ג'ובאני אניילי (Giovanni Agnelli): ארבע מאות דולרים ומדינה
ב-11 ביולי 1899 ייסדה קבוצת אישים מטורינו חברה לבניית מכוניות, ואחד מהם, קצין צבא לשעבר מכפר בגבעות פיימונטה, השקיע 400 דולר בחלקו. בתוך שנה הוא כבר ניהל אותה. בתוך שני עשורים זינקה חברת פיאט (Fabbrica Italiana di Automobili Torino) מהמקום השלושים לשלישי בין החברות התעשייתיות של איטליה, והאיש עם השקעת ה-400 דולר הפך לתעשיין החשוב במדינה.
בנו של ראש העיר
אניילי נולד ב-13 באוגוסט 1866 בוילאר פרוזה (Villar Perosa) שבפיימונטה, בן לאדוארדו אניילי ואניצ'טה פריזטי, ממשפחת בעלי קרקעות. אביו היה ראש העיר של הכפר ומת כשג'ובאני היה בן חמש. הוא התחנך במכללת סן ג'וזפה (Collegio San Giuseppe) בטורינו ואז פנה לקריירה צבאית לפני שחזר לעולם העסקים. בשנת 1895 הוא הפך בעצמו לראש עיריית וילאר פרוזה, כשהוא נוטל את תפקיד אביו – שושלת מקומית קטנה שחזתה אחת גדולה בהרבה.
נקודת המפנה הגיעה ב-1898, כאשר פגש את הרוזן עמנואלה קצ'ראנו די בריקראסיו (Emanuele Cacherano di Bricherasio), שחיפש משקיעים בעסקי המכוניות החדשים. בשנה שלאחר מכן נוסדה פיאט. אניילי הפך למנהל הכללי בשנת 1900. המפעל הראשון העסיק שלושים וחמישה עובדים וייצר עשרים וארבע מכוניות.
האריתמטיקה של קנה המידה
את מה שקרה לאחר מכן מוטב לקרוא כרצף של מספרים. עשרים וארבע מכוניות ב-1900. ב-1903 הניבה החברה רווח קטן ממכירת 135 מכוניות. עד 1906 הגיע הייצור ל-1,149, והסוכן הראשון של פיאט נפתח בברודוויי במנהטן. זוהי עלייה של פי חמישים בתפוקה בתוך שש שנים, שהושגה במדינה עם מעט תעשייה כבדה, ללא שוק מוטורי מבוסס וכוח אדם שאומן בזמן שהמפעל נבנה.
תרומתו של אניילי לא הייתה הנדסית. פיאט נודעה מראשיתה בכישרון הנדסי ובחדשנות יצירתית, ואנשים אחרים סיפקו זאת. תרומתו הייתה ההחלטה, שנתקבלה מוקדם ודבקה בה, כי מכוניות הן בעיה של ייצור ולא של מלאכת יד – שהנקודה אינה לבנות מכונה מעולה עבור רוזן, אלא לבנות מכונות רבות עבור מדינה שטרם ידעה שהיא רוצה אותן. הוא הפך ליושב ראש בשנת 1920. הזינוק של פיאט לאחר מלחמת העולם הראשונה מהמקום השלושים לשלישי בין החברות התעשייתיות האיטלקיות הפך את החברה לאבן הפינה של תעשיית הרכב הלאומית, ולמעשה, לחלק משמעותי מהתיעוש האיטלקי עצמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שנתיים אדומות
התנהלותו ב"ביניו רוסו" (Biennio Rosso), תהפוכות העובדים של 1919 ו-1920, היא הפרק המלמד ביותר בקריירה שלו. כשהמשבר הגיע לשיאו, התבקש ג'ובאני ג'וליטי (Giovanni Giolitti) לשלוח את הצבא; אניילי סירב להתערבות. כאשר העובדים שכבשו את מפעליו וניסו ניהול עצמי ויתרו והחזירו את המפתחות, הוא לא נקם. במקום זאת, הוא הציע חוזים חדשים, הקושרים שכר לפריון.
קל לראות זאת כנאורות וקל באותה מידה לראות זאת כחישוב, והאמת היא כנראה שזה היה שניהם. אניילי רצה שהמפעלים יפעלו והבין שכוח עבודה מובס הוא עדיין כוח העבודה. הוא הפך עימות פוליטי לנוסחת יחסי עבודה – וזה בדיוק מה שעשה עם כל דבר אחר.
פשיסט אמביוולנטי
בשנת 1923 מינה אותו מוסוליני לסנאטור מטעם המפלגה הפשיסטית הלאומית, והוא ישב בסנאט עד 1944. זהו כתב האישום. ההקלה מפורטת באופן יוצא דופן. הוא שמר על עצמאות מערכתית ב"לה סטמפה" (La Stampa), העיתון שבבעלותו, ומינה את האנטי-פשיסט קורציו מלאפרטה (Curzio Malaparte) למנהלו. הוא שכר מורים אנטי-פשיסטים לנכדו ולאחייניו. הוא המשיך להעסיק את ויטוריו ואלֶטה (Vittorio Valletta), אדם בעל דעות סוציאל-דמוקרטיות עם קשרים אנטי-פשיסטיים מחתרתיים. המשטר חשד בו בתמיכה ב"ג'וסטיציה אה ליברטה" (Giustizia e Libertà). מוסוליני צוטט כאומר שאניילי "מבוגר מדי מכדי להיות פשיסט". כאשר הסופר צ'זארה פאבזה (Cesare Pavese) אמר לו שמישהו הוא אנטי-פשיסט, אניילי ענה לפי הדיווח, "עוד יותר טוב" – חילופי דברים שתועדו, במפתיע, על ידי המשטרה החשאית הפשיסטית.
שיפוטו של ההיסטוריון ולריו קסטרונובו (Valerio Castronovo) הוא ההוגן ביותר הקיים: אניילי לא היה אנטי-פשיסט אמיתי אלא פרגמטי, שהעריך את המשטר בשל "משמעת העבודה האפקטיבית" שכפה, ושמפעליו נזקקו לה. לאחר המלחמה הוא הואשם בשיתוף פעולה ואיבד זמנית את בעלותו על החברה שלו. הוא זוכה כאשר הופיעו ראיות שפיאט סיפקה באופן פעיל למחתרת האיטלקית רכבים, דלק וכסף תוך חבלה בייצור המלחמתי של עצמה.
מדוע ג'ובאני נחשב לגאון
היכולת היא ארגונית ולא המצאתית, וההבחנה חשובה. אניילי לא תכנן מנוע ולא רשם פטנט על שום דבר מפורסם. מה שהיה לו הוא יכולת יוצאת דופן לראות מערכת תעשייתית בשלמותה – מפעל, כוח עבודה, אספקה, הפצה, הון, פוליטיקה – ולשמור על כל חלק בה נע באותו כיוון במשך ארבעים וחמש שנים. הראיה היא עקומת הצמיחה מעשרים וארבע מכוניות ליותר מאלף בתוך שש שנים, ומהמקום השלושים לשלישי בין החברות התעשייתיות האיטלקיות לאורך מלחמה. אותה יכולת הולידה את הסדר העבודה שלו ב-1920, שבו סירב לשבור את הכיבוש בכוח ובמקום זאת הציע חוזה הקשור לפריון, ואת עמדתו הפוליטית תחת הפשיזם, שבה נטל את מושב הסנאט שהגן על החברה תוך שהוא מאייש בשקט את עיתונו ומשק ביתו במתנגדי המשטר.
טיעון הנגד אמיתי ואין לבטלו. הוא לא ייסד את פיאט לבדו; הוא היה משקיע אחד מתוך כמה, שהובא על ידי אריסטוקרט שחיפש כסף. הוא לא בנה שום דבר טכני, והמוניטין של פיאט לחדשנות היה שייך למהנדסיה. והקריאה הלא-נוחה ביותר של הקריירה שלו היא שהפרגמטיות המפורסמת שלו הייתה פשוט היעדר עקרונות – הוא הסתגל למוסוליני במשך עשרים ואחת שנים כי המשטר משמעת את עובדיו, והוא היסס לכיוון המחתרת מאוחר, כשהתוצאה התחילה להתבהר. פסק דינו של קסטרונובו חותך דרך הרומנטיקה. זהו הגאון של המארגן: עצום, ניתן לאימות, וגמיש מוסרית.
מורשת
אניילי התחתן עם קלרה בוזלי (Clara Boselli). בתם אניצ'טה קטרינה חיה בין 1889 ל-1928, ובנם אדוארדו, שנולד ב-1892, נהרג בהתרסקות מטוס ב-1935 – מה שהשאיר את האיש המבוגר מגדל את נכדו ג'אני (Gianni), שירש אותו כראש עיריית וילאר פרוזה ב-1945 ולימים ינהל את החברה. עד שנת 2000 מנתה המשפחה יותר משבעים צאצאים לאורך הדורות.
אותות הכבוד שלו הצטברו בכל משטר ששרד: אביר מסדר הכתר של איטליה ב-1898, אביר מסדר העבודה ב-1907, קצין גדול של הכתר ב-1920, קצין גדול של מסדר הקדושים מוריס ולזרוס ב-1921, אביר צלב גדול של הכתר ב-1932. הוא מת ב-16 בדצמבר 1945, בגיל שבעים ותשע, חודשים לאחר שהסתיימה המלחמה שהפוליטיקה שלה כמעט עלתה לו בהכל. הוא נכנס להיכל התהילה של הרכב האירופי ב-2001 ולהיכל התהילה של הרכב ב-2002. החברה שקנה ב-400 דולר האריכה ימים אחריו בדורות, וכך גם המשפחה שיצר.