ג'אקומו טורלי: المהנדס שהריץ את התפאורה באוויר
בשנת 1660, כאשר הורחב ארמון הלוברו (Louvre), עמית ומתחרה בתחום עיצוב התיאטרון בשם גאספארה ויגאראני (Gaspare Vigarani) אסף את כל המכונות והבד המצויר שבנה ג'אקומו טורלי (Giacomo Torelli) בצרפת ושרף אותם — במפורש, על פי הרישומים, "כדי שלא יישאר דבר מהמצאתו של קודמו, הסיור טורלי, שאת עצם זיכרונו ביקש לקבור בשכחה." זוהי אחת מפעולות ההצתה המקצועיות המעטות המתועדות בהיסטוריה של האמנות האירופית. זוהי גם, בדרכה, המחמאה הגבוהה ביותר שטורלי קיבל אי פעם. אין שורפים את יצירתו של אדם אלא אם כן אינך יכול להתחרות בה.
פאנו והמספנות של ונציה
הוא נולד בפאנו (Fano) שבחוף האדריאטי ב-1 בספטמבר 1608. השנים הראשונות של חייו ניתנות לשחזור חלקי בלבד: ייתכן שעבד בתיאטרון חובבים בפאלאצו דלה ראג'ונה (Palazzo della Ragione) בפאנו ורכש ניסיון בפזארו (Pesaro) או באורבינו (Urbino) הסמוכות. לאחר מכן, בסביבות 1640, עבר לוונציה ועבד במספנות הצבאיות.
זהו צומת המפתח של הקריירה שלו כולו, וראוי להתעכב עליו. בארסנאלה (Arsenal), טורלי בילה את ימיו בהזזת מסות עצומות — תורנים, גופי ספינות, קורות — בעזרת חבלים, גלגלות, כננות ומשקולות נגד. הוא למד, כעניין מעשי, כיצד כוח בודד שמופעל יכול להתרבות ולהתחלק כדי להזיז דברים כבדים רבים בבת אחת. כל מעצב תפאורה אירופי בתקופה זו ידע לצייר פרספקטיבה. טורלי היה היחיד שהגיע מהמספנות כשהוא שולט במכניקה.
המכונה
עבודתו התיאטרלית המתועדת הראשונה הייתה בינואר 1641 בתיאטרו נוביסימו (Teatro Novissimo) בוונציה, כשיצר את התפאורה והמכונות עבור האופרה La finta pazza של פרנצ'סקו סקראטי (Francesco Sacrati). לאחר מכן עיצב את Bellerofonte של סקראטי ב-1642 ואת Venere gelosa ב-1643, וכנראה גם את Deidamia של קאוואלי (Cavalli) ב-1644.
מה שהקהל ראה היה חילוף סצנות כמופע מרהיב. מה שאפשר זאת הייתה מערכת ה"מוט והכרכרה" (pole-and-chariot system), המצאתו של טורלי והרכיב המשמעותי ביותר בהנדסת במה לפני עידן החשמל. מתחת לבמה שכן תוף מסתובב ענקי, מחובר בחבלים לסדרה של קרוניות שנעו במסילות. כל קרונית נשאה מוט שבלט כלפי מעלה דרך חריץ ברצפת הבמה, וכל מוט נשא לוח תפאורה. סיבוב של התוף הזיז את כל הקרוניות בבת אחת — לוחות תפאורה נעו פנימה והחוצה, מסכי בד עלו וירדו, ועולם שלם הוחלף בתנועה אחת רציפה.
ההשלכות על כוח האדם היו מדהימות. במקום שחילוף סצנה ידרוש צוות של שישה עשר עובדי במה שיפעלו בתיאום רופף, אדם אחד המסובב כננת יכול היה לעשות זאת — נער בן חמש עשרה הספיק לכך. ומכיוון שהכל נע ממקור אחד, הכל נע יחד: ללא מפגרים, ללא תפרים נראים לעין. בני התקופה תיארו את השינויים כמתרחשים במהירות ובאחידות כה רבות עד שהדעת התקשתה לתפוס זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא נקרא il gran stregone, הקוסם הגדול, משנות ה-1640 ואילך.
פריז
ביוני 1645 הביא אותו הקרדינל מזארן (Cardinal Mazarin) לפריז כדי להעלות אופרה איטלקית עבור החצר הצרפתית. La finta pazza עלתה ב-Petit-Bourbon ב-14 בדצמבר 1645, ואפקטי התפאורה שלה התקבלו בהתלהבות. Egisto התקיימה ב-1646 ו-Orfeo של לואיג'י רוסי (Luigi Rossi) ב-2 במרץ 1647 — מרתון בן שש שעות, כה ארוך וכה יקר להפקה, עד שהמפיקים הזמינו אופרה חדשה לחלוטין רק כדי לעשות שימוש נוסף בתפאורות.
אפילו הפרונד (Fronde), התקוממות האזרחית שזעזעה את צרפת מ-1648 עד 1653, לא עצרה אותו, אף שהוא נודה במהלך תופעה זו. הוא עיצב את Andromède של פייר קורניי (Pierre Corneille), שהקרנת הבכורה שלה הייתה ב-1 בפברואר 1650, ואפקטי הפרספקטיבה שלו שם זכו לשבחים מהסוג השמור בדרך כלל לציור: תיאור אחד תיאר ים פתוח שנראה כה נרחב עד שצופה היה נשבע שהספינות באופק מרוחקות יותר משש ליגות. ככל הנראה הוא תרם גם ל-Ballet de la Nuit ב-23 בפברואר 1653, ובנה עננים עבור The Wedding of Peleus and Thetis ב-1654.
הנפילה
ההזמנה הצרפתית האחרונה שלו הייתה גם חורבנו. בשנת 1661 עבד על Les fâcheux של מולייר (Molière) עבור החגיגה האגדית של ניקולא פוקה (Nicolas Fouquet) בוו-לה-ויקונט (Vaux-le-Vicomte) — המסיבה שהייתה כה מרהיבה עד שהביאה את לואי ה-14 למסקנה ששר האוצר שלו גונב ממנו. פוקה נעצר ונכלא. טורלי, שקישט את זירת העבירה, איבד את החסות המלכותית יחד עם פטרונו. בשנה לאחר מכן שרף ויגאראני את המכונות שלו.
הוא חזר לביתו בפאנו. שם עיצב את תיאטרו דלה פורטונה (Teatro della Fortuna) וב-1677 העלה הפקה אחרונה, Il trionfo della continenza. הוא נפטר בפאנו ב-17 ביוני 1678, והוריש את כל הונו לעניים.
מדוע ג'אקומו נחשב לגאון
הכינוי הוא הראיה, והוא ספציפי באופן יוצא דופן: בני זמנו כינו אותו il gran stregone, הקוסם הגדול, משנות ה-1640. זו אינה מחמאה על יופי. זוהי הודאה בכך שאנשים שצפו בבמות שלו לא יכלו להבין כיצד האפקטים בוצעו. השפיטה המודרנית מפוכחת יותר וטיעונה חזק יותר — היסטוריון עיצוב הבמה אוון בייקר (Evan Baker) קובע חד-משמעית כי טורלי שינה מן היסוד את בימוי האופרה.
התכונה המדוברת הייתה דמיון הנדסי שפותח אל תוך האמנות. עמיתיו של טורלי היו ציירים ואדריכלים שחשבו על תפאורה כעל סדרה של תמונות ואז שאלו כיצד להחליף תמונה אחת באחרת. טורלי, שהגיע מהמספנות הוונציאניות, הפך את הבעיה: הוא תיכנן את המנגנון תחילה והניח לו לקבוע מה התמונות יכולות לעשות. ריכוז כל האלמנטים הנעים על תוף אחד היה זינוק מושגי ולא שיפור בלבד — הוא הפך את חילוף הסצנה מבעיית תיאום, שבני אדם מבצעים ברמה ירודה, לבעיה מכנית, שמכונות מבצעות בצורה מושלמת. משום כך השינויים נראו על-טבעיים. בנוסף הייתה לו מתנה הלחנתית-צורנית אמיתית מעבר למכניקה, כשהביא לידי שלמות תפאורת פרספקטיבה עם נקודת מגוז אחת והחליף בין תפאורות פתוחות וסגורות כדי להעניק להפקה מקצב חזותי.
הטיעון הנגדי ההוגן: הוא המציא מכשיר, ולא צורת אמנות. תפאורת פרספקטיבה, מכונות תעופה ומחזות חצר היו קיימים לפניו; הוא הפך אותם לאמינים ומהירים. עבודתו שירתה אופרה של מישהו אחר, וכמעט שום דבר ממנה לא שרד, כך שאנו שופטים אותו במידה רבה על פי תיאורים של אנשים שהמכונה נועדה להדהים אותם. הגדרתו כאחד המהנדסים המעשיים הגדולים של המאה השבע-עשרה מציבה אותך על קרקע מוצקה. הגדרתו כאמן גדול מסתמכת על עדים שהודו שלא יכלו לראות כיצד התרגיל עבד.
מאתיים שנה של חיים שלאחר המוות
מדורת השריפה של ויגאראני נכשלה. הרישומים של טורלי שרדו ושוכפלו ב-Encyclopédie של דידרו (Diderot) בשנת 1772, יותר ממאה שנה לאחר ימי זוהרו, דבר המלמד עד כמה נותרו פתרונותיו כטכנולוגיה המתקדמת ביותר. עקרון המוט והכרכרה שלט באמנות הבמה האירופית במשך כמאתיים שנה.
זה לא נפסק לחלוטין. בתיאטרון ארמון דרוטנינגהולם (Drottningholms Slottsteater) מחוץ לשטוקהולם, מכונה מהמאה השמונה-עשרה שנבנתה על פי העיקרון של טורלי עדיין פועלת: צוות מסובב את הכננת, והתפאורה משתנה בסריקה אנלוגית רציפה אחת, בדיוק כפי שראו צופים ונציאנים בשנת 1641. האיש שאיש מתחרה ניסה לשרוף את זיכרונו עדיין מנהל, בשקט, את ההצגה.