פרנץ ורפל: האקספרסיוניסט מפראג שכתב על קדושה
בספטמבר 1940, סופר יהודי מפראג הסובל מבעיות לב ועודף משקל חצה במנוסה מעבר הרים לספרד רגע לפני שהגיעו אליו אנשי הגסטפו, ולאחר מכן הסתתר במשך חמישה שבועות בעיירת העלייה לרגל הקתולית לורד. הוא בילה את שארית חייו כפליט בארצות הברית, והחוב המוזר ביותר בקריירה שלו היה לנערה הכפרית שסיפורה העניק לו מחסה: הוא הפך את האגדה שלה לרומן האמריקאי הנמכר ביותר של שנת 1942.
פראג וקתדרלת האומנת
פרנץ ויקטור ורפל (Franz Viktor Werfel) נולד ב-10 בספטמבר 1890 בפראג, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, למשפחה יהודית אמידה של יצרן כפפות ואם ממשפחה של בעלי טחנות קמח. היה זה בית בלתי סביר להצמיח בו מיסטיקה נוצרית כעיסוק ספרותי לכל החיים, אך האומנת הצ'כית הקתולית של ורפל, ברברה שימונקובה (Barbara Šimůnková), נהגה לקחת את הילד למיסה בקתדרלה של פראג, וחינוכו הפיאריסטי שילב לימודי דת קתוליים עם לימודי דת יהודיים. החשיפה הכפולה הזו לאמונות שונות — קתוליות, יהדות, ומאוחר יותר תיאוסופיה ואסלאם — הפכה למנוע של כמעט כל מה שכתב.
דור קפה ארקו
ורפל נכנס לעולם הספרות מוקדם ומהר. קובץ השירים הראשון שלו מ-1911, ידיד העולם (Der Weltfreund), בישר על קול אקספרסיוניסטי ספוג בהתלהבות הומניסטית, וזיכה אותו בכניסה לחוג הספרותי הגרמני-יהודי של פראג ב"קפה ארקו", שם ישב לצד פרנץ קפקא (Franz Kafka) ומקס ברוד (Max Brod). המבקר קרל קראוס (Karl Kraus) הילל את שיריו המוקדמים בכתב העת שלו הלפיד (Die Fackel). ב-1912 עבר ורפל ללייפציג כדי לעבוד כעורך בהוצאת קורט וולף (Kurt Wolff), שם קידם את המשורר גאורג טראקל (Georg Trakl) והסתובב בין אלזה לסקר-שילר (Else Lasker-Schüler), מרטין בובר (Martin Buber) וריינר מריה רילקה (Rainer Maria Rilke). שירותו בחזיתות רוסיה, איטליה וגליציה במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך אותו לפציפיסט גלוי — על פי הדיווחים הוא הקריא שירה אנטי-מלחמתית בבתי קפה עד שנעצר על כך — לפני שהועבר למשרד העיתונות הצבאי בווינה לצד רוברט מוזיל (Robert Musil) והוגו פון הופמנסתאל (Hofmannsthal).
אלמה והפיכתו לסופר
בווינה פגש ורפל את אלמה מאהלר (Alma Mahler), אלמנתו של המלחין גוסטב מאהלר (Gustav Mahler) ובת זוגו של האדריכל ולטר גרופיוס (Walter Gropius). מפרשת אהבים זו נולד בנם מרטין ב-1918, שנפטר בשנה שלאחר מכן; אלמה סירבה להינשא לוורפל במשך תשע שנים גם לאחר גירושיה מגרופיוס, ונישאה לו לבסוף ב-1929. יהיה המחיר האישי אשר יהיה, מערכת היחסים עיצבה מחדש את שאיפותיו של ורפל כסופר, והסיטה אותו משירה ומחזאות לעבר הרומן ההיסטורי הארוך. ורדי: רומן על האופרה (1924) ביסס את המוניטין החדש הזה, ועד סוף שנות ה-20, לאחר שזכה בפרס גרילפרצר ובפרס המדינה הצ'כוסלובקית, דורג ורפל בין הסופרים הבולטים ביותר שכתבו בגרמנית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מוסה דאג ומשקל העדות
ספרו המשמעותי ביותר נולד ממסע לארץ ישראל ב-1930 עם אלמה, שם מפגשים עם ניצולי רצח העם הארמני בירושלים הניעו אותו לעבוד על ארבעים הימים של מוסה דאג (1933), רומן אפי על התנגדותם של תושבי כפר ארמני בהרים לכוחות העות'מאניים. הרומן הפך למעשה של עדות שנים לפני שלעולם היה אוצר מילים למונח רצח עם, והעיתונות הנאצית שמה לב אליו ישירות: עיתון ה-SS הסגל השחור (Das Schwarze Korps) גינה את ורפל בשמו כתועמלן של "זוועות טורקיות לכאורה" ותקף קוראים ארמנים ויהודים אמריקאים על כך שאימצו את הספר. הוא גורש מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות ב-1933 וספריו הועלו באש.
בריחה, לורד ורב-מכר בלתי צפוי
לאחר האנשלוס ב-1938, נמלט ורפל מאוסטריה לצרפת; לאחר נפילת צרפת ב-1940, הוא ואלמה עמדו בפני רכבות הגירוש שנשאו את יהודי צרפת. העיתונאי האמריקאי שהפך למציל, ואריאן פריי (Varian Fry), וועדת ההצלה לשעת חירום שלו, הבריחו את הזוג ברגל מעבר להרי הפירנאים, דרך ספרד ופורטוגל, ועל אונייה לניו יורק, לשם הגיעו באוקטובר 1940. בתווך, הסתתר הזוג במשך חמישה שבועות בלורד, כשהם מוסתרים ומוזנים על ידי מסדרים דתיים קתוליים, באותה עיירה שבה נערה כפרית בשם ברנדט סובירו (Bernadette Soubirous) דיווחה על חזיונות של מריה הקדושה ב-1858. ורפל אמר מאוחר יותר כי נדר נדר, שאם ייחלץ מאירופה בחיים, יספר את סיפורה. שירת ברנדט, שפורסם ב-1941 לאחר שהגיע למבטחים באמריקה, הפך לרב-מכר מסחרר, והסרט מ-1943 בכיכובה של ג'ניפר ג'ונס זכה בארבעה פרסי אוסקר.
קהילת המהגרים בהוליווד
את שנותיו האחרונות בילה ורפל בלוס אנג'לס בתוך קהילת מהגרים ריכוזית שכללה את תומאס מאן (Thomas Mann), מקס ריינהרדט (Max Reinhardt) והמלחין אריך וולפגנג קורנגולד (Erich Wolfgang Korngold). שם סיים את המחזה האחרון שלו, יעקובסקי והקולונל (1944), טראגיקומדיה על פליט יהודי וקצין פולני הנמלטים יחד מצרפת הכבושה, שעובדה מאוחר יותר לסרט אני והקולונל ולמחזמר בברודוויי המסע הגדול. הוא השלים את כתב היד של יצירתו האחרונה, רומן המדע הבדיוני כוכב הנולדים, זמן קצר לפני מותו.
מדוע ורפל מכונה גאון
הטענה של ורפל לגאונות היא ספרותית המבוססת על טווח ורצינות מוסרית ולא על חדשנות טכנית כלשהי: הוא נע בטבעיות בין שירה, דרמה אקספרסיוניסטית ורומן היסטורי, והשתמש ברומן ככלי עדות — כשהוא הופך טבח ארמני כמעט לא ידוע, ומאוחר יותר, את חייה המעורפלים של חוזה צרפתית, לעדות הנקראת בעולם כולו. מרטין בובר, בהגנה עליו מפני מבקרים שנטרו לו על חוסר העניין שלו בציונות, ניסח את השיפוט הבסיסי בפשטות: "אני לא נותן ערך למשורר, רק מכיר בכך שהוא כזה". הכרה זו הייתה נפוצה בקרב בני דורו — החסות המוקדמת של קראוס, הבימוי של ריינהרדט למחזותיו, קנה המידה של הקבלה הציבורית של מוסה דאג ו-ברנדט — אך יש משקל גם לביקורת הנגד הכנה: הפרוזה של ורפל, אפילו מעריציו מודים, עלולה להיות סנטימנטלית ומפוזרת, והמוניטין שלו דעך בהשוואה לבני דורו כמו קפקא או מאן, בין היתר משום שהאוניברסליזם הדתי שלו לא השתלב בנוחות עם הממסדים הספרותיים היהודיים והחילוניים כאחד. גאונותו, ככל שהיא קיימת, נעוצה באמפתיה עלילתית ובאינסטינקט היסטורי ולא במקוריות צורנית.
מורשת
ורפל מת מאי-ספיקת לב בלוס אנג'לס ב-26 באוגוסט 1945, לאחר שדווח כי עבר טבילה נוצרית פרטית על ערש דווי שנשמרה בסוד מתוך כבוד להוריו היהודים. גופתו הוחזרה לווינה ב-1975 לקבורה מחדש בבית הקברות המרכזי (Zentralfriedhof), ואוסטריה, גרמניה וארמניה הנפיקו בולים לזכרו; ארמניה העניקה לו אזרחות כבוד לאחר מותו בשנת 2006. ארבעים הימים של מוסה דאג נותר נכס צאן ברזל בספרות רצח העם הארמני, ונקרא עדיין כאחד התיאורים הבדיוניים המוקדמים והמתורגמים ביותר של היסטוריה זו, ושירת ברנדט מחזיק מעמד כאנדרטה קטנה ומוזרה לחוב שפליט הרגיש שהוא חב לעיירה שהסתירה אותו.