ג'וזואה קרדוצ'י: המנון לשטן והקתדרה בבולוניה
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 פרסם פרופסור איטלקי צעיר שיר בשבח השטן — לא השטן של הקטכיזם אלא השטן כרוח התבונה, החומר, המרד והקידמה, השואג בעולם המודרני בעוצמה של קטר. המנון לשטן (Inno a Satana) עורר שערורייה באיטליה הקתולית והפך את מחברו למפורסם לשמצה. ארבעה עשורים לאחר מכן, ב-1906, הצביעה האקדמיה השוודית פה אחד — דבר נדיר — להעניק לו את פרס נובל לספרות, הראשון שהוענק אי פעם לאיטלקי. ההחלטה עדיין נחשבת לאחת הפחות שנויות במחלוקת בהיסטוריה של הפרס.
בנו של קרבונרי במרמה
קרדוצ'י נולד ב-1835 בוואל די קסטלו, ליד פיזה שבטוסקנה. אביו היה רופא וקרבונרי — חבר באגודות המהפכניות החשאיות שבילו את המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה בקשירת קשרים נגד ממשלותיה הזרות והדתיות המגוונות של איטליה. לפוליטיקה היו השלכות: המשפחה עברה שוב ושוב, והילד גדל בתוך תהפוכות, חלק גדול מהן בארץ המרמה (Maremma) הקשה והמלריה של החוף הטוסקני, נוף שחוזר בשירתו כסוג של מולדת אישית חמורה.
הוא חונך על סופרי יוון ורומא ועל דנטה ואלפיירי, וקיבל את התואר שלו בפילוסופיה ובספרות באוניברסיטת פיזה בגיל עשרים. רשימת קריאה זו היא האדם כולו במיניאטורה: עת עתיקה קלאסית, ימי הביניים האיטלקיים, וטעם לסופרים ששנאו עריצים.
בולוניה
לאחר שלימד בבתי ספר תיכוניים הוא מונה לקתדרה לספרות איטלקית באוניברסיטת בולוניה, והחזיק בה עד פרישתו ב-1904 — יותר מארבעה עשורים בתפקיד אחד, שממנו שלט בדיון הספרותי האיטלקי למשך שארית המאה. הוא היה השילוב הלא שגרתי הזה, חוקר אמיתי ומשורר פופולרי באמת: לצד השירה הוא הפיק כעשרים כרכים של פרוזה ביקורתית, כולל מחקרים ספרותיים (Studi letterari) של 1874. האוסף הראשון שלו, חרוזים (Rime), הופיע ב-1857; Levia Gravia ב-1868, שילב חיקוי קלאסי עם סנטימנט מהפכני.
מה שהציב אותו נגד הדור שלו היה סירובו לרומנטיקה. בעוד השירה האיטלקית נטתה לווידוי ולציורי ימי הביניים, קרדוצ'י פנה לעת העתיקה הקלאסית הן עבור המודלים שלו והן עבור הפוליטיקה שלו, והיוקרה שלו בבולוניה הפכה זאת לוויכוח לאומי ולא להעדפה פרטית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המנון לשטן
המנון לשטן — שנכתב ב-1863 ופורסם שנתיים לאחר מכן, כאשר המקורות חלוקים לגבי התאריך המדויק — היה הפרובוקציה הגדולה של תחילת הקריירה שלו. השטן שלו הוא החשיבה החופשית עצמה, הפטרון של רעיונות, המצאות ומהפכות מודרניים. בהגיעו מפרופסור באוניברסיטה ממלכתית במדינה שזה עתה הפשיטה את האפיפיור מרוב שטחיו, זה היה פחות הצהרה מטאפיזית מאשר פיצוץ פוליטי, וזה קיבע את זהותו הציבורית של קרדוצ'י כמשורר האנטי-קלריקליזם האיטלקי התוקפני.
האודות הברבריות
הפרויקט השירי המרכזי שלו היה מוזר וטכני יותר. החל מ-1873, קרדוצ'י יצא לכתוב שירה איטלקית במשקלים הכמותיים של השירה הלטינית — צורות שאיטלקית אינה בנויה להכיל — וקרא לתוצאות Odi barbare, ה"אודות הברבריות", שפורסמו בחלקים עוקבים ב-1877, 1882 ו-1889. הוא ידע שהן יישמעו ברבריות לאוזן רומית; זו הייתה הנקודה.
זה נחשב בדרך כלל ליצירתו המשפיעה ביותר, והסיבה שהיא הצליחה במקום שבו רוב השירה הניאו-קלאסית נכשלת היא שהארכיאולוגיה מעולם לא חנקה את הרגש. הערכת בריטניקה היא שהוא שילב קשיחות קלאסית עם עוצמה נלהבת תוך הימנעות מהסטריליות שפוקדת את רוב הניסיונות מסוג זה. סביב האודות יושבים שירים חדשים (Nuove poesie, 1873), שירי הפוליטיקה הסאטיריים של יאמבי ואפודים (Giambi ed epodi, 1882), והמאוחרים יותר חרוזים חדשים וחרוזים ומקצבים. גתה והיינה היו הנוכחויות המודרניות מאחורי העבודה.
הסנאטור
הרפובליקני יורק האש התרכך למוסד לאומי. קרדוצ'י כיהן זמן קצר כציר ונבחר לסנאט ב-1890. הוא השלים עם המונרכיה החוקתית, ובאמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 התרכך כלפי הכנסייה — דיווח אחד מתעד פיוס עם הקתוליות ב-1895, אם כי בריטניקה טוענת שהוא נשאר אנטי-קלריקלי מיסודו עד הסוף, מה שכנראה הוא הקריאה הבטוחה יותר של אדם שכל סגנונו היה לוחמני.
כשהנובל הגיע ב-1906 זה היה במועמדותו התשיעית; הסופר אנטוניו פוגאזארו הציב את שמו לראשונה ב-1902 ועשה זאת שוב ושוב לאחר מכן. באותה שנה שקלה האקדמיה חמישים וארבע מועמדויות של עשרים וארבעה סופרים, ביניהם טולסטוי, סווינבורן, גאורג ברנדס וסלמה לגרלף. קרדוצ'י מת ב-16 בפברואר 1907, חודשים ספורים לאחר קבלתו.
מדוע ג'וזואה מכונה גאון
היכולת הייחודית היא היתוך: קרדוצ'י היה פילולוג שידע לכתוב, משורר שהמלומדות שלו הזינה את שיריו במקום לחנוט אותם. האקדמיה ציינה בדיוק זאת, כשהעניקה את הפרס "לא רק בהתחשב בלמידה העמוקה ובמחקר הביקורתי שלו, אלא מעל הכל כמחווה לאנרגיה היצירתית, לרעננות הסגנון ולכוח הלירי המאפיינים את יצירות המופת השיריות שלו". קארל דייוויד אפ וירסן, מזכירה הקבוע, תיאר היסטוריון ספרותי מלומד המבוסס על אידיאלים קלאסיים ולא רומנטיים, "משורר שתמיד מונע על ידי פטריוטיות ואהבת החירות", ששיריו "משיגים עוצמה נדירה". הביוגרפיה של נובל מכנה אותו פשוט הדמות הספרותית האיטלקית הגדולה ביותר של סוף המאה התשע-עשרה. החייאת משקל כמותי בשפה עוינת מבנית לכך, והפקת שירים אמיתיים ולא תרגילים, היא הישג טכני שכמעט אף אחד אחר לא הצליח להשיג.
טיעון הנגד הכנה הוא שמעט מאוד מזה שורד תרגום, ושהמעמד שלו מחוץ לאיטליה קרס. המשקלים הברבריים הם בדיוק האלמנט שלא יכול לחצות מחסום שפה; הסר אותם ומה שנשאר יכול להיראות כרטוריקה אזרחית רמת דרג, דחוסה ברמיזות קלאסיות, המופנית לקורא איטלקי מהמאה התשע-עשרה שכבר אינו קיים. הוא היה משורר-פרופסור, וההרגל הפרופסורי — ההפגנה, הפולמוס, ההתייחסות המלומדת — לעולם אינו רחוק מהפני השטח. הפטריוטיות ואהבת החירות שווירסן שיבח היו המעלות של הריסורג'ימנטו; בקריאה קדימה אל המאה העשרים, הלאומיות השירית האיטלקית הלכה למקום אפל מאוד, והאופן הציבורי הדקלמני של קרדוצ'י היה חלק ממה שדורו של ד'אנונציו ירש. והפרס ב-1906, פה אחד ככל שהיה, היה גם עוד שנה שבה טולסטוי היה ברשימה ולא זכה.
מורשת
קרדוצ'י נותר נקודה קבועה בחינוך האיטלקי ודמות מייסדת של מחקר הספרות האיטלקי המודרני, חתן פרס נובל האיטלקי הראשון והאיש ששמר על קו קלאסי לאורך מאה רומנטית. האנטי-קלריקליזם שלו עזר להגדיר את התרבות של המדינה החילונית החדשה; הביקורת שלו עיצבה את האופן שבו איטלקים קראו את דנטה ופטרארקה במשך דורות. בחו"ל הוא כיום בעיקר שם ברשימת חתני פרס — מה שמהווה מדד הוגן לכמה משורר יכול ללכת לאיבוד בין שפות, וכמה לחלוטין מוניטין שנבנה על ויכוח לאומי יכול לדעוך ברגע שהוויכוח מסתיים.