ג'ובאני ורגה: הסופר של המנוצחים
סירת דיג בשם פרובוידנזה (Provvidenza) יוצאת מכפר סיציליאני כשהיא נושאת מטען של תורמוסים שנרכשו בהקפה. סערה טורפת את הסירה, את הקטניות ואת האיש שמשיט אותן, ומשפחה שהייתה בעלת יכולת במשך דורות מתחילה להידרדר למסלול שממנו לא תוכל לחזור. זהו כל המנוע של איל מלווליה (I Malavoglia), וזוהי תפיסת החיים של ג'ובאני ורגה כפי שהיא מתומצתת בחוב על מטען קטניות: אנשים אינם נהרסים בגלל גורל או רשעות, אלא בגלל טעות מסחרית קטנה שביצעו אנשים הגונים.
החניכות הארוכה
ורגה נולד בקטניה (Catania) ב-2 בספטמבר 1840 ונרשם, באופן רשמי, ללימודי משפטים באוניברסיטה המקומית — רשמי בלבד, כיוון שכבר עסק בכתיבה ולא הייתה לו כל כוונה רצינית לעסוק במקצוע. את הרומן הראשון שלו, אהבה ומולדת (Amore e patria), פרסם בגיל שש-עשרה. במשך שני העשורים הבאים היה יצרן מוכשר של סוג הסיפורת שהשוק האיטלקי רצה בדיוק: פטריוטי בתחילה, לאחר מכן רומנטי ואופנתי, מהסוג שכותב פרובינציאלי שאפתן כדי להיחלץ מן הפרובינציה.
היחלצות הייתה התוכנית. ביקור בפירנצה (Florence) בשנת 1865 שינה את המשלב שלו, וב-1869 הוא השתקע שם. ב-1872 עבר למילאנו (Milan), שהייתה אז הבירה הספרותית של הממלכה החדשה, והתחבר לסקפיליאטורה (Scapigliatura), תנועת האוונגרד הבוהמיינית של איטליה. הוא כתב רומנים על חיי החברה, על ניאוף ועל תשוקה, והם נמכרו היטב. דבר בשלב זה של הקריירה שלו לא ניבא את מה שעתיד לבוא.
התפנית
בין 1877 ל-1878 נחשף ורגה לנטורליזם הצרפתי — זולא (Zola), והדוקטרינה לפיה הסופר צריך להתבונן בחברה כפי שמדען מתבונן בדגימה. יחד עם לואיג'י קפואנה (Luigi Capuana) הוא ייסד את התשובה האיטלקית לכך, הוריזמו (verismo). אך הגרסה של ורגה סטתה מהמודל הצרפתי כמעט מיד, והסטייה היא העיקר. זולא מספר את הסיפור מלמעלה, ומסביר את העניים שלו לקורא הבורגני. ורגה סירב להסביר דבר כלשהו.
השיטה מגיעה לידי ביטוי מלא ברוסו מלפלו (Rosso Malpelo) (1878) ובקובץ חיי שדות (Vita dei campi) (1880). המבקר מרטין גרינברג מזהה את שתי התכונות המגדירות אותה: "תמציתיות, חדות פתאומית המחתרת לאימפרסונליות מוחלטת", ופרוזה שבה קולו של המחבר התמוסס לחלוטין בתוך זה של הקהילה. סגנונו של ורגה, כותב גרינברג, "מהדהד את דיבורן של דמויותיו שלו — היה הדיבור שלהן". אין אף מספר שעומד מחוץ לכפר סיציליאני ואומר לך כיצד האנשים שבו נראים. יש רק את הכפר, המדבר, מרכל, שופט, והקורא נותר להבין מה אמת. מה שמפריד זאת מתיעוד קר הוא הליריות שמתחת. אצל פלובר (Flaubert) וזולא, מציין גרינברג, הליריות היא נגיעה; "אצל ורגה זה לא נגיעה, זה אלמנט".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אבירות כפרית
הסיפור הקצר אבירות כפרית (Cavalleria rusticana) (1880) — קרב סכינים על אישה, קוד כבוד הנאכף עד מוות — הפך לדבר המשפיע ביותר שורגה כתב אי פעם, אם כי לא בצורה שבה כתב אותו. הוא עיבד אותו לבמה ב-1884, וגרסת התיאטרון זרמה ישירות לאופרה. מלה פסקואה! (Mala Pasqua!) של גסטלדון (Gastaldon) באה ראשונה; אבירות כפרית של מסקאני (Mascagni) באה בעקבותיה והאפילה על הכל, כשהיא נושאת את שמו ואת עלילתו של ורגה לרפרטואר הבינלאומי. האיכרים הסיציליאנים של ורגה, שנכתבו בפרוזה שטוחה וחסרת רגש בדיוק כדי להפשיט מהם את הרומנטיקה, הגיעו כך לעולם במדיום הרומנטי ביותר הקיים. האירוניה לא הייתה נעלמת ממנו.
הבית ליד עץ השסק
איל מלווליה (1881) הוא מה שהאיטלקים מחשיבים ליצירת המופת שלו, וגרינברג מסכים, ומכנה אותה מקורית להפליא. משפחת טוסקאנו (Toscano) מאצ'י טרצה (Aci Trezza) מכונה מלווליה, "רעי הרצון" או העצלנים, בדיחה כפרית כיוון שהם האנשים החרוצים ביותר במקום. מיזם התורמוסים הורג את באסטיאנאצו ומתחיל את הקריסה. מה שבא בעקבותיו אינו עלילה כמו צבירה: לוקה מת בקרב, הכולרה מגיעה, הסירה נהרסת שוב, הבת ליה נדחפת לזנות במידה רבה בגלל מה שהשכנים אומרים עליה, והנכד הבכור 'נטוני — שראה את העולם הרחב במהלך שירות צבאי וחזר הביתה לא מסוגל לקבל את חיי הדייג — שותה, הופך לפושע ומגלה את עצמו. רק הצעיר ביותר, אלסי, מחזיר לעצמו את קאזה דל נספולו (Casa del Nespolo), הבית ליד עץ השסק שהוא כל תפיסתה של המשפחה את עצמה. הסב פאדרון 'נטוני מת לפני שהוא יכול לראות זאת.
הטכניקה היא מקהלתית. הנרטיב לעולם אינו מתמקם בראש אחד; הוא נע דרך הכפר כפי ששיחה נעה, כך שהקורא שומע את הקהילה מעריכה את המלווליה אפילו בזמן שהמלווליה מושמדים על ידי אותה הערכה. הספר שורד תרגום רע — גרינברג מודה שאנגלית אינה יכולה לשאת את "המוזיקה הים-תיכונית, המתובלת בניב" של המקור — ואפילו ד. ה. לורנס (D. H. Lawrence), שתירגם את ורגה ופעל למענו, חשב שזה "קצת מוגזם בצד מעורר הרחמים", טענה שגרינברג עונה עליה בשאלה מה ניתן היה לחתוך ללא נזק.
ג'זואלדו, והמחזור שנעצר
איל מלווליה היה אמור להיות הראשון מבין חמישה רומנים שנקראו המנוצחים (I Vinti) — המטפסים בסולם החברתי שלב אחר שלב: דייגים ואיכרים, אחר כך הבורגנות הפרובינציאלית, אחר כך האצולה של פלרמו (Palermo), אחר כך רומא (Rome) הפרלמנטרית, ואז היוקרה של עשירי התקופה. התזה הייתה שהמאבק לחיים מוחץ אנשים באופן זהה בכל גובה. הוא סיים שניים. מאסטרו-דון ג'זואלדו (Mastro-don Gesualdo) (1889), סיפורו של בנאי שמפלס את דרכו לאצולה ונהרס על ידה, הוא השני, והוא הספר החלש יותר. פסק הדין של גרינברג חריף: הוא מציע "אמת שממנה נעדרת רוח אמנותית, חן", ונקרא כאילו ורגה כתב אותו "מתוך ראשו", כשהוא מתאים דמויות לסכימה זולאסקית במקום להקשיב להן. שלושת הכרכים הנותרים מעולם לא נכתבו. משנת 1891 הוא פרש מהחברה הספרותית; ב-1893 הוא חזר הביתה לקטניה. הוא מונה לסנאטור לכל החיים בשנת 1920 ומת שם מתרומבוזיס מוחי ב-27 בינואר 1922.
מדוע ג'ובאני נקרא גאון
הטענה נשענת על פריצת דרך טכנית, וכדאי לציין אותה במדויק, מכיוון שורגה לא היה הוגה מקורי. רעיונותיו על החברה הושאלו מהנטורליזם הצרפתי והפטאליזם שלו קרוב יותר למזג מאשר לפילוסופיה. מה שהוא המציא היה דרך לספר סיפור.
לפני ורגה, רומן על העניים היה רומן על העניים: קול משכיל המתאר אותם לקוראים משכילים. ורגה הסיר את הקול הזה. הוא בנה פרוזה שחושבת בניב של דמויותיו, שופטת לפי הסטנדרטים שלהן, ויודעת רק מה שהכפר שלהן יודע, כך שעליונותו של המחבר על נושאו — ההתנשאות השקטה בתוך כמעט כל הריאליזם החברתי — נעלמת מהדף. זה קשה בהרבה ממה שזה נשמע, וזה מקדים בעשורים טכניקות שמיוחסות בדרך כלל למודרניזם. גרינברג מציב אותו ב"דרג הראשון של כותבי הסיפורים הקצרים" ומכנה את נובלות כפריות (Novelle rusticane) (1883) "שלמות מסוגן".
מקרה הנגד אמיתי. ההישג מרוכז בעשור בערך ובשני ספרים; רומני החברה המוקדמים נשכחים ומאסטרו-דון ג'זואלדו מראה את השיטה הופכת לנוסחה. הוא הפסיק לכתוב סיפורת למשך שלושים שנה. והדבר עצמו שהופך אותו לגדול — פרוזה רוויה כל כך בדיבור סיציליאני שהמחבר נעלם — הותיר אותו בעל מוניטין פרובינציאלי בחוץ לארץ. גרינברג מכנה אותו "דמות עלומה" עדיין, למרות התרגומים של לורנס והסרט של ויסקונטי (Visconti). לורנס עצמו שאל בשנות ה-20: "מי עדיין קורא אותם, אפילו (מחוץ לכיתה) באיטליה?"
מורשת
ורגה נתן לאיטליה את הוריזמו ונתן לבית האופרה, בעקיפין, את הוריזמו שלו. באופן עמיד יותר, הוא נתן לסיפורת של המאה העשרים הוכחה שסופר יכול לוותר לחלוטין על סמכות נרטיבית ולזכות בכוח על ידי כך — שיעור שוויסקונטי העביר לקולנוע. הוא נותר, בדיוק כפי שהרומנים שלו חזו, מתוגמל בצורה נמוכה להפליא.