ג'ובאני דומניקו טייפולו: הבן שקבר את הקומדיה
בעשורים האחרונים לחייו, בעת שעבד לבדו בוונציה שכבר לא חפצה בציורי תקרה גרנדיוזיים, צייר ג'ובאני דומניקו טייפולו (Giovanni Domenico Tiepolo) את פאנצ'ינלו מובא לקבורה – הליצן בעל האף הארוך מהקומדיה דל'ארטה זכה לקבורה המבוימת כשל קדוש, כאשר האבלים מקובצים באבל מקודש סביב דמות שכל קיומה היה בדיחה. זהו אחד מ-104 דפים שבהם תיאר דומניקו חיים מומצאים שלמים עבור דמות מתיאטרון בובות, מלידה ועד מוות ורוח רפאים, וזו ההוכחה הברורה ביותר לכך שהבן של צייר ונציה המפורסם ביותר מצא, בסופו של דבר, קול משלו.
חניך מילדות
ג'ובאני דומניקו טייפולו נולד בוונציה ב-30 באוגוסט 1727, כבנו הבכור של ג'מבטיסטה טייפולו (Giambattista Tiepolo), שכבר היה מבוסס כצייר הפרסקו הדקורטיבי הגדול ביותר באירופה של המאה ה-18. הכשרתו של דומניקו החלה בתוך סדנת אביו כעניין שבשגרה, והוא הוכיח את עצמו כיכול כל כך עד שבגיל שלוש-עשרה לערך הוא שימש כעוזרו הראשי של אביו – התמחות בעלת אינטנסיביות יוצאת דופן שערפלה, במשך חלק ניכר מהקריירה שלו, את הגבול בין ידו שלו לבין זו של אביו. בגיל עשרים הוא כבר קיבל עמלות עצמאיות גם בזמן שהמשיך לעבוד לצד אביו על פרויקטי העיטור הגדולים ביותר של התקופה.
שני עשורים בסדנה המשפחתית
שותפות זו הובילה את דומניקו ברחבי אירופה. הוא סייע בציור התקרה של גרם המדרגות הגדול במגורי וירצבורג (Würzburg Residence) בגרמניה בין השנים 1751 ל-1753, אחת מתוכניות העיטור השאפתניות ביותר של המאה, וכן בפרסקאות של וילה ואלמראנה איי נאני (Villa Valmarana ai Nani) ליד ויצ'נצה ב-1757, שם מיוחס לדומניקו ציור סדרה שלמה של חדרים בזכות עצמו לצד תקרות המיתולוגיה של אביו – סימן מוקדם לרגישות שנמשכה לז'אנר ולחיי היומיום ולא לגדולה אולימפית. מ-1762 עד 1770 עבדו האב והבן יחד בארמון המלכותי של מדריד, בעיטור חדרים עבור המלך צ'ארלס ה-III במה שהיה לעמלה המלכותית האחרונה והיוקרתית ביותר של ג'מבטיסטה. דומניקו בילה כמעט את כל הקריירה המוקדמת שלו, במילים אחרות, כהרחבה של שאיפות אביו ולא כרודף אחרי שאיפותיו שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מציאת נושא משלו לאחר 1770
ג'מבטיסטה טייפולו מת במדריד בשנת 1770, ודומניקו חזר לוונציה כדי לעבוד באופן עצמאי בפעם הראשונה בחייו, כשהוא כבר בשנות הארבעים לחייו. השינוי באמנותו היה מיידי ומתמשך: הוא שמר על השטף הדקורטיבי והליטוש הטכני של הכשרתו אך הפנה אותם לעבר ריאליזם, סצנות ז'אנר ותיאטרון הרחוב הרגיל של ונציה במקום נושאי הדת והמיתולוגיה הממריאים של אביו. בין 1759 ל-1797 הוא הפיק את הפרסקאות עבור הווילה המשפחתית בציאניגו (Zianigo), מחזור פרטי המאוכלס בסאטירים, איכרים, ומעל הכל פאנצ'ינלו, ליצן הקומדיה דל'ארטה שהפך לאובססיה המזוהה עם דומניקו; אותם פרסקאות הוסרו מאוחר יותר והותקנו מחדש במוזיאון קא' רזוניקו (Ca' Rezzonico) בוונציה, שם הם נותרו העדות המלאה ביותר ששרדה לסגנונו הבשל.
מחזור הפאנצ'ינלו
הישגו המקורי ביותר של דומניקו היה סדרה של 104 רישומים שכינה "בידור לילדים", ביוגרפיה מומצאת של פאנצ'ינלו שסופרה בעט חופשי, דיו חום ושטיפה מעל גיר שחור – תוך מעקב אחר הדמות מהורות ולידה דרך ילדות, נסיעות ומזל רע, מחלה, מוות ולבסוף חיים שלאחר המוות כרוח רפאים. מוזיאון המטרופוליטן (Metropolitan Museum), המחזיק בתשעה דפים מהסדרה באוסף רוברט להמן שלו, מציין כי רישום מאוחר במחזור, "קבורת פאנצ'ינלו" (סביב 1800), שואל בכוונה את המוסכמות החזותיות של ציורים המתארים קבורת קדושים, ומעניק גוונים מקודשים לסצנה הבנויה סביב דמות קומית סטנדרטית, ובכך מתייחס לליצן כ"כל אדם חילוני". זהו שימוש פילוסופי יוצא דופן בקריקטורה לתקופתו – קומדיה המוצגת עם המשקל הרגשי של אמנות דתית – והיא עומדת בנפרד מכל דבר ברפרטואר המנצח יותר של אביו.
אמן תחריט ורישום
לצד ציוריו ופרסקאותיו, דומניקו היה אמן תחריט פורה, ששעתק הן את יצירותיו שלו והן את של אביו בדפוס והפיץ סדרות מקוריות משלו, כולל עשרים וארבעה לוחות הממחישים את "סצנות ציוריות מהבריחה למצרים" וארבעה-עשר המתארים את תחנות הצלב. רישומיו – המבוצעים בשטיפות ספיה המוכרות כעת כחתימתו האישית, כפי שנראה ביצירות כמו "פאנצ'ינלו צדים עופות מים" ו-"פרידתו של פאנצ'ינלו מוונציה" המוחזקים בגלריה הלאומית לאמנות (National Gallery of Art) – מראים חופשיות ושנינות נרטיבית הנבדלת מהוד והדר רשמיים יותר של ציוריו הגמורים של אביו, גם כאשר אוצר המילים הטכני הבסיסי, שנלמד באותה סדנה, נותר קשור ללא ספק.
מדוע ג'ובאני מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של דומניקו אינו שהוא עלה על הברק הדקורטיבי של אביו – על פי רוב הדיווחים הוא לא עשה זאת, והוא בילה את המחצית הראשונה של חיי העבודה שלו בביצוע עיצובי אביו ולא בהמצאת עיצובים משלו. הוא נשען במקום זאת על מה שעשה לאחר מותו של ג'מבטיסטה: לאחר גיל ארבעים, לאחר שבילה עשורים כהרחבה של חזון של אמן אחר, הוא הפנה את אותה שטף טכני לעבר רגישות שונה לחלוטין, והמציא נרטיב חזותי מורחב – מחזור הפאנצ'ינלו – שאין לו תקדים אמיתי ביצירתו של אביו או של אף בן תקופתו. השינוי הזה, מעיטור דתי ומיתולוגי גדול לקומדיה אינטימית ומלנכולית על ליצן מופע בובות המתמודד עם מחלה ומוות, הוא מעשה אמיתי של דמיון עצמאי ולא מלאכה בירושה, למרות שהיד שביצעה זאת הוכשרה כולה בתוך סדנת אביו. הטיעון הנגדי הכנה הוא שהמוניטין של דומניקו חי תמיד בחלקו בצל אביו, שרבות מיצירותיו רחבות ההיקף נותרות קשות להפרדה מעיצוביו של ג'מבטיסטה, וששום מקור בן תקופתו ברשומות אינו מכנה אותו גאון באופן מפורש – הטענות החזקות ביותר שהועלו עבורו, על ידי המטרופוליטן ועל ידי חוקרים מאוחרים יותר, נוגעות למקוריות של נושא ורגישות ולא ליכולת גולמית, ואפילו שיפוטים אלו נשענים בכבדות על הישג אחד מאוחר ויוצא דופן.
מורשת
דומניקו מת בוונציה ב-3 במרץ 1804, לאחר שחי יותר מאביו בשלושים וארבע שנים ובילה חלק ניכר מזמן זה בעבודה בשקט יחסי ככל שהיוקרה האמנותית של ונציה דעכה סביבו. יצירותיו מוחזקות כיום באוספים מרכזיים כולל מוזיאון המטרופוליטן, הגלריה הלאומית לאמנות, והמכון לאמנות של שיקגו (Art Institute of Chicago), ובשנת 2013 שש מיצירותיו יחד קבעו שיא מכירה פומבית של 4,912,460 דולר. הבחנתו המתמשכת אינה בכך שהשתווה לתהילתו של ג'מבטיסטה טייפולו אלא בכך שמרגע שהשתחרר ממנה, הוא מצא בבובה קומית סטנדרטית נושא רציני מספיק כדי לשאת את שמו שלו.