גבריאל אנטון: העיוורון שאינו יכול לראות את עצמו
אישה בשם יוליאנה הוךריהזר (Juliane Hochriehser) לא יכלה לראות ולא יכלה לשמוע, והיא לא ידעה זאת. היא דיברה על מה שהיה בחדר. היא ענתה על שאלות בנוגע לדברים שהיא לא קלטה. כאשר התעמתה עם עיוורונה שלה, היא הכחישה אותו והמציאה הסברים כדי לכסות על הפער. גבריאל אנטון, הנוירו-פסיכיאטר האוסטרי שבדק אותה, כתב את המשפט שהניח את היסודות לתחום חדש: בעיוורון ובחירשות קורטיקליים, המטופל אינו מבחין בהפרעה. המוח איבד חוש ואיבד גם את היכולת להבחין באובדן.
פראג, וינה, מיינרט
אנטון נולד ב-28 ביולי 1858 בזאז (Saaz) שבבוהמיה, שהייתה אז עיר דוברת גרמנית באימפריה האוסטרית. הוא קיבל את הדוקטורט לרפואה בפראג בשנת 1882, וב-1887 עבר לווינה כדי לעבוד עם תיאודור מיינרט (Theodor Meynert).
למיינרט יש חשיבות רבה. הוא היה אנטומיסט המוח הדגול של העולם דובר הגרמנית, האיש שהדריך את זיגמונד פרויד ושעמד על כך שהפסיכיאטריה היא ענף של הנוירואנטומיה — שמחלת נפש היא מחלה של המוח הקדמי וניתן לאתר, לנתח ולמפות אותה. אנטון אימץ את התוכנית הזו במלואה והקדיש את הקריירה שלו לביצועה, אך עם דגש שמיינרט לא צפה במלואו: הוא התעניין במה שהמוח הפגוע מאמין על עצמו.
אינסברוק וגראץ
העלייה האקדמית הייתה מהירה. בשנת 1891 הוא הפך לפרופסור חבר לפסיכיאטריה ולמנהל המרפאה באינסברוק. בשנת 1894 הוא קיבל את הקתדרה המלאה לפסיכיאטריה באוניברסיטת גראץ.
עבודתם של שנים אלו הייתה פתולוגית במובן המחמיר: המתאם בין מה שהמטופל עשה בחייו לבין מה שהסכין מצאה לאחר המוות. אנטון חקר דחיסה מוחית, ופרסם את השפעותיה על מערכת העצבים ב-1895. בחקירת כוריאה — תנועות מתפתלות בלתי רצוניות — הוא זיהה הצטלקויות בגרעינים העדשתיים, חלק מהגרעינים הבזאליים הנמצאים עמוק מתחת לקליפת המוח. זה היה עדות מוקדמת וחשובה לכך שמבנים תת-קורטיקליים אלו מווסתים תנועה, בתקופה שבה קליפת המוח קיבלה כמעט את כל תשומת הלב.
המקרה
התסמונת שנושאת את שמו הופיעה בשנות ה-90 של המאה ה-19, עם הדיווח הסופי שפורסם ב-1899; כמה מקורות מתארכים את מקרה הוךריהזר ל-1895. התמונה הקלינית הייתה כזו: מטופלת עם עיוורון מוכח אובייקטיבית הנובע מנזק למוח ולא לעין, שמתעקשת שהיא יכולה לראות, ושממלאת את הוואקום הנוצר בתיאור בטוח של דברים שאינם שם.
התופעה לא הייתה חדשה לחלוטין לתצפית האנושית. סנקה (Seneca) תיאר עבד עיוור במשק ביתו שהכחיש את עיוורונו; מונטן (Montaigne) תיעד מקרים דומים. מה שאנטון עשה היה שונה בבסיסו. הוא התייחס לזה כאל סימן נוירולוגי הדורש הסבר אנטומי, ולא כאל סקרנות או כשל מוסרי, והוא הכליל זאת: אותו דבר קורה בשמיעה. הגירעון והמודעות לגירעון הם פונקציות נפרדות של המוח, וניתן להרוס אותן באופן עצמאי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1914 ז'וזף בבינסקי (Joseph Babinski), שעבד עם מטופלים שהכחישו את שיתוקם שלהם, נתן לתופעה את שמה — אנוזוגנוזיה (anosognosia), היעדר ידע על המחלה. המצב נקרא כיום תסמונת אנטון (Anton syndrome) או תסמונת אנטון-בבינסקי.
מה משמעות התסמונת
תיאורים מודרניים מחלקים אותה לשלושה חלקים. נזק דו-צדדי לאונות העורפיות מבטל את הראייה תוך השארת העיניים והחלק הקדמי של מסלול הראייה שלמים. הקשר בין אזורי הראייה הפגועים למערכות הפריאטליות והפרונטליות שמנטרות אותם מנותק, לכן לא מופעלת אזעקה. והקונפבולציה (השלמת פרטים בדיוניים) ממלאת את החלל: המטופל מייצר תוכן חזותי סביר ומדווח עליו כעל חוויה. הנזק עשוי לערב את קליפות הראייה, הגופים הברכיים הצידיים, החלקים האחוריים של הקפסולה הפנימית, הקרינה האופטית וכפיס המוח. שבץ עורפי דו-צדדי הוא הגורם הנפוץ ביותר; ניתוחי לב, טראומת ראש, טרשת נפוצה, רעלת הריון, מחלת MELAS ולאחרונה, אנצפלופתיה הקשורה לקורונה, כולם גרמו לכך.
המשמעות היא פילוסופית עצומה ואנטון הגיע לשם ראשון. ידע עצמי אינו חלון שקוף לנפשו של האדם. זוהי פונקציה המבוצעת על ידי רקמה, וכאשר הרקמה נהרסת, האמונה שהכל בסדר נשארת שלמה.
האלה, והחור בגולגולת
בשנת 1905 נקרא אנטון להאלה (Halle) כדי להחליף את קרל ורניקה (Karl Wernicke) — האיש שאיתר את הבנת השפה באונה הרקתית — מה שהציב אותו בראש אחת הקתדרות הנוירולוגיות היוקרתיות ביותר בגרמניה.
בהאלה הוא פנה לכירורגיה. יחד עם הכירורג פרידריך גוסטב פון ברמן (Friedrich Gustav von Bramann), ומאוחר יותר ויקטור שמידן (Viktor Schmieden), הוא פיתח ניתוחים להידרוצפלוס, הצטברות נוזלים שמעלה את הלחץ בתוך הגולגולת ומועכת את המוח. ה-Balkenstich — מילולית ניקוב כפיס המוח, שפורסם משנת 1908 — יצר נתיב ניקוז לנוזל הכלוא; ב-1917 הוא פרסם על ניקוב תת-עורפי כשיטת דקומפרסיה. אלו היו בין ההתערבויות הנוירוכירורגיות המכוונות הראשונות מסוגן, שבוצעו על ידי פסיכיאטר שהסיק שחלק מהקטסטרופות הנפשיות הן בעיות אינסטלציה.
הוא נבחר לליאופולדינה (Leopoldina), האקדמיה הגרמנית למדעים, בשנת 1911, והחזיק בצלב הברזל מדרגה שנייה ובמדליית הצלב האדום מדרגה שלישית משנות המלחמה. הוא הפך לפרופסור אמריטוס ב-1926 ומת ב-3 בינואר 1933.
מדוע גבריאל נקרא גאון
אנטון אינו שם מוכר בציבור ואף מקור שהתייעצנו בו כאן אינו מיישם את המילה הזו עליו. האפוניים שלו משותף עם בבינסקי, שסיפק את המונח שהפך את המושג לנייד. הליכים כירורגיים שלו הוחלפו. הוא לא ייסד אסכולה הניתנת להשוואה לזו של ורניקה או מיינרט.
הטענה נשענת על מעשה בודד של תצפית באיכות יוצאת דופן. מאות רופאים נתקלו במטופלים שהכחישו ליקויים ברורים, ולכל אחד מהם הייתה אפשרות לרשום זאת כהזיה, טיפשות, התחלות או היסטריה — דרכי הסילוק הסטנדרטיות של המאה ה-19 להתנהגות שלא הייתה הגיונית. אנטון סירב לכולן. הוא לקח את ההכחשה עצמה כסימפטום עם נגע מאחוריה, והסיק שהמוח מכיל מנגנונים לניטור הפונקציות של עצמו שיכולים להיכשל בנפרד מהפונקציות שהוא מנטר. זהו רעיון אינטואיטיבי באמת, שהתקבל מחופן מקרים ומתוך הסקה טהורה מהתמונה הקלינית, והוא החזיק מעמד מעל למאה שנה. הוא גם חוזה חלק ניכר ממה שמדעי המוח קבעו מאוחר יותר לגבי מטא-קוגניציה ומודעות עצמית.
המקרה הנגדי ראוי להיאמר. תרומתו של אנטון היא תובנה אחת, לא גוף של תיאוריה; ההסבר האנטומי שלו היה בהכרח גולמי, שכן מעגלי הניטור הפריאטליים והפרונטליים שהוא רמז עליהם לא יכלו להיות מתוארים בימי חייו; והקריירה שלו הייתה אחרת, של פרופסור קליני מסורתי גרמני מצוין ולא של ממציא. יש גם צל מעל המורשת: הספרות הנוירולוגית כוללת לפחות מאמר אחד הבוחן את התסמונת שלו ספציפית לצד אאוגניקה, תזכורת לכך שהפסיכיאטריה דוברת הגרמנית בדורו הייתה שזורה עמוקות ברעיונות תורשתיים שתוצאותיהם הגיעו זמן קצר לאחר מותו. התובנה היא שלו; המסורת שבתוכה עבד אינה דורשת הגנה.
מורשת
תסמונת אנטון מאובחנת ביחידות שבץ מוחי כיום, והמונח אנוזוגנוזיה — התופעה שלו, המילה של בבינסקי — הוא כעת סטנדרטי בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה, מוחל על מטופלים שאינם יכולים לזהות את השיתוק, אובדן הזיכרון או הפסיכוזה שלהם. זהו אחד המושגים השימושיים ביותר מבחינה קלינית בתחום, מכיוון שהוא מסביר מחלקה שלמה של מטופלים המסרבים לטיפול במצבים שהם בכנות לא מאמינים שיש להם.
מעבר לרפואה, התצפית של אנטון היא אחת מממצאי הנוירולוגיה הבודדים של המאה ה-19 שבאמת משפיעים על הפילוסופיה של הנפש. מוח יכול להיות חשוך ולדווח על אור. מה שאינטרוספקציה לא תהיה, היא אינה גישה ישירה.