פרנסואה מיטראן: הספינקס של הרפובליקה החמישית
בהלווייתו שלו, בינואר 1996, אלמנתו דניאל חיבקה אישה צעירה בשם מזארין פינז'ו ואמרה למצלמות שהתאספו, בפשטות, "היא הבת של אביה וזהו". הרגע היה מיטראן טהור: סוד של חיים שלמים, מוסתר במשך שני עשורים, נפתר בפומבי במשפט אחד ללא מצמוץ. הנשיא בעל הכהונה הארוכה ביותר של צרפת משל באותה דרך — מחזיק שתי משפחות, מחלה קטלנית, ועבר של מלחמה כולם באותה יד סגורה היטב.
בנו של מנהל תחנה
נולד ב-26 באוקטובר 1916, בעיירה הקטנה ז'ארנאק במערב צרפת, פרנסואה מיטראן היה הילד החמישי של מנהל תחנת רכבת. הוא נסע לפריז ללמוד משפטים ומדע המדינה, מגרש האימונים הסטנדרטי של האליטה המנהלית הצרפתית, ואולי היה עוקב אחר קריירה משפטית לא בולטת אלמלא המלחמה התערבה.
מלחמה, וישי וההתנגדות
מגויס לצבא הצרפתי, מיטראן נפצע ונלקח בשבי במהלך המתקפה הגרמנית של 1940. הוא נמלט מהשבי בדצמבר 1941 בניסיונו השלישי ועשה את דרכו חזרה לצרפת הכבושה. מה שבא בעקבותיו היה הפרק השנוי ביותר במחלוקת בחייו: בתחילת 1942 הוא קיבל תפקיד במנהל הוותיקים של משטר וישי, ועבור שירותו לממשלת המרשל פטן, קיבל את הפרנסיסק, עיטור השמור לנאמני מדינת שיתוף הפעולה. ב-1943 הוא נפרד באופן מכריע מווישי על גירושי עבודת הכפייה שלה, הצטרף להתנגדות, ארגן שבויי מלחמה נמלטים לרשת חשאית, ועשה את דרכו ללונדון ואלג'יר כדי לפגוש את שארל דה גול. הוא יבלה את שארית הקריירה שלו בהסטת שאלות על אותם חודשי וישי, והיקף האהדה המוקדמת שלו לא נחפר כראוי עד שספרו של העיתונאי פייר פאן מ-1994 אילץ את הנושא לאור, לקראת סוף נשיאותו.
טיפוס ברפובליקה הרביעית
מיטראן נכנס לאספה הלאומית ב-1946 כסגן של נייבר ובילה את שתים-עשרה השנים הבאות ברכיבה על תפקידי קבינט במהירות האופיינית לרפובליקה הרביעית המפולגת: שר לוותיקים, לטריטוריות מעבר לים — שם דחף מוקדם ובאופן יוצא דופן לדה-קולוניזציה — למועצת אירופה, לפנים, ולבסוף לצדק. הוא התנגד לחזרתו של דה גול לשלטון ולהקמת הרפובליקה החמישית ב-1958, עמדה שעלתה לו במושבו באותה שנה, והוא בילה את שנות ה-60 בבנייה מחדש של קריירה מהשממה הפוליטית של השמאל הלא-קומוניסטי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית השמאל, מובס פעמיים
הדרך של מיטראן חזרה לרלוונטיות עברה דרך יכולתו לאחד שמאל מפולג. ב-1965 הוא עמד כמועמד היחיד של אופוזיציה מאוחדת נגד דה גול עצמו ואילץ את הגנרל לסיבוב שני חסר תקדים, תוצאה שביססה אותו מחדש כנושא הדגל של השמאל גם בתבוסה. הוא השתלט על המפלגה הסוציאליסטית ב-1971, ודרך ברית התוכנית המשותפת עם המפלגה הקומוניסטית, בנה אותה מחדש למפלגה הגדולה ביותר בצרפת בסוף שנות ה-70. הוא הפסיד בבחירות לנשיאות ב-1974 בהפרש קטן לואלרי ז'יסקר ד'אסטן. הוא לא הפסיד שוב.
ארבע-עשרה שנים באליזה
מיטראן ניצח בנשיאות ב-1981, הסוציאליסט הראשון שעשה זאת תחת הרפובליקה החמישית, ונבחר מחדש ב-1988, כשהוא מכהן בסך הכל ארבע-עשרה שנים — ארוך יותר מכל נשיא צרפתי אחר. התוכנית המוקדמת שלו הייתה שמאלנית קלאסית: גל של הלאמות בבנקאות ובתעשייה, שכר מינימום מועלה בחדות, הרחבת מתן הרווחה, ביזור כוח לאזורים, וביטול עונש המוות וחוקים המפלילים הומוסקסואליות. בתוך שנתיים, מול בריחת הון ומשבר מטבע, הוא הפך את המסלול — מה שנקרא "tournant de la rigueur", או פנייה לצנע — קבלת משמעת שוק וקשירת גורלה הכלכלי של צרפת הדוק יותר לאינטגרציה אירופית, ציר שעיצב מחדש את הסוציאליזם הצרפתי לדור. הוא משל דרך שתי תקופות של "דו-קיום" עם ראשי ממשלה שמרנים, ז'אק שיראק ואז אדוארד באלאדור, איזון חוקתי שהוא טיפל בו בקור רוח אופייני. הוא השאיר מורשת אדריכלית גדולה על פריז — הלובר הגדול והפירמידה מזכוכית שלו, הארש דה לה דפנס, הספרייה הלאומית שנושאת היום את שמו — מונומנטים לנשיא שחשב במונחים של מאות שנים. בינלאומית, הוא עיגן את השותפות הצרפתית-גרמנית עם הקנצלר הלמוט קוהל ודחף את אמנת מאסטריכט לקראת אשרור, כשהוא מטמיע את צרפת בתוך האיחוד האירופי ברגע הקמתו.
הסודות
ברוב נשיאותו, מיטראן הסתיר אבחנה של סרטן הערמונית ש, לפי התיאור המאוחר של הרופא שלו, כבר התפשט לעצם עד 1981 — שנתו הראשונה בתפקיד. הציבור לא למד על המחלה עד 1992. הוא גם קיים, לצד נישואיו לדניאל מיטראן, מערכת יחסים של עשורים עם אן פינז'ו ובת, מזארין, שאת קיומה העיתונות הצרפתית לא חשפה עד 1994, למרות שזה היה סוד גלוי בקרב אליטות במשך שנים. החלוקה לתאים התרחבה לפוליטיקה: ממשלתו אישרה את הפצצת ספינת גרינפיס ריינבו ווריור בנמל אוקלנד ב-1985, מעשה חבלה בחסות המדינה שהרג צלם והביך את צרפת בינלאומית. כל פרק חיזק את הכינוי שהעיתונות הצרפתית כבר נתנה לו — "הספינקס" — עבור אדם שחשף כמעט כלום ממה שהוא באמת התכוון.
מדוע פרנסואה מכונה גאון
"גאון" אינה המילה שהיסטוריונים מגיעים אליה ראשונה עם מיטראן — הוא לא היה הוגה שעיצב מחדש רעיונות כפי שמדען או סופר עשויים, ומעריציו ומבקריו כאחד מתארים את כישרונו כטקטי ולא כאינטלקטואלי. מה שהיה יוצא דופן באמת היה המלאכה הפוליטית שלו: יכולת להחזיק עמדות סותרות, בריתות, ואפילו חיים פרטיים בהשעיה במשך שנים מבלי שהמתחים שלהם יהפכו לציבוריים, ולהפוך תוכנית כלכלית שלמה ב-1983 מבלי לאבד את נאמנותו של שמאל שהוא בילה עשור בהרכבתו. פרשנים בזמנו ומאז כינו את הערמומיות הזו "פלורנטינית" או "דמוית ספינקס" — השוואה לנסיך של מקיאוולי ולא לאף מלומד. טיעון הנגד הכנה משמעותי: ההסתרה שהפכה אותו לאדיר פירושה גם לשקר לקבינט שלו לגבי בריאותו במשך למעלה מעשור ולערפל תיעוד מתקופת וישי ש, כפי שסופר במלואו, מסבך את נרטיב גיבור ההתנגדות שהוא טיפח. כישרונו היה הישרדות ומניפולציה של זמן פוליטי, לא מחשבה מקורית — גאון, אם המילה חלה, של הסתרה וסבלנות ולא של רעיונות.
מורשת
מיטראן מת ב-8 בינואר 1996, שמונה חודשים לאחר שעזב את התפקיד, לאחר שהאריך ימים יותר מכל יריב שניסה להגדיר את הסוציאליזם הצרפתי בלעדיו. הוא השאיר אחריו מפלגה סוציאליסטית מכוונת לצמיתות לעבר השוק ואירופה, קו רקיע של פריז שנבנה מחדש באבן וזכוכית, ומוניטין ששזור כל כך ביסודיות בסודיות שצרפת עדיין, עשורים לאחר מכן, ממיינת עובדות מביצועים בתיעוד של ארבע-עשרה שנותיו.