פרידה קאלו: מציירת את המציאות שלה

היא קראה לזה התאונה השנייה שלה, והיא התכוונה לזה ברצינות: לאחר שחשמלית שיפדה אותה בגיל שמונה-עשרה, ושברה את עמוד השדרה, האגן והצלעות שלה, פרידה קאלו שרדה שלושים וחמישה ניתוחים — ואז נישאה לדיאגו ריברה, גבר כפול בגודלו ומבוגר ממנה בעשרים שנה, שבגידותיו יפצעו אותה כמעט באותה עומק כמו התאונה עצמה. "סבלתי משתי תאונות קשות בחיי," אמרה, "אחת שבה חשמלית הפילה אותי... התאונה השנייה היא דיאגו." מתוך שתיהן, היא בנתה גוף עבודה שכמעט אף אחד אחר לא היה יכול לצייר.

ילדות שסומנה פעמיים על ידי הגוף

מגדלנה כרמן פרידה קאלו אי קלדרון דה ריברה נולדה ב-6 ביולי 1907, בקויואקאן, מקסיקו, אם כי מאוחר יותר טענה ל-1910 כשנת הולדתה כדי שחייה יתיישרו עם תחילת המהפכה המקסיקנית. אביה, וילהלם קאלו, היה צלם יהודי-הונגרי; אמה, מטילדה קלדרון, נשאה מורשת ספרדית וילידית. פרידה הייתה השלישית מבין ארבע בנות. בגיל שבע חלתה בפוליו, שהותיר רגל אחת דקה באופן ניכר מהשנייה — הסימן הראשון שהגוף יטביע על תחושת העצמי שלה. זה לא יהיה האחרון.

התאונה

בגיל שמונה-עשרה, קאלו נסעה באוטובוס שהתנגש בחשמלית. מעקה מתכת פילח את גופה; היא שברה את עמוד השדרה, האגן, הצלעות ועצם הבריח, ופגעה קשות ברגלה ובכף רגלה הימנית, פציעות כה נרחבות ש"שלושים וחמישה ניתוחים עקבו בסופו של דבר," מה שהוביל בסופו של דבר לקטיעה מאוחר יותר בחייה. היא תכננה ללמוד רפואה. התאונה סיימה את התוכנית הזו, ובעקיפין, החלה את הקריירה האחרת שלה: במהלך החלמתה הארוכה, אמה התקינה כן ציור ומראה מעל מיטתה כדי שתוכל לצייר את עצמה, שכן היא עצמה הייתה הנושא הזמין לה תמיד.

מציירת את המציאות שלה

קאלו פיתחה סגנון ששאב מריאליזם, סימבוליזם ומשהו קרוב לסוריאליזם, אם כי היא דחתה את התווית על הסף: "מעולם לא ציירתי חלומות. ציירתי את המציאות שלי." חמישים וחמישה מתוך 143 הציורים הידועים שלה הם דיוקנאות עצמיים, חקירות חסרות פשרות של מה שדיווח אחד מכנה "תיאור סמלי של פצעיה הפיזיים והפסיכולוגיים" — עמוד השדרה הפגוע שלה, ההפלות שלה, נישואיה השבורים, מוצגים לצד הצבע והדימויים הנועזים של מסורות אמנות עממית וילידית מקסיקנית שהיא שזרה במכוון בעבודתה.

נישואים לדיאגו ריברה

קאלו נישאה לצייר הקיר המפורסם דיאגו ריברה באוגוסט 1929; היא הייתה בת עשרים ושתיים, הוא בן ארבעים ושתיים. שניהם היו קומוניסטים מחויבים, ושניהם ראו זה את זה, למרות כל מה שבא לאחר מכן, כצייר הגדול ביותר של מקסיקו. הנישואים היו סוערים בכל קנה מידה: לריברה היה רומן עם אחותה של קאלו, כריסטינה, ב-1935, ולאחר מכן פרידה ניהלה מערכות יחסים עם גברים ונשים משלה. הזוג התגרש ונישא מחדש; מעולם לא היו להם ילדים, תוצאה של פציעותיה וטיפול האופיאטים שלה לכאב כרוני, והיא סבלה משלוש הפלות במהלך הנישואים.

כאב כרוני ותערוכה אחרונה

כאב היה קבוע בחייה הבוגרים של קאלו, שדרש אשפוז חוזר ותלות באופיאטים כדי להתמודד. בריאותה קרסה עוד יותר בשנותיה האחרונות; בתערוכת היחיד הראשונה שלה במקסיקו סיטי מולדתה, ב-1953, היא הייתה חולה מכדי ללכת בכוחות עצמה ובמקום זאת "הגיעה דקות לאחר שהחלה, באמצעות אמבולנס ויללת סירנות," ועל פי הדיווחים השתתפה בפתיחה ממיטה שהוקמה בגלריה.

מוות

פרידה קאלו מתה ב-13 ביולי 1954, "ככל הנראה כתוצאה מתסחיף, אם כי נתיחה מעולם לא בוצעה." חברים חשדו שהיא נטלה את חייה; רשומת היומן האחרונה שלה קראה, "אני מקווה שהסוף משמח — ואני מקווה לעולם לא לחזור — פרידה."

מדוע פרידה מכונה גאונה

הטיעון לכינוי קאלו כגאונה אינו בנוי על וירטואוזיות טכנית במובן האקדמי המסורתי — היא הייתה ברובה אוטודידקטית, פנתה לציור כמעט במקרה, פשוטו כמשמעו, בזמן שהייתה משותקת במיטת בית חולים. מה שמקורות מתעדים בפועל הוא פעולה יחידה של המצאה פסיכולוגית וסמלית: הפיכת גופה הפגוע לנושא חוזר, מוצג בצבע נועז ובדימויים מקסיקניים ילידיים שהיא שזרה במכוון בעבודתה, משולב בכנות לגבי סבל פיזי, הפלה ובגידה שהיו לה מעט תקדימים בציור על ידי כל אחד, מכל מגדר, לפניה. זו גאונות כחשיפה עצמית רדיקלית ושליטה סמלית ולא כחדשנות פורמלית של טכניקה. הסיבוך הכנה הוא שהתהילה שלה הגיעה מאוחר והייתה מיוצרת במידה רבה לאחר מעשה: היא נותרה דמות משנית מחוץ לחוגי האמנות במשך עשורים, והעלייה הפוסטומית שלה מיוחסת על ידי מקורות לביוגרפיה אחת מ-1983 מאת היידן הררה ולא להכרה ביקורתית בת-זמנה בקנה המידה שריברה קיבל בחייו. יש גם טיעון נגדי פוליטי שראוי לציין בכנות: הסטליניזם הבלתי מעורער של קאלו, שנשמר למרות זוועות סובייטיות מתועדות היטב, משך נזיפה אפילו מצד רבע אוהד — חתן פרס נובל אוקטביו פאס הציע שהיא וריברה "לא צריכים להיות נושאים להאדרה אלא אובייקטים למחקר — ולחרטה." גאונות, במקרה של קאלו, מתארת כישרון ללא תחרות להפיכת קטסטרופה פרטית לשפה חזותית, לא תיעוד פוליטי או אישי ללא רבב.

מורשת

עלייתה של קאלו למעמד של אייקון עולמי לא קרתה בחייה; זה קרה בעשורים שלאחר מכן, מונע מעל הכל על ידי תשומת לב ביוגרפית ופמיניסטית מחודשת שהחלה בשנות ה-80. לפני כן היא הייתה, על פי רוב המקורות, הערת שוליים לתהילת בעלה ולא עמיתה לה — פער בהכרה שאומר הרבה על הנקודות העיוורות של עולם האמנות כמו על עבודתה. היא נקראת כיום כאחת הדמויות המרכזיות של האמנות המקסיקנית של המאה העשרים וכאייקון פמיניסטי שהדיוקנאות העצמיים חסרי הפשרות שלה — של הפלה, של עמוד שדרה שבור, של נישואים שפצעו אותה — עיצבו מחדש את מה שהציור הורשה לומר על גוף האישה וכאב האישה, מורשת שנבנתה על חיים שבילו ברובם בכאב פיזי שהיא הפכה, שוב ושוב וללא התנצלות, לצבע.