פרדריק ז'וליו-קירי
ז'אן פרדריק ז'וליו-קירי (בצרפתית: Jean Frédéric Joliot-Curie; 19 במרץ 1900 – 14 באוגוסט 1958) היה כימאי ופיזיקאי צרפתי, אשר קיבל את פרס נובל לכימיה לשנת 1935 יחד עם רעייתו, אירן ז'וליו-קירי, על גילוי הרדיואקטיביות המלאכותית. הם היו הזוג הנשוי השני, לאחר הוריה של רעייתו, שזכה בפרס נובל, והוסיפו למורשת משפחת קירי שכללה ארבעה פרסי נובל. ז'וליו-קירי ורעייתו גם ייסדו את הפקולטה למדעים באורסה, חלק מאוניברסיטת פריז-סאקלה.
ביוגרפיה
### שנים מוקדמות
פרדריק ז'וליו, שנולד בפריז שבצרפת, היה בוגר בית הספר ESPCI פריז. בשנת 1925 הוא הפך לעוזר של מארי קירי במכון הרדיום. הוא התאהב בבתה, אירן קירי, וזמן קצר לאחר נישואיהם ב-1926 שינו שניהם את שמות משפחתם לז'וליו-קירי. בהתעקשותה של מארי, ז'וליו-קירי השלים תואר ראשון נוסף, תואר בוגר, ודוקטורט במדעים, כשאת התזה שלו הקדיש לאלקטרוכימיה של יסודות רדיואקטיביים.
### קריירה
בעת שהיה מרצה בפקולטה למדעים בפריז, הוא שיתף פעולה עם רעייתו במחקר על מבנה האטום, ובפרט על ההטיה, או הנסיגה, של גרעינים שנפגעו על ידי חלקיקים אחרים, מה שהיה צעד חיוני בגילוי הנייטרון על ידי ג'יימס צ'דוויק ב-1932. בשנת 1935 הוענק להם פרס נובל לכימיה על גילוי הרדיואקטיביות המלאכותית, הנובעת מיצירת רדיואיזוטופים קצרי-חיים באמצעות טרנסמוטציה גרעינית מהפצצת גרעינים יציבים כמו בורון, מגנזיום ואלומיניום בחלקיקי אלפא.
בשנת 1937 הוא עזב את מכון הרדיום כדי להפוך לפרופסור בקולז' דה פראנס. בינואר 1939 הוא כתב מכתב לעמיתו הסובייטי, אברם יופה, והתריע בפניו על כך שפיזיקאים גרמנים גילו לאחרונה את הביקוע הגרעיני של אורניום המופצץ בנייטרונים, תהליך המשחרר כמויות גדולות של אנרגיה. הוא המשיך לעבוד על תגובות שרשרת גרעיניות והדרישות לבנייה מוצלחת של כור גרעיני המשתמש בביקוע גרעיני מבוקר כדי לייצר אנרגיה. ז'וליו-קירי הוזכר במכתבו של אלברט איינשטיין לנשיא רוזוולט ב-1939 כאחד המדענים המובילים בתחום תגובות השרשרת הגרעיניות. מלחמת העולם השנייה, עם זאת, עיכבה במידה רבה את מחקרו של ז'וליו, וכך גם תפקידיו המנהליים שלאחר המלחמה.
בזמן הפלישה הנאצית ב-1940, הצליח ז'וליו-קירי להבריח את מסמכי העבודה והחומרים שלו לאנגליה יחד עם הנס פון הלבאן, משה פלדנקרייז ולב קובארסקי. במהלך הכיבוש הצרפתי, הוא לקח חלק פעיל בהתנגדות הצרפתית. ביוני 1941 הוא השתתף בהקמת ה"חזית הלאומית" (National Front) והפך לנשיאה. באביב 1942 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית והפך לחבר בוועד המרכזי שלה ב-1956. קולינס ולה-פייר בספרם "האם פריז בוערת?" מציינים כי במהלך התקוממות פריז באוגוסט 1944, הוא שירת במפקדת המשטרה וייצר בקבוקי תבערה עבור עמיתיו המורדים, שהיו הנשק העיקרי של ההתנגדות נגד הטנקים הגרמניים. המפקדה הייתה זירה לכמה מהקרבות העזים ביותר במהלך ההתקוממות.
צוות מדענים וקציני מודיעין ממשימת "אלסוס" (Alsos Mission) של בעלות הברית מצא מאוחר יותר את קירי בקולז' דה פראנס. הוא נשלח לאנגליה לצורך תחקור ומסר מידע חשוב על שמותיהם ופעילותם של מדענים גרמנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### לאחר המלחמה
הוא כיהן כמנהל המרכז הלאומי למחקר מדעי (CNRS) בצרפת, ומונה על ידי שארל דה גול בשנת 1945 לתפקיד הנציב העליון לאנרגיה אטומית הראשון של צרפת. בשנת 1948 פיקח על בניית הכור האטומי הצרפתי הראשון. הוא הבטיח שהפיזיקאית היפנית טושיקו יואסה, שביצעה את עבודת הדוקטורט שלה תחת הדרכתו, תוכל לחזור לצרפת ולהמשיך במחקרה הגרעיני ב-CNRS לאחר שאולצה לחזור ליפן לקראת סוף המלחמה.
הוא ואירן ביקרו במוסקבה ביוני 1945 לרגל יום השנה ה-220 של האקדמיה הרוסית למדעים וחזרו כשהם מביעים אהדה ל"רוסים חרוצים". השתייכותו למפלגה הקומוניסטית גרמה לכך שאירן נעצרה באליס איילנד במהלך ביקורה השלישי בארצות הברית, אליו הגיעה כדי לדבר בתמיכה בפליטים ספרדים, בהזמנת הוועד המשותף לפליטים אנטי-פשיסטיים. כקומוניסט מסור, הוא נודה מתפקידיו ב-1950 ושוחרר מרוב חובותיו, אך שמר על משרת הפרופסור שלו בקולז' דה פראנס. ז'וליו-קירי היה אחד מאחד-עשר החותמים על מניפסט ראסל-איינשטיין ב-1955. עם מות רעייתו ב-1956, הוא לקח על עצמו את תפקידה כראש הקתדרה לפיזיקה גרעינית בסורבון. בריאותו של פרדריק הידרדרה באותה תקופה, והוא נפטר ב-1958 ממחלת כבד, אשר בדומה למות רעייתו, יוחסה לחשיפת יתר לקרינה.
כבוד ופרסים
ז'וליו-קירי היה חבר באקדמיה הצרפתית למדעים ובאקדמיה לרפואה, ומונה למפקד בלגיון הכבוד.
הוא נבחר לחבר זר בחברה המלכותית של אנגליה (ForMemRS) וחבר זר באקדמיה המלכותית ההולנדית לאמנויות ומדעים בשנת 1946.
ז'וליו-קירי הופיע כעצמו בסרט "קרב המים הכבדים" (בצרפתית: La bataille de l'eau lourde; 1948), סרט חצי-תיעודי צרפתי-נורווגי על חבלה במפעל המים הכבדים בוומוק שבנורווגיה במהלך מלחמת העולם השנייה. עוזריו הנס הלבאן ולב קובארסקי מופיעים גם הם. ז'וליו-קירי מוצג כשהוא מרצה על ביקוע גרעיני ותגובת שרשרת בקולז' דה פראנס.
הוא היה מקבל פרס סטלין לשלום הראשון (1950), שהוענק ב-6 באפריל 1951 על פועלו כנשיא המועצה העולמית לשלום, תפקיד שמילא מ-1950 ועד מותו ב-1958.
רחוב בסופיה שבבולגריה ותחנת המטרו ז'וליו-קירי הסמוכה קרויים על שמו של פרדריק ז'וליו-קירי. רחובות או כיכרות אחרים הנושאים את שמו ניתן למצוא ברובע ריבייר-דה-פררי בצפון מונטריאול שבקנדה; בבוקרשט, טרגו מורש וקלוז'-נאפוקה שברומניה; בוורשה ובוורוצלב שבפולין; בפופרד שבסלובקיה; ובפוטסדאם, האלה וגרה שבגרמניה.
המכתש "ז'וליו" על הירח קרוי על שמו.
כחלק מהמחלוקת על גילוי ושיום הטרנס-אקטינידים, הוצעו השם "ז'וליוטיום" (joliotium) והסמל Jl עבור יסוד 102 ומאוחר יותר עבור יסוד 105.
חיים אישיים
פרדריק ואירן איחדו את שמות משפחתם לז'וליו-קירי לאחר שנישאו ב-4 באוקטובר 1926 בפריז שבצרפת, אם כי בתם ציינה: "אנשים רבים נהגו לקרוא להוריי ז'וליו-קירי, אך הם חתמו על מאמריהם המדעיים אירן קירי ופרדריק ז'וליו".
ילדיהם של ז'וליו-קירי הם הלן לז'בן-ז'וליו, ילידת 1927, ואחיה פייר ז'וליו, יליד 1932.
פרדריק ז'וליו-קירי הקדיש את שנותיו האחרונות להקמת הפקולטה למדעים באורסה ומרכז לפיזיקה גרעינית באורסה, המהווים כיום חלק מאוניברסיטת פריז-סאקלה.