פרנק פרנס: זוכה מדליית הכבוד שהמציא בניינים מתוך ראשו
לואי סאליבן (Louis Sullivan), שבהמשך הפך למורה הרוחני של פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) וטבע את הביטוי "הצורה נובעת מהתפקוד", בילה חמישה חודשים בשנת 1873 כשרטט צעיר במשרדו של פרנק פרנס בפילדלפיה. הוא מעולם לא שכח זאת. הוא תיאר את הבוס שלו כאדם ש"פניו היו מקומטים ומכוערים כשל בולדוג אנגלי", ממוסגרים בזקן אדום מפואר, וזקף לזכותו את עיצוב דמיונו האדריכלי יותר מכל מה שקיבל ב-MIT או באקול דה בוז-ארט (École des Beaux-Arts). פרנס, לפי דבריו שלו, תכנן בניינים מבלי להסתמך על תקדימים היסטוריים כלל – הוא "המציא בניינים מתוך ראשו". תשע שנים לפני שסאליבן הגיע למשרדו, פרנס זכה במדליית הכבוד על הובלת ארגז תחמושת בשטח פתוח תחת אש קונפדרציונלית. שתי העובדות הללו מתארות את אותו המזג.
בנו של כומר שדילג על הקולג'
פרנק היילינג פרנס נולד ב-12 בנובמבר 1839 בפילדלפיה, בנו של הכומר האוניטריאני והמתנגד לעבדות הבולט ויליאם הנרי פרנס (William Henry Furness); אחיו הוראס הווארד פרנס (Horace Howard Furness) הפך לחוקר שייקספיר המוביל באמריקה. בניגוד לרוב האדריכלים ממעמדו ומזמנו, פרנס מעולם לא למד באוניברסיטה ומעולם לא יצא לסיור לימודי אירופי כמקובל. הוא החל את הכשרתו האדריכלית בשנות ה-50 של המאה ה-19 אצל ג'ון פרייזר (John Fraser) בפילדלפיה, לאחר מכן למד בין 1859 ל-1861, ושוב לאחר המלחמה ב-1865, בסטודיו הניו-יורקי של ריצ'רד מוריס האנט (Richard Morris Hunt) – משרד שעוצב לפי מודל האקול דה בוז-ארט, והיה ספוג ברעיונותיו של התיאורטיקן המבני הצרפתי ויולה-לה-דוק (Viollet-le-Duc) והמבקר הבריטי ג'ון ראסקין (John Ruskin). פרנס ראה בהאנט את מורהו האמיתי.
מדליית הכבוד
מלחמת האזרחים קטעה את הכשרתו לחלוטין. פרנס שירת כקפטן בפלוגה F של רגימנט הפרשים המתנדבים ה-6 של פנסילבניה – הידוע כ"רוכבי הרומח של ראש" (Rush's Lancers) – בין השנים 1861 ל-1864. בקרב על תחנת טרוויליאן (Battle of Trevilian Station) ב-12 ביוני 1864, כאשר התחמושת של מוצב כמעט ואזלה, הוא נשא ארגז תחמושת בשטח פתוח החשוף לאש אויב כדי להשיב אותו למצב לחימה, מעשה של "גבורה יוצאת דופן" שעליו קיבל את מדליית הכבוד. רבע מאה לאחר מכן הוא תכנן את האנדרטה של הרגימנט שלו בגטיסברג – גוש גרניט המוקף ברומחי ברונזה הקפואים ברגע שלפני הסתערות פרשים.
בניית קריירה ופירוק שותפויות
העבודה העצמאית הראשונה של פרנס הייתה הכנסייה האוניטריאנית בגרמנטאון בשנים 1866-1867, שנהרסה מאז. הוא חבר לזמן קצר למורהו הוותיק פרייזר ולג'ורג' יואיט (George Hewitt) החל משנת 1867; סידור זה התפרק בתוך חמש שנים, ופרנס ויואיט הקימו שותפות חדשה ב-1871, כשזכו מיד בתחרות לתכנון האקדמיה לאמנויות יפות של פנסילבניה (Pennsylvania Academy of the Fine Arts). פרנס נפרד מיואיט ב-1876 – יואיט ואחיו הפכו אז למתחריו העיקריים של פרנס – וארגן מחדש את משרדו סביב שרטטים נאמנים וארוכי שנים, כשהוא מקדם את אלן אוונס (Allen Evans) לשותף ב-1881 וארבעה עובדים נוספים ב-1886. המשרד, שהמשיך כ"פרנס, אוונס ושות'", שרד אותו בשני עשורים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אדריכלות של תעשייה
במהלך קריירה של 45 שנה תכנן פרנס יותר מ-600 בניינים והפך לאחד האדריכלים בעלי השכר הגבוה ביותר בתקופתו. לקוחותיו היו בשיעור לא פרופורציונלי מהנדסים, תעשיינים ואנשי רכבות מפילדלפיה: הוא שימש כאדריכל ראשי של חברת הרכבות רידינג (Reading Railroad), ותכנן כ-130 תחנות ומבני תעשייה, הפיק יותר מעשרים מבנים עבור חברת הרכבות של פנסילבניה כולל תחנת ברוד סטריט (Broad Street Station) המונומנטלית, ובנה ארבעים תחנות עבור הבולטימור ואוהיו (Baltimore and Ohio). קהל הלקוחות התעשייתי ההוא עיצב את שפתו האדריכלית ישירות – הוא שילב אבן, ברזל, זכוכית, טרקוטה ולבנים בצירופים עוצמתיים ומכוונים, במקום להחליק אותם לסגנון היסטורי יחיד, גישה שהמבקר לואיס ממפורד (Lewis Mumford) סיכם מאוחר יותר כ"אדריכלות נועזת, לא מתנצלת, מכוערת, ובכל זאת בצורה כלשהי בהריון בריא". עבודות הבנקאות שלו לקחו את הלוגיקה רחוק ככל האפשר: בניין חברת Provident Life & Trust של 1879, שנחשב באופן נרחב ליצירת המופת שלו בין הבנקים, והבנק הלאומי של הרפובליקה הכילו את מה שהמבקרים כינו "לחצים אלימים בתוך מסגרת נוקשה", קירות של מלבנים, ריבועים, לונטות ואלכסונים שנאבקו על אותו משטח. הוא הרחיב את אותה רגישות לרהיטים בהזמנה אישית, ועבד עם הנגר מפילדלפיה דניאל פאבסט (Daniel Pabst) על פנים מבנים הנמצאים כעת במוזיאון האמנות של פילדלפיה, אוניברסיטת פנסילבניה ומוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.
דעיכה וגילוי מחדש
לקראת סוף חייו של פרנס הסגנון המקושט והלא-פתור במכוון שלו יצא מהאופנה, והתחדשות עירונית של המאה ה-20 הרסה רבים מהבניינים העיקריים שלו, כולל תחנת ברוד סטריט. המוניטין שלו היה עלול להישאר קבור אלמלא שני פרופסורים מאוניברסיטת פנסילבניה, לואי קאהן (Louis Kahn) ורוברט ונטורי (Robert Venturi), לא בילו שנים בחליפה על פני האקדמיה לאמנויות יפות של פנסילבניה ששרדה וספריית אוניברסיטת פנסילבניה, שכיום נקראת ספריית פישר לאמנויות יפות. ספרו החשוב של ונטורי משנת 1966 "מורכבות וסתירה באדריכלות" נשען במפורש על נכונותו של פרנס לאפשר לבניין להיות לא פתור ויזואלית וסותר במקום להיות מורמוני בתוך רעיון נקי אחד. רטרוספקטיבה במוזיאון האמנות של פילדלפיה בשנת 1973 החלה את ההערכה מחדש המדעית ברצינות.
מדוע פרנק מכונה גאון
המקרה של פרנס לגאונות נשען על מלאכת יד ושיקול דעת חומרי ולא על תיאוריה פורמלית – היכולת להסתכל על ברזל, טרקוטה ואבן כחומרים אקספרסיביים מטבעם ולא כתחליפים לעיטור קלאסי, ולשלב אותם בקומפוזיציות שנקראות כלא-פתורות במכוון ולא רק כלא-ממושמעות. הוא הגיע לזה ללא השכלה אוניברסיטאית או סיור אירופי שנתן תעודות לעמיתיו, אלא פיתח את הרעיון לאורך שש מאות הזמנות ממשיות לרכבות, בנקים ומוסדות שהאופי התעשייתי שלהם טופל על ידו כנושא ולא כמבוכה. העובדה שלואי סאליבן, אחד המוחות האדריכליים המשמעותיים ביותר של הדור הבא, בחר לציין חמישה חודשים במשרדו של פרנס כמעצבים יותר מהשכלתו הפורמלית, היא סימן חיצוני חזק שמשהו יוצא דופן הועבר שם – אינטליגנציה אדריכלית שעבדה דרך דוגמה בנויה ולא דרך דוקטרינה.
טענת הנגד הכנה היא שפרנס לא השאיר מניפסט ולא תוכנית תיאורטית קוהרנטית כפי שעשו מאוחר יותר סאליבן או לואי קאהן; השבחים של ממפורד עצמו מודים שהבניינים יכלו להיות "מכוערים", והמוניטין של פרנס קרס כל כך לחלוטין לאחר מותו עד שעשרות מיצירותיו העיקריות נהרסו לפני שמישהו חשב לטעון שהן משמעותיות. הגאונות שלו הוכרה רק בדיעבד, בעיקר משום שהיא חייתה בטיפול הספציפי בחומר ובצורה על גבי בניינים בודדים ולא ברעיון בר-העברה – בדיוק סוג האינטליגנציה שהכי קשה להגן עליו מול טעם משתנה, והכי קל לאבד לכדורי ההריסה.
מורשת
פרנס מת ב-27 ביוני 1912, בגיל 72, בבית הקיץ שלו במדיה, פנסילבניה, ונקבר בבית הקברות לורל היל (Laurel Hill Cemetery) בפילדלפיה. שנת המאה למותו ב-2012 הביאה תערוכות ברחבי המוסדות התרבותיים של העיר ושלט היסטורי ממלכתי בבית ילדותו. הסניף של ה-AIA בפילדלפיה זקף לזכותו "אדריכלות של דמיון, הסתמכות עצמית נחושה, אומץ, ולעיתים קרובות יופי רב" – תיאור שיכול לשמש גם ככתובת על מצבה עבור הריצת התחמושת בתחנת טרוויליאן.