גרהאם גרין

גרהאם גרין: המרגל שכתב על חטא

גרהאם גרין בילה את מלחמת העולם השנייה בעבודה במודיעין הבריטי בסיירה לאון, ומאוחר יותר, במדור שנוהל על ידי קים פילבי — המרגל הסובייטי הכפול הידוע ביותר לשמצה בהיסטוריה הבריטית — והגן על פילבי בפומבי גם לאחר עריקתו למוסקבה ב-1963. גרין הפך את אותו שטח של נאמנות חצויה ופשרה מוסרית לסיפורת במשך שישה עשורים, כשהוא כותב מותחנים שהיה גאה מכדי לכנותם סתם מותחנים ורומנים על חטא שסירב לכנותם קתוליים. "אני לא מחשיב את עצמי כסופר קתולי", התעקש, "אלא כסופר שלקח דמויות עם רעיונות קתוליים כחומר הגלם שלו."

התמוטטות עצבים בגיל שש-עשרה

הנרי גרהאם גרין נולד ב-2 באוקטובר 1904, בברקהמסטד, הרטפורדשייר, אחד משישה ילדים של צ'ארלס הנרי גרין, מנהל בית הספר ברקהמסטד, ומריון גרין, בת דודה רחוקה של רוברט לואיס סטיבנסון. היותו גם תלמיד וגם בנו של המנהל הפך את שנות בית הספר שלו לאומללות — הוא סבל מבריונות, ובגיל שש-עשרה סבל מהתמוטטות עצבים חמורה מספיק כדי שהוריו ישלחו אותו ללונדון לטיפול פסיכותרפי אצל תלמיד של פרויד. שם, במהלך הטיפול, השתרש תאבונו לכל החיים לספרות. הוא המשיך לקולג' בייליול, אוקספורד, שם קיבל תואר בהיסטוריה מודרנית ב-1925, והצטרף לזמן קצר, כמעט ניסיוני, למפלגה הקומוניסטית למשך כשישה שבועות — פלירטוט עם קיצוניות אידיאולוגית שבו התייחס, כמו לעניינו המאוחר יותר בכתיבה פרו-גרמנית, יותר כאל חוסר מנוחה נעורים מאשר כאל שכנוע.

המרה ונישואין

בשנת 1926, שנה לפני שנישא לויווין דיירל-בראונינג, המיר גרין את דתו מהאנגליקניזם לקתוליות רומית — החלטה שתגדיר את הארכיטקטורה המוסרית של כמעט כל מה שכתב לאחר מכן, מניאוף וייאוש ועד גבולות החסד. לו ולויווין היו שני ילדים, אך הנישואין התפרקו לאחר המלחמה והזוג נפרד לצמיתות ב-1947, אם כי מעולם לא התגרשו. לפני שהפך לסופר במשרה מלאה, עבד גרין כעורך משנה בטיימס של לונדון מ-1926 עד 1930; הרומן הראשון שלו, האדם שבפנים, הופיע ב-1929, והשיק קריירה שיקיים למשך שארית המאה.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

רומנים ו"בידורונים"

גרין מתח קו מפורסם בביבליוגרפיה של עצמו, מחלק את סיפורתו ל"רומנים" — עבודה ספרותית רצינית — ו"בידורונים" (entertainments), המונח שלו למותחנים ולסיפורי הריגול שכתב לצדם, כאילו שני המצבים דרשו קני מידה שונים של אמביציה. בפועל הקו היטשטש: ברייטון רוק (1938), שהחל כמותחן גנגסטרים, נקרא כיום כאחד הרומנים המוסריים הרציניים ביותר שלו. עוצמה ותהילה (1940), על "כומר ויסקי" נמלט במדינה מקסיקנית אנטי-קלריקלית, זכה בפרס הות'ורנדן ונשאר הרומן הקתולי הנלמד ביותר שלו. לב העניין (1948) זכה בפרס ג'יימס טייט בלאק; סוף הרומן (1951) והאמריקאי השקט (1955) — רומן נבואי על התערבות אמריקאית בהודו-סין — ביססו את המוניטין שלו כסופר שיכול להפוך גיאופוליטיקה לדרמה מוסרית אינטימית. האיש שלנו בהוואנה (1958) הראה את הטון הקליל והסאטירי שהוא יכול היה לשלוט בו גם כן.

עיתונאות, נסיעות וריגול

הסיפורת של גרין נבנתה על דיווחים אמיתיים. הוא עבד כמבקר סרטים עבור Night and Day ו-The Spectator לאורך שנות ה-30, ונסע ללא הרף כדי לחקור את ספריו — למקסיקו ב-1937–38 במהלך הרדיפות האנטי-קלריקליות שהולידו את עוצמה ותהילה, ומאוחר יותר למערב אפריקה, הודו-סין, האיטי, קובה והקונגו, כשהוא מגיש דיווחים ל-Life ו-Paris-Match בדרך. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת במודיעין הבריטי, הוצב בסיירה לאון מ-1941 עד 1943 ואז במדור האיברי תחת קים פילבי מ-1943 עד 1944. החשיפה הישירה ההיא למנגנון ולמחיר המוסרי של הריגול הזינה ישירות את האדם השלישי (1950), שנכתב כתסריט לסרטו של קרול ריד לפני שהפך לנובלה, ואת הגורם האנושי (1978), הרהורו המאוחר והקר יותר על בגידה בתוך שירותי המודיעין.

כתיבת תסריטים והכרה

התסריט של גרין להאדם השלישי, שנכתב בשיתוף עם הבמאי קרול ריד, זכה בפרס הגדול בקאן ונשאר אחד הסרטים הבריטיים המוערכים ביותר שנעשו אי פעם; שיתוף הפעולה המוקדם שלו עם ריד, האליל שנפל (1948), הביא לו מועמדות לפרס האוסקר. הוא מונה ל-Companion of Honour ב-1966 וקיבל את מסדר ההצטיינות ב-1986, לצד תארים לשם כבוד ופרסים בינלאומיים רבים, אם כי פרס נובל לספרות — שצופים ומבקרים ציפו לו במשך שנים — מעולם לא הגיע, ככל הנראה בשל חסימה מצד חבר עוין אחד באקדמיה השוודית.

מדוע גרהאם מכונה גאון

הטיעון לגאונותו של גרין הוא טיעון לארכיטקטורה ולא לקישוט: סגנון פרוזה חסכוני ולא ראוותני הבנוי לשאת משקל מוסרי עצום מבלי להתאמץ להרשים, הפרוס על פני הגדרות — מערב אפריקה הקולוניאלית, הודו-סין הקומוניסטית, קובה של בטיסטה, וינה של המלחמה הקרה — שרוב בני דורו האנגלים מעולם לא התקרבו אליהן. חוקרים מתארים אותו כאחד הסופרים החשובים ביותר של המאה העשרים בדיוק משום שהוא מיזג את המנגנון המניע של המותחן עם חקירה תיאולוגית ואתית אמיתית, מה שגרם ל"בידור" ולספרות רצינית להתווכח זה עם זה בתוך אותו ספר. טיעון הנגד הכנה, שהועלה על ידי מבקרי תקופתו, הוא שגרין נמנע כמעט לחלוטין מהניסיונות המודרניסטיים של בני דורו כמו ג'ויס או וולף; משפטיו פשוטים, מבניו קונבנציונליים, והמוניטין שלו נשען על נושאים ורצינות מוסרית יותר מאשר על חדשנות צורנית. הוא מעולם לא זכה בנובל שנראה כשלו בדין, פער שרבים קראו כעדות לכך שהברק שלו, אמיתי ככל שיהיה, היה צר ומסורתי יותר ממה שדרשו תביעות הגאונות הגדולות ביותר של התקופה.

מורשת

גרין מת ב-3 באפריל 1991, בוויביי, שווייץ, ממחלת דם, בגיל שמונים ושש. הרומנים שלו תורגמו לעשרים ושבע שפות ונשארו בדפוס ונלמדו בהרחבה, ועיבודים קולנועיים לעבודתו — מהאדם השלישי ועד האמריקאי השקט — ממשיכים לעלות מחדש. הוא זכור פחות בשל סגנון חתימה ויותר בשל שאלה חוזרת ובלתי פתורה שהמשיך להציב לאורך חמישה עשורים ותריסר מדינות: האם החסד יכול להגיע לאנשים שכבר עשו את הבלתי נסלח.