פרדריק שופן (Frédéric Chopin)
פרדריק פרנסואה שופן (Frédéric François Chopin, נולד כפרידריך פרנצ'ישק שופן, Fryderyk Franciszek Chopin; 1 במרץ 1810 – 17 באוקטובר 1849) היה מלחין ופסנתרן וירטואוז פולני בתקופה הרומנטית המוקדמת, שכתב בעיקר לפסנתר סולו. הוא זכה להכרה עולמית מתמשכת כמלחין מוביל בן תקופתו, ש"הגאונות השירית שלו התבססה על טכניקה מקצועית שהייתה חסרת מתחרים בדורו".
שופן נולד בז'לזובה וולה וגדל בוורשה, אשר ב-1815 הפכה לחלק מפולין הקונגרסאית. כילד פלא, הוא השלים את חינוכו המוזיקלי והלחין את יצירותיו המוקדמות בוורשה בטרם עזב את פולין בגיל 20, פחות חודש לפני פרוץ מרד נובמבר 1830; בגיל 21 הוא השתקע בפריז. לאחר מכן נתן 30 הופעות פומביות בלבד, והעדיף את האווירה האינטימית יותר של הסלון. הוא התפרנס ממכירת יצירותיו ומתן שיעורי פסנתר, שעבורם היה מבוקש מאוד. שופן טווה ידידות עם פרנץ ליסט ונערץ על ידי בני דורו המוזיקליים רבים, בהם רוברט שומאן. לאחר אירוסין כושלים למריה וודז'ינסקה בשנים 1836–1837, הוא ניהל מערכת יחסים רווית סערות עם הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד. ביקור קצר ואומלל במאיורקה עם סאנד בשנים 1838–1839 התברר כאחת מתקופות ההלחנה הפוריות ביותר שלו. בשנותיו האחרונות נתמך כלכלית על ידי מעריצתו ג'יין סטירלינג. בשל מצב בריאותי רע רוב חייו, שופן מת בפריז ב-1849 בגיל 39.
כל יצירותיו של שופן כוללות את הפסנתר. רובן מיועדות לפסנתר סולו, אף על פי שכתב גם שני קונצרטים לפסנתר בטרם עזב את וורשה, מוזיקה קאמרית מעטה, ו-19 שירים למילים פולניות. קטעי הפסנתר שלו דורשים מיומנות טכנית רבה והרחיבו את גבולות הכלי; הופעותיו שלו נודעו בדקות וברגישות שלהן. יצירות הפסנתר המרכזיות של שופן כוללות מאזורקות, ואלסים, נוקטורנים, פולונזים, את הבלאדה האינסטרומנטלית (שאותה יצר שופן כז'אנר אינסטרומנטלי), אטיודים, אימפרומبتואים, סקרצי, פרלודים וסונאטות, שחלקן פורסמו לאחר מותו בלבד. בין ההשפעות על סגנון ההלחנה שלו היו מוזיקה עממית פולנית, המסורת הקלאסית של וולפגנג אמדאוס מוצארט ופרנץ שוברט, ואווירת הסלונים של פריז, שבהם היה אורח תדיר. חדשנותו בסגנון, בהרמוניה ובצורה המוזיקלית, ושיוכו של המוזיקה ללאומיות, השפיעו לאורך התקופה הרומנטית המאוחרת ואחריה.
המוזיקה של שופן, מעמדואחד הסלבריטאים המוקדמים ביותר במוזיקה, שיוכו העקיף למרד פוליטי, חיי האהבה המתוקשרים שלו ומותו המוקדם הפכו אותו לסמל מוביל של התקופה הרומנטית. יצירותיו נותרו פופולריות, והוא היווה נושא לסרטים רבים ולביוגרפיות ברמות שונות של מהימנות היסטורית. בין האנדרטאות הרבות לזכרו נמצא המכון על שם פרידריך שופן, שהוקם על ידי הפרלמנט הפולני כדי לחקור ולקדם את חייו ויצירותיו, ואשר מארח את תחרות הפסנתר הבינלאומית היוקרתית ע"ש שופן, המוקדשת כולה ליצירותיו.
חייו
### ראשית חייו
ילדות
פרדריק פרנסואה שופן נולד בז'לזובה וולה, 46 קילומטרים (29 מייל) מערבית לוורשה, במה שהיה אז דוכסות וורשה, מדינה פולנית שהוקמה על ידי נפוליאון. רישום הטבילה של הקהילה, המתוארך ל-23 באפריל 1810, מציין את תאריך לידתו כ-22 בפברואר 1810, ומזכיר את שמותיו הפרטיים בצורה הלטינית Fridericus Franciscus (בפולנית, הוא היה Fryderyk Franciszek). המלחין ומשפחתו השתמשו בתאריך הלידה 1 במרץ, המקובל כיום באופן כללי כתאריך הנכון.
אביו, ניקולה שופן, היה צרפתי מלורן שהגר לפולין ב-1787 בגיל שש עשרה. הוא נשא לאישה את יוסטინა קז'יז'נובסקה, קרובת משפחה ענייה של משפחת סקרבק, אחת המשפחות שעבורן עבד. שופן הוטבל באותה כנסייה קתולית שבה נישאו הוריו, בברוכוּב. הסנדק שלו בן השמונה-עשרה, שעל שמו נקרא, היה פרידריך סקרבק, תלמידו של ניקולה שופן. שופן היה ילדם השני של ניקולה ויוסטინა ובנם היחיד; הייתה לו אחות בכורה, לודביקה, ושתי אחיות צעירות, איזבלה ואמיליה, שמותה בגיל 14 נגרם כנראה משחפת. ניקולה שופן היה מסור למולדתו המאמצת, ועמד על השימוש בשפה הפולנית בבית.
באוקטובר 1810, שישה חודשים לאחר לידתו של שופן, עברה המשפחה לוורשה, שם קיבל אביו משרה של הוראת צרפתית בליצאון של וורשה, ששכן אז בארמון סקסוניה. שופן גר עם משפחתו בשטח הארמון. אביו ניגן בחליל ובכינור; אמו ניגנה בפפסנתר ונתנה שיעורים לנערים בפנימייה שניהלו בני משפחת שופן. שופן היה בעל מבנה גוף עדין, ואפילו בילדותו המוקדמת נטה למחלות.
ייתכן ששופן קיבל הדרכה מסוימת בפפסנתר מאמו, אך המורה המקצועי הראשון למוזיקה שלו, בשנים 1816 עד 1821, היה הפסנתרן יליד צ'כיה וויצ'ך ז'יווני. אחותו הבכורה לודביקה לקחה גם היא שיעורים אצל ז'יווני, ולעיתים קרובות ניגנה דואטים עם אחיה. עד מהרה התברר שהוא ילד פלא. בהגיעו לגיל שבע החל להופיע בקונצרטים פומביים, וב-1817 חיבר שני פולונזים, ב-סול מינור וב-סי במול מז'ור. יצירתו הבאה, פולונז ב-לה במול מז'ור משנת 1821, המוקדשת לז'יווני, היא כתב היד המוזיקלי המוקדם ביותר שלו ששרד.
ב-1817 הולאם ארמון סקסוניה על ידי המושל הרוסי של וורשה לשימוש צבאי, והליצאון של וורשה נוסד מחדש בארמון קז'ימייז' (כיום הבניין המרכזי של אוניברסיטת וורשה). שופן ומשפחתו עברו לבניין, הקיים עד היום, הצמוד לארמון קז'ימייז'. בתקופה זו הוזמן לעיתים לארמון בלוודר כבן לוויות לבנו של שליט פולין הרוסית, הדוכס הגדול קונסטנטין פבלוביץ' מרוסיה; הוא ניגן בפסנתר עבור קונסטנטין פבלוביץ' והלחין עבורו מארש. יוליאן אורסין ניאמצ'וויץ', באקלוגה הדרמטית שלו, "Nasze Przebiegi" ("התהלכויותינו", 1818), העיד על פופולריות של "השופן הקטן".
חינוך
מפטמבר 1823 עד 1826 למד שופן בליצאון של וורשה, שם קיבל שיעורי עוגב מהמוזיקאי הצ'כי וילהלם ווירפל בשנתו הראשונה. בסתיו 1826 החל קורס בן שלוש שנים תחת המלחין השלזזי יוזף אלזנר בקונסרבטוריון של וורשה, שבו למד תיאוריה של המוזיקה, באס ממוספר והלחנה. לאורך תקופה זו המשיך להלחין ולקיים רסיטלים בקונצרטים ובסלונים בוורשה. הוא שובר על ידי ממציאי "האיאולומלודויקון" (שילוב של פסנתר ועוגב מכני), ועל כלי זה ב-מאי 1825 ביצע אלתור משלו וחלק מקונצרט מאת מושלס. הצלחת קונצרט זה הובילה להזמנה לקיים רסיטל על כלי דמה (ה"איאולופנטלאון") בפני הצאר אלכסנדר הראשון, שביקר בוורשה; הצאר העניק לו טבעת יהלום. בקונצרט איאולופנטלאון עוקב ב-10 ביוני 1825, ביצע שופן את רונדו אופ. 1. זו הייתה יצירתו הראשונה שפורסמה מסחרית וזיכתה אותו באזכור ראשון בעיתונות הזר, כאשר העיתון הלפציגי Allgemeine Musikalische Zeitung שיבח את "עושר הרעיונות המוזיקליים" שלו.
מ-1824 עד 1828 ביל את חופשותיו מחוץ לוורשה במספר מקומות. בשנים 1824 ו-1825, בשאפארניה, היה אורחו של דומיניק דז'ייבנובסקי, אביו של חבר לספסל הלימודים. שם, בפעם הראשונה, נחשף למוזיקה עממית פולנית כפרית. מכתביו הביתה משאפארניה (שאותם כינה "השליח משאפארניה"), הכתובים בפולנית מודרנית ותוססת מאוד, שעשעו את משפחתו בחיקוי העיתונים של וורשה והפגינו את כישרונו הספרותי של הצעיר.
ב-1827, זמן קצר לאחר מותה של אחותו הצעירה של שופן אמיליה, עברה המשפחה מבניין אוניברסיטת וורשה, הצמוד לארמון קז'ימייז', לדירות ממש מעבר לרחוב מהאוניברסיטה, באגף הדרומי של ארמון קרסינסקי (הידוע גם כ"ארמון צ'אפצקי") ברחוב קראקובסקה פשדמיישצ'ה, שבו גר שופן עד שעזב את וורשה ב-1830. כאן המשיכו הוריו לנהל את הפנימייה שלהם לתלמידים זכרים. ארבעה דיירים בדירות הוריו הפכו לחבריו הקרובים של שופן: טיטוס ווייצ'חובסקי, יאן נפומוצן ביאובוצקי, יאן מטושיינסקי ויוליאן פונטנה. השניים האחרונים עתידים היה להפוך לחלק מחוגו הפריזאי.
שופן היה בקשרי ידידות עם חברי עולם האמנות וההגות הצעיר של וורשה, בהם פונטנה, יוזף בוחדן זלסקי וסטפן ויטוויצ'קי. דוח הקונסרבטוריון האחרון של שופן (יולי 1829) קבע: "שופן פ., תלמיד שנה שלישית, כישרון יוצא דופן, גאון מוזיקלי." ב-1829 ביצע אמברוז'י מירושבסקי סט פורטרטים של בני משפחת שופן, כולל הפורטרט הידוע הראשון של המלחין.
מכתבים מאת שופן לווייצ'חובסקי בתקופה 1829–1830 (כאשר שופן היה בן עשרים לערך) מכילים הפניות הומוארוטיות לכאורה לחלומות ולנשיקות מוצעות.
> אני הולך להתרחץ כעת; אל תנשק אותי, עדיין לא התרחצתי. אתה? אילו הייתי מרוח בשמני ביזנטיון, לא היית מנשק אותי אלא אם כן הייתי מכריח אותך לכך באמצעות מגנטיות. יש איזה כוח בטבע. היום תחלום על כך שאתה מנשק אותי! אני חייב להחזיר לך על החלום הנורא שנתת לי בלילה שעבר.
— פְּרֶדֶרִיק שׁוֹפֶן אל טיטוס ווייצ'חובסקי (4.9.1830)
לדברי אדם זמויסקי, ביטויים כאלה "היו, ובמידה מסוימת עדיין הנם, מטבע לשון נפוץ בפולנית ואינם נושאים משמעות רבה יותר מ'אהבה'" החותמת מכתבים בימינו. "רוח התקופה, שהושפעה מהתנועה הרומנטית באמנות ובספרות, עודדה ביטוי קיצוני של רגשות... אף על פי שאי אפשר לשלול לחלוטין את האפשרות, לא סביר ששני האנשים היו אי פעם מאהבים."
ביוגרף של שופן אלן ווקר סבור שבעוד שביטויים כאלה עשויים להיתפס כהומוסקסואליים באופיים, הם לא יעידו על יותר משלב חולף בחייו של שופן, או יהיו תוצאה – לדברי ווקר – של "עיוות נפשי". המוזיקולוג ג'פרי קלברג מציין שמושגים של פרקטיקה מינית וזהות היו שונים מאוד בתקופתו של שופן, ולכן הפרשנות המודרנית בעייתית. חוקרים אחרים טוענים כי מדובר בהפגנות ברורות, או פוטנציאליות, של דחפים הומוסקסואליים מצדו של שופן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ככל הנראה בתחילת 1829, פגש שופן את הזמרת קונסטנציה גלדקובסקה ופיתח אליה חיבה עזה, אם כי לא ברור אם פנה אליה אי פעם ישירות בעניין. במכתב לווייצ'חובסקי מ-3 באוקטובר 1829 הוא מתייחס אל "האידיאל שלי, שלו שירתי בנאמנות במשך שישה חודשים, הגם שמבלי לומר לה ולו מילה אחת על רגשותיי; עליה אני חולם, שהשראה את האדאג'ו של הקונצרט שלי". כל הביוגרפים של שופן, בעקבות פרדריק ניקס, מסכימים ש"האידיאל" הזה היה גלדקובסקה. לאחר מה שהיה אמור להיות קונצרט הפרידה של שופן בוורשה באוקטובר 1830, שכלל את הקונצרט, שנוגן על ידי המלחין, וגלדקובסקה שרה אריה מאת ג'ואקינו רוסיני, השניים החליפו טבעות, ושבועיים לאחר מכן היא כתבה באלבומו שורות חיבה המאחלות לו פרידה. לאחר ששופן עזב את וורשה, הוא וגלדקובסקה לא נפגשו וככל הנראה לא התכתבו.
### קריירה
מסעות והצלחה ביתית
בספטמבר 1828, בעודו סטודנט, ביקר שופן בברלין יחד עם ידיד המשפחה, הזואולוג פליקס ירוצקי, נהנה מאופרות בבימויו של גספרה ספונטי והשתתף בקונצרטים מאת קרל פרידריך זלטר, פליקס מנדלסון וסלבריטאים אחרים. בביקור חוזר בברלין ב-1829, היה אורחו של הנסיך אנטוני רדזיוויל – מושל הדוכסות הגדולה של פוזן – בעצמו מלחין מוכשר וצ'לן חובב. עבור הנסיך ובתדפסנתרנית שלו ונדה, הוא חיבר את "מבוא ופולונז מבריק ב-דו מז'ור לצ'לו ולפסנתר, אופ. 3".
כשחזר לוורשה באותה שנה, שמע שופן את ניקולו פגניני מנגן בכינור, וחיבר סט וריאציות, "מזכרת מפגניני" (Souvenir de Paganini). ייתכן שחוויה זו עודדה אותו להתחיל בכתיבת האטיודים הראשונים שלו (1829–1832), תוך חקירת יכולותיו של כלי הנגינה שלו. לאחר שסיים את לימודיו בקונסרבטוריון של וורשה, ערך את הופעת הבכורה שלו בווינה. הוא נתן שני קונצרטים לפסנתר וקיבל ביקורות אוהדות רבות – בנוסף לכאלה שהעירו (במילותיו של שופן עצמו) שהוא "עדינים מדי עבור אלו הרגילים להולם הפסנתר של האמנים המקומיים". בקונצרט הראשון מביניהם, ביצע לראשונה את הוריאציות על "לה צ'י דארן לה מאנו", אופ. 2 (וריאציות על דואט מתוך האופרה דון ג'ובני מאת מוצארט) לפפסנתר ולתזמורת. הוא שב לוורשה בספטמבר 1829, שם ביצע לראשונה את הקונצרט לפסנתר מס' 2 ב-סול מינור, אופ. 21 ב-17 במרץ 1830.
הצלחתו של שופן כמלחין וכמבצע פתחה בפניו את שערי מערב אירופה, וב-2 בנובמבר 1830 יצא לדרך, בלשונו של זדיסלב יאכימצקי, "אל העולם הרחב, ללא מטרה מוגדרת היטב, לנצח". יחד עם ווייצ'חובסקי, פנה שוב לאוסטריה, במטרה להמשיך לאיטליה. מאוחר יותר באותו חודש, בוורשה, פרץ מרד נובמבר 1830, ווייצ'חובסקי חזר לפולין כדי להתגייס. שופן, שנותר כעת לבדו בווינה, התגעגע למולדתו, וכתב לידיד: "אני מקלל את רגע עזיבתי." כאשר בספטמבר 1831 נודע לו, בעת נסיעתו מווינה לפריז, כי המרד דוכא, הביע את יגונו בדפי יומנו הפרטי: "אלוהים אדירים!... אתה נמצא שם, ואף על פי כן אינך נוקם!". היומנים נמצאים כיום בספרייה הלאומית של פולניה. יאכימצקי מייחס לאירועים אלו את התבגרותו של המלחין "לברד לאומי מעורר השראה שהבין באינטואיציה את עברו, הווייתו ועתידו של מולדתו פולין".
פריז
כאשר עזב את וורשה ב-2 בנובמבר 1830, התכוון שופן לנסוע לאיטליה, אך תסיסה אלימה שם הפכה אותה ליעד מסוכן. בחירתו הבאה הייתה פריז; קשיים בהשגת ויזה מהרשויות הרוסיות הביאו לכך שהשיג אישי מעבר מהצרפתים. בשנים מאוחרות יותר הוא נהג לצטט את חותמת הדרכון "Passeport en passant par Paris à Londres" ("במעבר ללונדון דרך פריז"), כשהוא מתבדח כי נמצא בעיר "רק בחולף". שופן הגיע לפריז ב-5 באוקטובר 1831; הוא לעולם לא ישוב לפולין, ובכך הפך לאחד מגולים רבים של ההגירה הגדולה של פולין. בצרפת השתמש בגרסאות הצרפתיות של שמותיו הפרטיים, ולאחר שקיבל אזרחות צרפתית ב-1835, נסע בדרכון צרפתי. שופן נשאר קרוב לבני ארצו הפולנים בגלות כחברים ויועצים סודיים. הוא מעולם לא הרגיש בנוח לחלוטין בדיבור צרפתית ולא ראה את עצמו כצרפתי, על אף מקורותיו הצרפתיים של אביו. לדברי אדם זמויסקי, הוא תמיד ראה בעצמו פולני.
בפריז פגש שופן אמנים ודמויות בולטות אחרות ומצא הזדמנויות רבות להפעיל את כישרונותיו ולהשיג סלבריטאיות. במהלך שנותיו בפריז, התיידד, בין היתר, עם הקטור ברליוז, פרנץ ליסט, פרדיננד הילר, היינריך היינה, אอז'ן דלקרוואה, אלפרד דה ויני, פליקס מנדלסון ופרידריך קלפבנר, שהציג בפניו את יצרן הפסנתרים קמיל פלייל. הייתה זו תחילתה של מערכת יחסים ארוכה והדוקה בין המלחין לבין כלי הנגינה של פלייל. שופן הכיר גם את המשורר אדם מיצקייביץ', ראש האגודה הספרותית הפולנית, שחלק משיריו הלחין כשירים. הוא היה גם יותר מפעם אורחו של המרקיז אסטולף דה קוסטין, אחד ממעריציו הנלהבים, שניגן את יצירותיו בסלונו של קוסטין.
שני חברים פולנים בפריז עמדו לשחק תפקידים חשובים בחייו של שופן שם. חברו לשעבר לספסל הלימודים בקונסרבטוריון של וורשה, יוליאן פונטנה, ניסה בתחילה ללא הצלחה לבסס את מעמדו באנגליה; פונטנה הפך, בלשונו של ההיסטוריון המוזיקלי ג'ים סמסון, ל"עושה-כול ומעתיק" של שופן. אלברט גז'ימואלה, שהפך בפריז למממן עשיר ואישיות חברתית, שימש לעיתים קרובות כיועצו של שופן, ובמילותיו של זמויסקי, "החל למלא בהדרגה את תפקיד האח הגדול ב[חייו]."
ב-7 בדצמבר 1831 קיבל שופן את התמיכה המשמעותית הראשונה מבן דור בולט כאשר רוברט שומאן, בסקרו את וריאציות אופ. 2 בעיתון Allgemeine musikalische Zeitung (מאמרו הראשון שפורסם על מוזיקה), הכריז: "הסרת כובעים, רבותיי! גאון." ב-26 בפברואר 1832 נתן שופן הופעת בכורה בפריז ב-"salons de MM Pleyel" ברחוב קאד 9, שעוררה התפעלות אוניברסלית. המבקר פרנסואה-ז'וזף פטיס כתב ב-Revue et gazette musicale: "הנה צעיר אשר... ללא לקיחת מודל, מצא, אם לא חידוש שלם של מוזיקת הפסנתר, ... שפע של רעיונות מקוריים מסוג שאינו במצא במקום אחר..." לאחר קונצרט זה הבן שופן כי טכניקת המקלדת האינטימית שלו במהותה אינה אופטימלית לחללי קונצרטים גדולים. מאוחר יותר באותה שנה הוצג למשפחת הבנקאים העשירה רוטשילד, שחסותה פתחה עבורו דלתות גם לסלונים פרטיים אחרים (מפגשים חברתיים של האריסטוקרטיה והעילית האמנותית והספרותית). עד סוף 1832 ביסס שופן את מעמדו בקרב העילית המוזיקלית הפריזאית וזכה לכבודם של בני דורו כגון הילר, ליסט וברליוז. הוא כבר לא היה תלוי כלכלית באביו, ובחורף 1832 החל להרוויח הכנסה נאה מפרסום יצירותיו ומתן שיעורי פסנתר לתלמידים אמידים מכל רחבי אירופה. דבר זה שחרר אותו מהמתחים של מתן קונצרטים פומביים, שאותם תיעב.
שופן הופיע לעיתים רחוקות בפומבי בפריז. בשנים מאוחרות יותר נתן בדרך כלל קונצרט שנתי בודד באולם פלייל, אולם הכיל שלוש מאות מקומות ישיבה. הוא ניגן לעיתים תכופות יותר בסלונים אך העדיף לנגן בדירתו הפריזאית לקבוצות קטנות של חברים. המוזיקולוג ארתור הדלי ציין ש"כפסנתרן שופן היה יחיד בדורו בכך שרכש מוניטין ברמה הגבוהה ביותר על בסיס מינימום של הופעות פומביות – מעט יותר משלושים במהלך חייו." רשימת המוזיקאים שלקחו חלק בחלק מקונצרטיו מעידה על עושר החיים האמנותיים בפריז בתקופה זו. דוגמאות כוללות קונצרט ב-23 במרץ 1833, שבו שופן, ליסט והילר ביצעו (על פסנתרים) קונצרט מאת י"ס באך לשלוש מקלדות; וב-3 במרץ 1838, קונצרט שבו שופן, תלמידו אדולף גוטמן, שארל-וולנטין אלקן ומורו של אלקן יוזף צימרמן ביצעו את העיבוד של אלקן, לשמונה ידיים, לשני פרקים מתוך הסימפוניה ה-7 של בטהובן. שופן היה מעורב גם בהלחנת ה"הקסאמרון" של ליסט; הוא כתב את הוריאציה השישית (והאחרונה) על נושא מאת בליני. המוזיקה של שופן מצאה עד מהרה הצלחה אצל מוציאים לאור, וב-1833 התקשר בחוזים עם מוריס שלזינגר, שדאג לכך שתפורסם לא רק בצרפת אלא, באמצעות קשרי משפחתו, גם בגרמניה ובאנגליה.
בסתיו 1834 ביקר שופן בפסטיבל המוזיקה של הריין התחתון באאכן יחד עם הילר, שם פגשו השניים שוב את פליקס מנדלסון. לאחר הפסטיבל, ביקרו השלושה בדיסלדורף, שם מונה מנדלסון למנהל מוזיקלי. הם בילו במה שתואר על ידי מנדלסון כ-"יום נעים ביותר", כשהם מנגנים ודנים במוזיקה על הפסנתר שלו, ופגשו את פרידריך ווילהלם שאדו, מנהל האקדמיה לאמנות, וחלק מתלמידיו הבולטים כגון לסינג, בנדמן, הילדברנד וזון. ב-1835 נסע שופן לקרלסבאד, שם ביל זמן עם הוריו; הייתה זו הפעם האחרונה שראה אותם. בדרכו חזרה לפפריז פגש חברים ותיקים מוורשה, את בני משפחת וודז'ינסקי, בניהם ובנותיהם, וביניהם מריה, לה העניק מדי פעם שיעורי פסנתר בפולין. מפגש זה הניע אותו להישאר שבועיים בדרזדן, בעוד שקודם לכן התכוון לחזור לפריז דרך לייפציג. הפורטרט של המלחין מעשה ידי הנערה בת השש עשרה נחשב, לצד זה של דלקרוואה, לאחד הדיוקנאות הטובים ביותר של שופן. באוקטובר הגיע לבסוף ללייפציג, שם פגש את שומאן, קלרה ויק ומנדלסון, שארגנו עבורו ביצוע של האורטוריה שלו "פאול הקדוש", ושראו בו "מוזיקאי מושלם". ביולי 1836 נסע שופן למריאנבאד ולדרזדן כדי לשהות עם משפחת וודז'ינסקי, ובספטמבר הציע נישואים למריה, שאמה הרוזנת וודז'ינסקה אישרה זאת עקרונית. שופן המשיך ללייפציג, שם הציג לשומאן את הבלאדה שלו ב-סול מינור. בסוף 1836 שלח למריה אלבום שבו רשמה אחותו לודביקה שבעה משיריו, ואת הנוקטורן שלו ב-דו דיאז מינור משנת 1830, Lento con gran espresisione. תודעת התודה האנונימית שקיבל ממריה התבררה כמכתב האחרון שיקבל ממנה.
פרנץ ליסט
אף על פי שלא ידוע בוודאות מתי פגש שופן לראשונה את פרנץ ליסט לאחר הגעתו לפפריז, ב-12 בדצמבר 1831, ציין במכתב לידידו ווייצ'חובסקי כי "פגשתי את רוסיני, כרוביני, באיו, וכו' – וגם את קלפבנר. לא תאמין עד כמה הייתי סקרן לגבי הרץ, ליסט, הילר, וכו'." ליסט נכח בהופעת הבכורה הפריזאית של שופן ב-26 בפברואר 1832 באולם פלייל, מה שהביא אותו להעיר: "נראה שלא היה די במחיאות הכפיים העזות ביותר כדי להביע את התלהבותנו בנוכחותו של מוזיקאי מוכשר זה, שחשף שלב חדש של רגש פוטי משולב בחדשנות כה משמחת בצורת אמנותו."
השניים הפכו לחברים, ובמשך שנים רבות גרו קרובים זה לזה בפריז, שופן ברחוב שוסה-ד'אנטין 38, וליסט במלון דה פראנס ברחוב לאפיט, מרחקים של כמה בלוקים משם. הם הופיעו יחד בשבע הזדמנויות בין 1833 ל-1841. הראשונה שבהן, ב-2 באפריל 1833, התקיימה בקונצרט התרמה שארגן הקטור ברליוז עבור אשתו השחקנית השייקספירית שפשטה רגל הרייט סמיתסון, שבו ניגנו את הסונאטה ב-סול מינור לדואט פסנתר מאת ג'ורג' אונסלו. הופעות משותפות נוספות כללו קונצרט התרמה עבור אגודת הצדקה של נשים פולניות בפריז. הופעתם המשותפת האחרונה בציבור הייתה בקונצרט צדקה שנערך למען אנדרטת בטהובן בבון, שהתקיים באולם פלייל ובקונסרבטוריון של פריז ב-25 וב-26 באפריל 1841.
אף על פי שהשניים הפגינו כבוד והערצה רבה זה לזה, ידידותם הייתה לא שקטה והיו בה מאפיינים של מערכת יחסים של אהבה-שנאה. הרולד ס. שונברג מאמין ששופן הפגין "קמצוץ של קנאה ורוע" כלפי הווירטואוזיות של ליסט בפסנתר, ואחרים טענו גם כי הוקסם מהתיאטרליות, הראוותנות וההצלחה של ליסט. ליסט היה המוקדש של האטיודים אופ. 10 של שופן, וביצועו אותם הניע את המלחין לכתוב להילר: "הייתי רוצה לגזול ממנו את האופן שבו הוא מנגן את האטיודים שלי." עם זאת, שופן הביע מורת רוח ב-1843 כאשר ליסט ביצע אחד מהנוקטורנים שלו בתוספת קישוטים מורכבים רבים, עליהם העיר שופן כי עליו לנגן את המוזיקה כפי שנכתבה או לא לנגן אותה כלל, מה שאילץ אותו להתנצל. רוב הביוגרפים של שופן מציינים שלאחר מכן היו לשניים עסקים מועטים זה עם זה, אם כי במכתביו המתוארכים עד 1848 המשיך להתייחס אליו כאל "חברי ליסט". ישנם פרשנים המצביעים על אירועים בחייהם הרומנטיים של שני הגברים שהובילו לקרע ביניהם; יש טענות שליסט הפגין קנאה באובسסיה של פילגשו מארי ד'אגול כלפי שופן, בעוד שאחרים מאמינים ששופן החל לדאוג ממערכת היחסים המתפתחת של ליסט עם ז'ורז' סאנד.
ז'ורז' סאנד
ב-1836, במסיבה שאירחה מארי ד'אגול, פגש שופן את הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד (נולדה כ-[אמנטין] אורור [לוזיל] דופין). נמוכה (פחות מחמישה רגל, או 152 ס"מ), כהה, בעלת עיניים גדולות ומעשנת סיגריות, היא דחתה תחילה את שופן, שהעיר: "איזו אישה לא מושכבת היא סאנד. האם היא באמת אישה?" עם זאת, בתחילת 1837 אמה של מריה וודז'ינסקה הבהירה לשופן בהתכתבות שנישואים לבתה אינם צפויים להתרחש. ההערכה היא שהיא הושפעה ממצבו הבריאותי הרופף ואולי גם משמועות על קשריו עם נשים כגון ד'אגול וסאנד. שופן הכניס את המכתבים שקיבל ממריה ומאמה למעטפה גדולה, רשם עליה את המילים "Moja bieda" ("הצרות שלי") ועד סוף חייו שמר במגירת שולחן את המזכרת הזו מאהבתו השנייה בחייו. סאנד, במכתב לגז'ימואלה מיוני 1838, הודתה ברגשות עזים כלפי המלחין ודנה בשאלה האם לנטוש רומן נוכחי כדי להתחיל מערכת יחסים עם שופן; היא ביקשה מגז'ימואלה להעריך את מערכת היחסים של שופן עם מריה וודז'ינסקה, מבלי להבין שהרומן, לפחות מצד מריה, הסתיים.
ביוני 1837 ביקר שופן בלונדון בעילום שם בחברת יצרן הפסנתרים קמיל פלייל, שם ניגן במסיבה מוזיקלית בביתו של יצרן הפסנתרים האנגלי ג'יימס ברודווד. עם שובו לפריז החלה מערכת היחסים שלו עם סאנד במלוא העוצמה, ועד יולי 1838 הם הפכו למאהבים. סאנד, שהייתה מבוגרת מהמלחין בשש שנים וניהלה שורה של מאهבים, כתבה באותה עת: "אני חייבת לומר שהייתי מבולבלת ומופתעת מההשפעה שהייתה ליציר הקטן הזה עליי... עדיין לא התאוששתי מהפתיעות שלי, ואם הייתי אדם גאוותן הייתי מרגישה מושפלת מכך שנסחפתי..." השניים בילו חורף אומלל במאיורקה (8 בנובמבר 1838 עד 13 בפברואר 1839), לשם נסעו, יחד עם שני ילדיה של סאנד, בתקווה לשפר את בריאותו של שופן ושל בנה בן ה-15 של סאנד מוריס, וכן לברוח מאיומי מאהבה לשעבר של סאנד פליסיאן מאלפי. לאחר שגילו כי בני הזוג אינם נשואים, תושבי מאיורקה הקתולים המסורתיים עמוקות הפכו לעוינים, מה שהקשה על מציאת מקום מגורים. דבר זה אילץ את הקבוצה למצוא דיור במנזר קרטוזיאני לשעבר בוואלדמוסה, שהציע מחסה מועט מפני מזג האוויר הקר של החורף.
ב-3 בדצמבר 1838 התלונן שופן על מצב בריאותו הרע ועל חוסר היכולת של הרופאים במאיורקה, כשהוא מעיר: "שלושת הרופאים המפורסמים ביותר באי ראו אותי... הראשון אמר שאני מת, השני שאני גוסס, והשלישי שאני עומד למות." היו לו גם בעיות בשליחת פסנתר הפלייל שלו אליו, ונאלץ בינתיים להסתמך על פסנתר שנבנה בפלמה על ידי חואן באוזה. פסנתר הפלייל הגיע לבסוף מפריז בדצמבר, ממש זמן קצר לפני ששופן וסאנד עזבו את האי. שופן כתב לפלייל בינואר 1839: "אני שולח לך את הפרלודים שלי [אופ. 28]. סיימתי אותם על הפסנתר הקטן שלך, שהגיע במצב הטוב ביותר למרות הים, מזג האוויר הרע ומכס פלמה." שופן הצליח גם לבצע עבודה בזמן שהותו במאיורקה על הבלאדה מס' 2, אופ. 38; על שני פולונזים, אופ. 40; ועל הסקרצו מס' 3, אופ. 39.
אף על פי שתקופה זו הייתה פורייה, מזג האוויר הרע השפיע לרעה כל כך על בריאותו של שופן עד שסאנד החליטה לעזוב את האי. כדי להימנע מתשלומי מכס נוספים, מכרה סאנד את הפסנתר לזוג צרפתי מקומי, הקאנו. הקבוצה נסעה תחילה לברצלונה, ומשם למרסיי, שם שהו במשך חודשים אחדים בזמן ששופן החלים. בזמן שהותו במרסיי, שופן הופיע הופעה נדירה ביותר בעוגב במהלך מיסת רקוויאם לזכר הטנור אדולף נוּרי ב-24 באפריל 1839, כשהוא מנגן עיבוד ל"הכוכבים" (Die Sterne, D. 939) מאת פרנץ שוברט. ז'ורז' סאנד נותנת תיאור של נגינתו של שופן במכתב מ-28 באפריל 1839:
> שופן הקריב את עצמו כשניגן בעוגב בעת ההתעלות – ואיזה עוגב! בכל מקרה הילד שלנו הוציא את המיטב על ידי שימוש באצבעות פחות צורמות, והוא ניגן את "הכוכבים" של שוברט, לא בצליל נלהב וזוהר שנוּרי השתמש בו, אלא בצליל מתלונן רך כהד מעולם אחר. שניים או שלושה לכל היותר מבין הנוכחים חשו את משמעותו ודמעות זלגו מעיניהם.
במאי 1839 נסעו לאחוזתה של סאנד בנואן לקראת הקיץ, שם בילו את מרבית קיצי השנים הבאות עד 1846. בסתיו חזרו לפפריז, שם דירתו של שופן ברחוב טרונשה 5 הייתה קרובה למקום מגוריה השכור של סאנד ברחוב פיגאל. הוא ביקר את סאנד בתדירות גבוהה בערבים, אך שניהם שמרו על מידה של עצמאות. (ב-1842 הוא וסאנד עברו לכיכר אורליאן, וגרו בבניינים סמוכים.)
ב-26 ביולי 1840 נכחו שופן וסאנד בחזרה הגנרלית של "הסימפוניה הגדולה של האבל והניצחון" מאת ברליוז, שהולחנה כדי לציין את יום השנה העשירי למהפכת יולי. שופן לא התרשם כנראה מהיצירה.
במהלך חודשי הקיץ בנואן, במיוחד בשנים 1839–1843 (למעט 1840), מצא שופן ימים שקטים ופוריים שבהם הלחין יצירות רבות, בהן הפולונז ב-לה במול מז'ור, אופ. 53. סאנד מתארת באופן משכנע את תהליך היצירה של שופן: השראה, עיבודה הקפדני – לעיתים קרובות תוך בכי ותלונות מיוסרות, עם מאות שינויים בתפיסה – רק כדי לחזור בסופו של דבר לרעיון הראשוני.
בין המבקרים בנואן היו דלקרוואה וזמרת המצו-סופרן פאולין ויארדו, לה ייעץ שופן בנוגע לטכניקת פסנתר והלחנה. דלקרוואה נותן דין וחשבון על שהותו בנואן במכתב מ-7 ביוני 1842:
> המארחים לא יכלו להיות נחמדים יותר באירוחי. כאשר איננו כולנו יחד בארוחת הערב, בארוחת הצהריים, במשחק ביליארד או בטיול רגלי, כל אחד מאיתנו נשאר בחדרו, קורא או רובץ על ספה. לעיתים, דרך החלון הנפתח אל הגנים, משב מוזיקה מרחף מעלה משופן בעבודתו. כל זאת משתלב עם שירת הזמירים וניחוח הוורדים.
דעיכה
משנת 1842 ואילך, הציג שופן סימנים של מחלה קשה. לאחר רסיטל סולו בפריז ב-21 בפברואר 1842, כתב לגז'ימואלה: "אני חייב לשכב במיטה כל היום, הפה והשקדים שלי כואבים כל כך." הוא נאלץ עקב מחלתו לדחות הזמנה בכתב מאת אלקן להשתתף בביצוע חוזר של עיבוד הסימפוניה ה-7 של בטהובן אצל אראר ב-1 במרץ 1843. בסוף 1844 ביקר שארל האלה אצל שופן ומצא אותו "בקושי מסוגל לזוז, כפוף כמו אולר פתוח למחצה וברור שסובל מכאבים עזים", אף על פי שרוחו שבה אליו כאשר החל לנגן בפסנתר עבור אורחו. מצב בריאותו של שופן המשיך להידרדר, במיוחד מתקופה זו ואילך. מחקר מודרני מציע שמלבד כל מחלה אחרת, ייתכן שסבל גם מאפילפסיה של האונה הטמפורלית.
תפוקתו של שופן כמלחין לאורך תקופה זו פחתה בכמות משנה לשנה. בעוד שב-1841 כתב תריסר יצירות, רק שש נכתבו ב-1842 ושש יצירות קצרות יותר ב-1843. ב-1844 כתב רק את סונאטה אופ. 58. ב-1845 הושלמו שלוש מאזורקות (אופ. 59). אף על פי שיצירות אלו היו מלוטשות יותר מרבות מיצירותיו המוקדמות, זמויסקי מסיק כי "כוחות הריכוז שלו כשלו וההשראה שלו הייתה אפופת ייסורים, הן רגשיות והן אינטלקטואליות". יחסיו של שופן עם סאנד הורעו ב-1846 עקב בעיות שקשורות בבתה סולאנז' ובארוסה של סולאנז', הפסל צייד הירושה הצעיר אוֹגיוּסט קלז'ינגה. המלחין תמך לעיתים תכופות בסולאנז' במריבותיה עם אמה; הוא גם התמודד עם קנאה מצד בנה של סאנד מוריס. יתרה מזאת, שופן היה אדיש לעיסוקיה הפוליטיים הרדיקליים של סאנד, כולל התלהבותה ממהפכת פברואר 1848.
ככל שמחלתו של המלחין התקדמה, סאנד הפכה פחות למאהבת ויותר לאחות עבור שופן, אותו כינתה "ילדי השלישי". במכתבים לצדדים שלישיים שחררה את חוסר סבלנותה, כשהיא מתייחסת אליו כאל "ילד", "מלאך אומלל", "סובל" ו"גופונת אהובה". ב-1847 פרסמה סאנד את רומן שלה "לוקרציה פלוריאני", שדמויותיו המרכזיות – שחקנית עשירה ונסיך בבריאות רופפת – יכלו להתפרש כסאנד ושופן. בנוכחותו של שופן, קראה סאנד את כתב היד בקול רם לדלקרוואה, שהיה מזועזע ומסתורי כאחד מהשלכותיו, כשהוא כותב ש"מאדאם סאנד הייתה בנוחות מוחלטת ושופן בקושי יכול היה להפסיק להשמיע הערות מעריצות". באותה שנה הסתיימה מערכת היחסים ביניהם בעקבות התכתבות כעוסה ש, בלשונה של סאנד, היוותה "מסקנה מוזרה לתשע שנים של ידידות בלעדית". גז'ימואלה, שעקב אחר הרומן שלהם מהתחלה, הגיב: "אילו [שופן] לא היה זוכה לצרה של פגישה עם ג'. ס'. [ז'ורז' סאנד], שהרעילה את כל ישותו, הוא היה חי עד לגיל של כרוביני." שופן עתיד היה למות שנתיים לאחר מכן בגיל שלושים ותשעה; המלחין לואיג'י כרוביני מת בפריז ב-1842 בגיל 81.
סיור בבריטניה
הפופולריות הציבורית של שופן כווירטואוז החלה לדעוך, וכך גם מספר תלמידיו, ודבר זה, יחד עם הסכסוכים הפוליטיים והאי-יציבות של התקופה, גרם לו להיאבק מבחינה כלכלית. בפברואר 1848, יחד עם הצ'לן אוגוסט פראנשום, נתן את קונצרט הפריזאי האחרון שלו, שכלל שלושה פרקים מתוך סונאטת הצ'לו אופ. 65.
באפריל, במהלך מהפכת 1848 בפריז, יצא ללונדון, שם הופיע במספר קונצרטים ובקבלות פנים רבות בבתים מפוארים. סיור זה הוצע לו על ידי תלמידתו הסקוטית ג'יין סטירלינג ואחותה הבכורה. סטירלינג גם ערכה את כל הסידורים הלוגיסטיים וסיפקה חלק ניכר מהמימון הדרוש.
לונדון, שופן לקח דיור ברחוב דובר, שם סיפקה לו חברת ברודווד פסנתר כנף. בהופעתו הראשונה, ב-15 במאי בבית סטפורד, כלל הקהל את המלכה ויקטוריה ואת הנסיך אלברט. הנסיך, שהיה בעצמו מוזיקאי מוכשר, התקרב למקלדת כדי לצפות בטכניקה של שופן. ברודווד גם ארגן עבורו קונצרטים; בין הנוכחים היו הסופר ויליאם מייקפיס תקרי והזמרת ג'ני לינד. שופן היה מבוקש גם לשיעורי פסנתר, שעבורם גבה שכר גבוה של גינאה אחת לשעה, ולרסיטלים פרטיים ששכרם עמד על 20 גיניאות. בקונצרט ב-7 ביולי חלק את הבמה עם ויארדו, ששרה עיבודים לכמה מאזורקות שלו לטקסטים ספרדיים. כמה ימים לאחר מכן, הופיע בפני תומאס קרלייל ואשתו ג'יין בביתם בצ'לסי. ב-28 באוגוסט ניגן בקונצרט באולם הקונצרטים של האדונים במנצ'סטר, כשהוא חולק את הבמה עם מריאטה אלבוני ולורנצו סלבי.
בסוף הקיץ הוזמן על ידי ג'יין סטירלינג לבקר בסקוטלנד, שם שהה בבית קלדר ליד אדינבורו ובטירת ג'ונסטון ברנפרושייר, שניהם בבעלות בני משפחתה של סטירלינג. ברור שהייתה לה כוונה לעבור מעבר לידידות גרידא, ושופן נאלץ להבהיר לה שזה לא יכול להיות כך. הוא כתב באותה עת לגז'ימואלה: "הנשים הסקוטיות שלי נחמדות, אך משעממות כל כך", ובתגובה לשמועה על מעורבותו, ענה כי הוא "קרוב יותר לקבר מאשר למיטת הכלולות". הוא נתן קונצרט פומבי בגלאזגו ב-27 בספטמבר, ואחר באדינבורו בחדרי הופטון ברחוב קווין (כיום בית ארסקין) ב-4 באוקטובר. בסוף אוקטובר 1848, בהיותו מתגורר ב-10 סהר וריסטון באדינבורו עם הרופא הפולני אדם ויישצ'ינסקי, כתב את צוואתו האחרונה – "סוג של פקודה שתבוצע על רכושי בעתיד, אם אפול מת איפשהו", כתב לגז'ימואלה.
שופן ערך את הופעתו הציבורית האחרונה על במת קונצרטים בגילדהול של לונדון ב-16 בנובמבר 1848, כאשר, כמחווה פטריوتית אחרונה, ניגן לטובת פליטים פולנים. מחווה זו התבררה כטעות, שכן רוב המשתתפים התעניינו יותר בריקודים ובכיבוד מאשר באמנות הפסנתר של שופן, מה שרוקן את כוחותיו. עד אז היה חולה מאוד, שקל פחות מ-45 ק"ג (99 ליברות), ורופאיו ידעו שמחלתו נמצאת בשלב סופני.
בסוף נובמבר חזר שופן לפריז. הוא בילה את החורף במחלה בלתי פוסקת, אך נתן שיעורים מדי פעם וביקרו חברים, כולל דלקרוואה ופראנשום. מדי פעם ניגן, או לווה את שירתה של דלפינה פוטוצקה, עבור חבריו. במהלך קיץ 1849, מצאו לו חבריו דירה בשאיו, מחוץ למרכז העיר, שדמי השכירות שלה סובסדו בחשאי על ידי מעריצה, הנסיכא יקטרינה דמיטריאבנה סוצוס-אובורסקובה. הוא ביקר שם על ידי ג'ני לינד ביוני 1849.
### מות ולוויה
כאשר בריאותו המשיכה להידרדר, שופן השתוקק שבן משפחה יהיה איתו. ביוני 1849 הגיעה אחותו לודביקה לפריז עם בעלה ובתה, ובספטמבר הוא שכר דירה במלון בודאר דה סן-ז'אן בכיכר ונדום, כשדמי השכירות נתמכים ככל הנראה על ידי ג'יין סטירלינג. לאחר 15 באוקטובר, כאשר מצבו קיבל תפנית לרעה משמעותית, רק קומץ מחבריו הקרובים נשארו איתו. ויארדו העירה בעקיצה, עם זאת, כי "כל הנשים הפריזאיות הגדולות ראו לנכון להתעלף בחדרו".
חלק מחבריו סיפקו מוזיקה לפי בקשתו; ביניהם, פוטוצקה שרה ופראנשום ניגן בצ'לו. שופן הוריש את הערותיו הבלתי גמורות על שיטת לימוד פסנתר, "פרויקט של מתודה" (Projet de méthode), לאלקן להשלמה. ב-17 באוקטובר, לאחר חצות, התכופף הרופא מעליו ושאל האם הוא סובל מאוד. "לא עוד", ענה. הוא מת דקות ספורות לפני השעה 2 לפנות בוקר. הוא היה בן 39. נראה שבין הנוכחים ליד מיטת מותו היו אחותו לודביקה, האב אלכסנדר ילוביצקי, הנסיכה מרצלינה צ'רטוריסקה, בתה של סאנד סולאנז' וידידו הקרובים תומאס אלברכט. מאוחר יותר באותו בוקר, בעלה של סולאנז' קלז'ינגה יצר את מסכת המוות של שופן ויציקה של ידו השמאלית.
הלוויה, שהתקיימה בכנסיית מדלן בפריז, התעכבה כמעט שבועיים עד 30 באוקטובר. הכניסה הוגבלה לבעלי כרטיסים, שכן צפוי היה שרבים יגיעו. מעל 3,000 איש הגיעו ללא הזמנות, מרחקים כמו לונדון, ברלין ווינה, והם הודחו.
הרקוויאם של מוצארט שושר בלוויה; הסולנים היו ז'אן-אנאי קסטלן, ויארדו, אלכסי דיפון ולואיג'י לבלש; הפרלודים מס' 4 ב-מי מינור ומס' 6 ב-סי מינור מאת שופן נוגנו על ידי האורגניסט אלפרד לפებูור-ולי. תהלוכת הלוויה לבית הקברות פר לשז, שכללה את אחותו של שופן לודביקה, הונהגה על ידי הנסיך הקשיש אדם צ'רטוריסקי. נושאי הארון כללו את דלקרוואה, פראנשום וקמיל פלייל. ליד הקבר, ניגנה המארش הלוויה מתוך סונאטת הפסנתר מס' 2 של שופן, בתזמור של רבר.
מצבת קברו של שופן, הכוללת את מוזת המוזיקה, אאוטרפה, המתאבלת על נבל שבור, עוצבה ופסלה על ידי קלז'ינגה והותקנה ביום השנה למותו ב-1850. הוצאות האנדרטה, שהסתכמו ב-4,500 פרנק, כוסו על ידי ג'יין סטירלינג, ששילמה גם עבור חזרתה של אחות המלחין לודביקה לוורשה. לבקשתו של שופן, לקחה לודביקה את ליבו (שהוסר על ידי רופאו ז'אן קרוווייה ושומר באלכוהול בתוך כדים) בחזרה לפולין ב-1850. היא לקחה גם אוסף של 200 מכתבים מאת סאנד לשופן; לאחר 1851 הוחזרו אלה לסאנד, שהשמידה אותם.
מחלת של שופן וסיבת מותו היו נושא לדיון. תעודת הפטירה שלו ציינה את הסיבה כשחפת, ורופאו, קרוווייה, היה אז הסמכות הצרפתית המובילה בנוגע למחלה זו. אפשרויות אחרות שהועלו כללו סיסטיק פיברוזיס, צמקת הכבד, וחוסר באלפא-1 אנטיטריפסין. בדיקה חזותית של ליבו המשומר של שופן (הצנצנת לא נפתחה), שנערכה ב-2014 ופורסמה לראשונה ב-American Journal of Medicine ב-2017, הציעה כי הסיבה הסבירה למותו הייתה מקרה נדיר של דלקת קרום הלב שנגרמה כתוצאה מסיבוכים של שחפת כרונית.