון יהודים!" צרפת העניקה לו את תואר מפקד מסדר האמנויות והספרות בקאן ב-1972, השנה בה הופיע לבדו בקרנגי הול (Carnegie Hall). ג'ק למון (Jack Lemmon) העניק לו פרס אוסקר לשם כבוד ב-2 באפריל 1974 על ההישגים הבלתי-מושגים של האחים מרקס בקומדיה קולנועית, והוא קיבל אותו תוך הבעת משאלה שהארפו וצ'יקו היו שם. חולשה ושבצים קלים באו בעקבות זאת, יחד עם ויכוח ציבורי מכוער על השפעת בת-לווייתו ארין פלמינג (Erin Fleming) על העזבון. הבדיחות לא פסקו: לאחות עם מדחום, "אל תהיי טיפשה, לכולם יש חום." הוא נפטר בבית החולים סידרס-סיני (Cedars-Sinai) מדלקת ריאות ב-19 באוגוסט 1977, בגיל שמונים ושש, שלושה ימים לאחר שאלוויס פרסלי (Elvis Presley) תפס את כל הכותרות. הספד שהציע לעצמו: "סלחו לי, אני לא יכול לקום."