פרדריק צ'פמן רובינס (Frederick Chapman Robbins): האיש שגידל את נגיף הפוליו בצלחת
במשך עשרות שנים הניחו וירולוגים שנגיף שיתוק הילדים (פוליו) יכול לשרוד רק בתוך רקמת עצב חיה – אמונה שהפכה מחקר חיסונים רחב היקף לכמעט בלתי אפשרי, שכן גידול הנגיף דרש עבודה עם בעלי חיים או תאי עצב אנושיים. פרדריק צ'פמן רובינס סייע להוכיח שהנחה זו שגויה, והראה שניתן לגדל את הנגיף בתרביות רקמה רגילות מחוץ למערכת העצבים. פריצת דרך טכנית יחידה זו, שחלק עם שני עמיתיו, הפכה חיסון המוני נגד פוליו לאפשרי ושינתה את פני בריאות הציבור במאה ה-20.
בנו של בוטנאי מאלבמה למיזורי
רובינס נולד ב-25 באוגוסט 1916 באובורן, אלבמה, להורים בוטנאים, ויליאם ג'יי וכריסטין צ'פמן רובינס. הוא גדל בקולומביה, מיזורי, וסיים תואר ראשון (1936) ותואר במדעים (1938) מאוניברסיטת מיזורי, לפני שסיים את לימודיו בבית הספר לרפואה של הרווארד ב-1940 – בן למשפחה אקדמית שעבר ממדעי הצמח לרפואה.
שירות צבאי לפני המעבדה
לאחר לימודי הרפואה, שירת רובינס כרופא מתמחה במרכז הרפואי של בית החולים לילדים בבוסטון בין השנים 1940 ל-1942. מלחמת העולם השנייה קטעה את קריירת המחקר שלו: הוא מונה לראש מדור מחלות נגיפיות וריקציות בצבא ארצות הברית, וחקר דלקת כבד נגיפית, טיפוס הבהרות, קדחת Q וחזרת בצפון אפריקה ובאיטליה. הוא הגיע לדרגת רב-סרן ועוטר בכוכב הארד על עבודתו בזמן המלחמה – ניסיון שטח באפידמיולוגיה, שכלל טיפול בהתפרצויות אמיתיות תחת מגבלות צבאיות, שהקדים את חזרתו לווירולוגיית מעבדה ועיצב את נכונותו לאורך הקריירה לנוע בין מדע בסיסי לניהול יישומי של בריאות הציבור.
גידול הנגיף מחוץ לעצב
רובינס חזר למרכז המחקר של בית החולים לילדים לאחר המלחמה וסיים את התמחותו ב-1948. שם, בעבודה תחת ד"ר ג'ון פ' אנדרס (John F. Enders) ולצד תומאס ולר (Thomas Weller), הוא סייע בפיתוח טכניקות לגידול נגיף הפוליו בתרבית רקמה במקום ברקמת עצב חיה. בריטניקה מתארת את חשיבות הממצא בבהירות: הוא הוכיח כי "נגיף הפוליו מתקיים ברקמות חוץ-עצביות, ורק מאוחר יותר תוקף את החלק התחתון של המוח ואת חלקי חוט השדרה", ובכך הפריך את ההנחה המדעית הרווחת ופתח את הדלת לייצור הנגיף בכמויות שחוקרים יזדקקו להן. יכולת זו אפשרה ישירות את פיתוח החיסונים רחב ההיקף של ג'ונאס סאלק (Jonas Salk) ואלברט סייבין (Albert Sabin), שחיסוניהם היו תלויים ביכולת לגדל, להחליש ולבחון את נגיף הפוליו בצורה מהימנה מחוץ לפונדקאי חי. לפני עבודה זו, בדיקת מועמד לחיסון או אבחון הדבקה הצריכו עבודה עם חומר מערכת עצבים אנושי או בעלי חיים דל, שהיה בעייתי מבחינה אתית; לאחר מכן, מעבדות בכל מקום יכלו להפיץ את הנגיף בתרביות תאים רגילות, שינוי שהפך את מחקר הפוליו מתחום מומחיות איטי ומוגבל במשאבים לתחום המסוגל לניסויים מהירים ורחבי היקף, מה שהיה דרוש לחיסון המוני בתוך שנים ספורות במקום עשורים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרס נובל לשנת 1954
בשנת 1954 חלק רובינס את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה עם אנדרס וולר, והוכר במפורש, לפי ניסוח ועדת פרס נובל, על הצלחתם בגידול נגיף הפוליו בתרביות רקמה. הייתה זו הכרה בהישג טכני ולא בתגלית דרמטית יחידה – סוג של שיטת מעבדה בסיסית שאינה מוכרזת בפומבי כמו חיסון מוגמר, אך ללא השיטה הזו, החיסונים שבאו בעקבותיה היו מגיעים באיחור רב בהרבה, אם בכלל.
קליבלנד וקריירה שנייה ברפואה אקדמית
רובינס עבר לקליבלנד במאי 1952, הצטרף לאוניברסיטת קייס וסטרן רזרב (Case Western Reserve University) כפרופסור לרפואת ילדים ומנהל המחלקה, ובנה קריירה שנייה ארוכה בהנהגה רפואית אקדמית במקום להמשיך במחקר מעבדתי ללא הגבלה. הוא כיהן כדיקן בית הספר לרפואה של האוניברסיטה מ-1966 עד 1980, ולאחר מכן עמד בראש המכון לרפואה של האקדמיה הלאומית למדעים כנשיאו, לפני שחזר לקייס וסטרן ב-1985 כפרופסור אמריטוס מכובד. בשנותיו המאוחרות הוא ניהל שיתוף פעולה מחקרי בנושא HIV/איידס ושחפת עם אוניברסיטת מקררה (Makerere University) שבאוגנדה, והקים וניהל את המרכז לבריאות המתבגר של קייס וסטרן מ-1992 עד 2000 – תפנית מאוחרת בקריירה לעבר בריאות גלובלית ורפואת מתבגרים, הרחק מעבודת הפוליו שהקנתה לו את שמו.
משפחה והוקרה
רובינס נשא לאישה את אליס האבמאייר נורת'אפ (Alice Havemeyer Northup), טכנאית מעבדה ובתם של הכימאי חתן פרס נובל ג'ון נורת'רופ (John Northrop), ב-19 ביוני 1948; נולדו להם שתי בנות, אליס כריסטין ולואיז אנדרס – השם האמצעי הוא מחווה שקטה למנטור עמו חלק את פרס נובל. הוא קיבל את מדליית בנג'מין פרנקלין ב-1999, ואוניברסיטת קייס וסטרן רזרב שינתה מאוחר יותר את שמו של האגף המזרחי של בית הספר לרפואה לכבודו והקימה קתדרה על שמו. הוא הלך לעולמו ב-4 באוגוסט 2003.
מדוע פרדריק נקרא גאון
התביעה של רובינס לתואר נשענת על סוג ספציפי ומתועד היטב של תובנה מדעית: היכולת לפתור צוואר בקבוק טכני שעצר תחום שלם, ולא הבזק יחיד של גאונות תיאורטית. גידול נגיף הפוליו מחוץ לרקמת עצב לא היה מובן מאליו ועמד בניגוד להנחות מקובלות בווירולוגיה, והציטוט של ועדת פרס נובל מעניק קרדיט לרובינס, אנדרס וולר במשותף ובמפורש על טכניקת גידול זו – השיטה המאפשרת, לא החיסון עצמו, שעליו סאלק וסייבין בנו מאוחר יותר על הבסיס של הצוות מבוסטון. הבחנה זו חשובה לצורך חשבון נפש כנה: רובינס הוא גאון של שיטת מעבדה ופתרון בעיות שיתופי, לא הממציא הפומבי של חיסון הפוליו שרוב האנשים נותנים לו את הקרדיט על סיום האיום של המחלה, והפרס שלו חולק במפורש לשלושה כי פריצת הדרך נבעה מעבודת צוות תחת הדרכתו של אנדרס ולא מעבודתו של רובינס לבדו. הקריירה המאוחרת שלו, שהוקדשה בעיקר לניהול אקדמי ולא למחקר שדה מתמשך, מחזקת את העובדה שתרומתו המדעית הייחודית התרכזה בפרק הזמן שבין המלחמה ל-1948, יהיו תוצאותיה אשר יהיו.
מורשת
טכניקת תרבית הרקמה שרובינס סייע לפתח הפכה לפרקטיקת מעבדה וירולוגית סטנדרטית ברחבי העולם, והתרחבה הרבה מעבר לפוליו לחקר נגיפים אחרים, והיא נותרה הדוגמה הברורה ביותר לאופן שבו תיקון מתודולוגי שקט – ולא תרופה שזוכה לכותרות – יכול לעצב מחדש את המסלול של מחלה ששיתקה ילדים במאות אלפים מדי שנה.